לרקוד כמו דוד המלך

בהפטרת פרשת 'שמיני' מתוארת השמחה הגדולה כאשר דוד המלך מעלה את ארון האלוקים מבית עובד אדום הגיתי לעיר דוד.

בתיאור שמחה זו אנו מוצאים כי בהיותם בדרך, נאמר "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל-ב ו, יד), ואילו בבואו לעיר דוד נאמר: "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'" (ו, טז).

ויש להבין את הרמז בשינויי הלשון: א. בהיות דוד מחוץ לעיר מוזכר "וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד" ואילו בהגיעו לעיר דוד לא מוזכר דבר זה. ב. תחלה נאמר רק "מְכַרְכֵּר", ואילו בעיר דוד נאמר "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר".

כן יש להבין: מיכל בת שאול השקיפה מן החלון ובראותה את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". ועל כך עונה לה דוד כי הוא רקד "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ . . וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת" (ו, כא-כב) ויש להבין - לשם מה הקדים ואמר "אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ", והרי די היה להסביר את פשר השמחה?

מי מוכן לנבואה?

בנוגע ל'אפוד בד' אומר הרמב"ם כי הוא אינו נכלל בשמונת בגדי הכהונה, שכן האפוד שבבגדי כהונה לא היה של בד - פשתן - בלבד, כי אם גם של תכלת וארגמן וכו', ומביא הוכחה לכך משמואל הנביא שהיה מבני לוי ועם זאת נאמר עליו: "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל-א ב, יח).

והרמב"ם מסיק: "אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים, ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש - להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".

פירוש הדבר הוא - מאחר שהנבואה היא דרגה נעלית, הרי כסימן לכך שאדם מוכן וראוי שתשרה עליו רוח הקדש, הוא היה חוגר אפוד בד.

שירים, תשבחות והודאות

אחת ההכנות לנבואה היא – התבודדות, שהיא, בדרך כלל, מחוץ לעיר. כשהיה דוד בדרך, מחוץ לעיר, המקום העיקרי בו הכין את עצמו לנבואה, מוזכר שם שהוא היה חגור אפוד בד.

לפיכך היה גם מכרכר בכל עוז לפני ה', שכן "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". כןבנוסף לשמחה, דוד גם נתן שבח לה' כהכנה לגילוי הנבואה, ולכן נאמר שדוד "מְכַרְכֵּר" שזו גם משמעות של "משבח", אמירת שירות ותשבחות לפני ה' כדי לעורר את גילוי הנבואה, בהיותם מעוררים כוחות נעלמים.

אך לגבי השמחה בעיר דוד מוזכר גם "מְפַזֵּז", שזה מציין גם את הריקוד. מחוץ לעיר לא היה כך הדבר, או שלא היה בכלל, כי ריקוד נובע, כמוסבר בחסידות, מכך שהשמחה מקיפה את כל-כולו של האדם עד שהיא "חודרת" ומגיעה גם לרגלים, משום כך לא מוזכר "מְפַזֵּז" בפסוק הראשון משום שהשמחה שמחוץ לעיר הייתה לצורך מטרה  מסוימת - נבואה והשראת שכינה – ולכן היא הייתה בהגבלה. אך לגבי השמחה שבעיר דוד - שמחה ללא מגמה כלשהי, שהייתה בלי גבול - נאמר - שהיה גם "מְפַזֵּז".

בלי הגבלה שכלית

כך תובן העובדה שמיכל בת שאול לא הבינה מדוע דוד "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר": לשמחה מחושבת - יש מקום בהגיון, לפי "טעם ודעת". אך "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" בעיר דוד, דבר שהוא למעלה מהגבלה, למעלה מטעם ודעת, את זה היא לא הבינה.

ודוד, בהשיבו: "אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ" - רמז כי עבודת שאול הייתה על פי טעם ודעת, לפיכך שאול לא החרים את עמלק לגמרי, שכן על פי השכל וההיגיון הבריא היה חבל להשמיד את הצאן והבקר, ובמקום זאת יותר טוב לשמור על "מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ" (שמואל-א טו, טו), כפי שאמר לשמואל. ולכן – אומר דוד למיכל בת שאול - "בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ": שאול "הלך אחרי הטעם" ולכן ניטלה ממנו המלוכה ונמסרה לדוד, שעבודתו הייתה בקבלת עול - ללא הגבלה שכלית.

האמור מסייע לנהוג בין חסידים, וכך היה נהוג בין רבותינו, שגם בשבתות וחגים רוקדים ומוחאים כף וכו', כאשר הטעם הפנימי, כאמור: מאחר ומרגע לרגע מתקרב הזמן של "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם" (יחזקאל לז, כד), על כל ישראל, לכן נוהגים כדוד - וכפסק הרמב"ם סוף הלכות ללולב "שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל . . וכן דוד מלך ישראל . . מפזז ומכרכר לפני ה' . ." – שמחת הגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי שיחת שבת פרשת שמיני תשט"ו)