צמיחה בפרשה: להסתכל למציאות בעיניים

אומרים שרבי זושא היה אומר "שאם היתה לי אגורה אחת בכיס, יותר ממה שיש לי עכשיו, זה לא היה לטובתי".

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא . . וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה".

בפרשת שמיני מסופר על מיתתם של נדב ואביהו בני אהרן.

בתורת החסידות מוסבר, שמיתתם היתה דווקא מצד מעלתם הגדולה, בכך שהם התעלו כל כך ברוחניות עד שנדבקו בשכינה ופרחה נשמתם.

גופם לא יכל להכיל את הגילוי האלוקי הנעלה ולכן הנשמות פרחו מן הגוף.

נדב ואביהו שאפו ורצו להשיג שלמות. השלמות האמיתית נמצאת רק אצל הבורא, ולכן הם עשו כל שביכולתם כדי להידבק בבורא ואכן הצליחו.

האמת היא שאצל כולנו יש נקודה דומה:

אנשים היו רוצים לשנות את המציאות שהם חיים בה.

"שיהיה לי יותר כסף, יותר שכל יותר חברים יותר השפעה יותר כבוד, יותר יותר וכו..."

וזה בסדר,

אבל הבעיה שאנחנו לא תמיד עוצרים לרגע להסתכל על המציאות שאנו חיים בה עכשיו ולהגיד תודה על המציאות המדויקת שנתפרה במיוחד בשבילנו מאת בורא העולם.

המציאות הזו שהיא המסלול הכי מצמיח ונכון בשבילנו.

אנו עסוקים בלדמיין מה יקרה כש... ואז כש...

אנחנו לא עוצרים מספיק כדי להתבונן ולנשום את המציאות העכשיות שלנו כפי שהיא

להשלים ולקבל אותה.

לרדת מעץ החלומות לרגע ולנחות למציאות הלא מדומיינת.

הפחד הגדול של האדם בלהשלים עם המציאות שבה הוא חי הוא שכך הוא לא יוכל להתפתח.

הממת היא, שההיפך הוא הנכון - דווקא אדם שחי בהשלמה והכנעה עם המציאות סביבו יכול לבנות את בניין חייו הרבה יותר טוב ואמתי, מאשר אדם שבונה את חייו על דמיונות שלא קשורים למציאות.

אדם יכול להתקדם רק כאשר הוא יודע היכן הוא נמצא.

שנזכה להשלים ולהבין שכל מה שקורה איתנו הוא בהשגחה מופלאה ומצמיחה לטובתנו, יותר מכל דמיון ותכנית שהיינו יכולים לתכנן לעצמנו.