לא לאבד את נקודת היהדות

בתחילת הפרשה כותב רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה [הקדוש ברוך הוא] אותם [את בני ישראל] בכל שעה . . באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

בדברי רש"י יש להבין:

א. הסיבה לכך שדברים חביבים נמנים שוב ושוב היא מפני שרוצים לדעת את מספרם, אבל הקדוש ברוך הוא הרי יודע כל דבר גם ללא ספירה שלו, ולא מובן אם כן, מדוע ציווה הקדוש ברוך הוא למנות את בני ישראל?

ב. בכלל לא מובן, שהרי מאז יציאת מצריים עד הספירה הזו נמנו בני ישראל שלוש פעמים. אבל הפעם הבאה שנמנו הייתה רק לאחרי שלושים ושמונה שנים, ב'שנת הארבעים' לפני כניסתם לארץ. ולא מובן מה שכותב רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם בכל שעה".

בכל מצב 

אלא ההסבר לכך הוא על פי פנימיות העניינים: המיוחד במניין הוא כאשר כולם – "הגדול שבגדולים" ו"הפחות שבפחותים" – נספרים כשווים, ואין אחד נחשב יותר לגבי חבירו, וזאת מכיוון שבמניין בני ישראל מודגשת הנקודה היהודית, ששווה בכל בני ישראל. ומצד חביבותו של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל כפי שהם שווים (מצד נקודת היהדות), הורה הקדוש ברוך הוא למנות את בני ישראל שוב.

ולפי זה מובן גם משמעות לשון רש"י "כל שעה", שאין הכוונה בזה שבני ישראל נמנים לעיתים קרובות, אלא כאשר חל אצל בני ישראל שינוי משמעותי (למעליותא) אז הקדוש ברוך הוא מונה אותם, וזה משפיע על יהודי "בכל שעה", שאפילו לרגע קטן יהודי לא יסכים לכפור בקדוש ברוך הוא ולהשתחוות לצלם וכדומה.

כולם שווים 

ודבר זה הוא בהשוואה אצל כל יהודי, מה"גדול שבגדולים" ועד ל"פחות שבפחותים", שלא יסכים להמיר את דתו (חס ושלום) אפילו לרגע אחד, כי אור ה' שקיים ביהודי הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהגיון ולכן אין לגביו הבדל בין רגע קצר או תקופה ארוכה, אשר על כן הוא אינו יכול להמיר את דתו ולו לרגע אחד.

אבל, למרות שנקודה זו קיימת תמיד אצל כל יהודי, ישנם הבדלים בין יהודי כזה ליהודי אחר ברמת הגילוי של הנקודה היהודית. ובשביל זה היו שלושת ה'מניינים' של בני ישראל במדבר.

הדרגא הנמוכה היא - יהודי שימסור את נפשו לא לעבוד עבודה זרה, אך לאידך יכול הוא לעבור על עבירות אחרות. דרגא מעליו – יהודי ש'הנקודה היהודית' לא נשארת רק בחיצוניות אלא היא גם משפיעה עליו פנימה, אבל זה נובע מכח אחר שמשפיע עליו ולא מצד שכלו הוא. והדרגה העליונה – יהודי שהנקודה היהודית חודרת ומשפיעה עליו כך שהשכל עצמו מבין בהתאם לנקודה היהודית.

הספירה הבאה 

וזה מקביל לשלושת המניינים של בני ישראל: בעת המניין הראשון ביציאת מצרים, האירה אצל בני ישראל אמונה פשוטה, אך היא נותרה בחיצוניות. במניין השני – לפני הקמת המשכן, הקדוש ברוך הוא רצה לגלות את חיבתו גם בפנימיותם של בני ישראל - "ושכנתי בתוכם".

והמניין השלישי – לאחר הקמת המשכן, כאשר בני ישראל עצמם נעשו 'משכן' לקדוש ברוך הוא, היה צריך הקדוש ברוך הוא לגלות את חיבתו גם בהם עצמם, ולכן מנה אותם שוב.

ובגאולה האמיתית והשלימה, יורה הקדוש ברוך הוא עוד הפעם למנות את בני ישראל, לקראת האיחוד בינו לבין בני ישראל שאז יראו בגלוי איך ש"ישראל וקודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא] כולא חד", ותיכף ומייד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק ח' עמוד 1)