בתחילת פרשתנו נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (פרשתנו א, ב). לכאורה לא מובן: אם נבין את פירוש הדברים רק כפשוטם, ו"מִכֶּם" בא בהמשך למילה "אָדָם", כלומר: אדם מכם יקריב קרבן – היה צריך להיות כתוב "אָדָם מִכֶּם כִּי יַקְרִיב", מדוע, איפוא, נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" בסדר כזה?
וידוי ההסבר על ענין זה בתורת החסידות: הכוונה כאן היא גם להסביר את תוכנם הרוחני של הקרבנות – לגבי עבודתו הנפשית של האדם.
ידועה הדגשתם של רבותינו בפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח): "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל", ומזה מובן כי כל העבודות שהיו קיימות במשכן ובמקדש הגשמי – קיימות גם בבחינה רוחנית במקדש הרוחני הנמצא בכל אחד מישראל.
כך הדבר ביחס לכל ה"עבודות", וכל שכן – לגבי עבודת הקרבנות, שגם במקדש הגשמי, מקום בו הייתה זו עבודה גשמית של הקרבת בהמה גשמית, בפנימיותה זה גם עבודה רוחנית. משום כך הייתה דרושה, בשעת הקרבת הקרבן, השתתפות הכוהנים בעבודתם, והלויים בשירם וזמרם, דברים שהם רוחניים. וכפי שנאמר בספר הזהר: "דכהני בחשאי וברעותא דלבא" (=הכהנים בחשאי וברצון הלב) – בחינת "המשכה" (מלמעלה למטה). "ולויים בשירה וזמרה" – בחינת העלאה מלמטה למעלה.
עבודת הקרבנות גם במקדש הייתה, איפוא – עבודה רוחנית, וכל שכן – עבודת הקרבנות כפי שהיא בכל אחד מישראל.
הסברת הפסוק, לפי ביאורו של אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר ה'תניא') היא כך: "אָדָם כִּי יַקְרִיב" – כשאדם רוצה להתקרב לאלקות (שהרי ענינו של קרבן הוא: קירוב הכוחות והחושים) – "מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" – עליו להקריב ממנו את עצמו.
דבר זה עצמו כולל שני פרטים: א) "מִכֶּם", קרבן מן הנפש האלוקית שבאדם. ב) "מִן הַבְּהֵמָה" – הבהמה הנמצאת בלב האדם, הנפש הבהמית. בקשר לכך נאמר בהמשך הפסוק: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" – אלו פרטי הדרגות של הנפש הבהמית, כפי שהדבר מוסבר בחסידות.
התכלית אינה ה"עבודה" של הנפש האלקית לכשעצמה, כי אם "בירור" הנפש הבהמית דווקא.
ואף פרט זה רמוז בפסוק: אחר המלה "מִכֶּם" נאמר "קָרְבָּן לַה'", ואילו לאחר "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" – נאמר "לרצונו לפני ה'", בדרגה הקודמת ונעלית לה', משום שבירור הנפש הבהמית מגיע לדרגה נעלית יותר, כאמור: "וְרָב תְּבוּאוֹת - בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד).
וכפי שבהקרבת בהמה, נדרשת היא להיות שלימה - "תמימה" ללא מום. ולא זו בלבד, אלא שגם לאחר השחיטה, היא נשארת שלימה, רק ללא רוח החיים שבה. כך גם האדם נדרש להוציא את רוח החיים וההתלהבות מהעניינים הגשמיים. זאת אומרת, שעליו להמשיך ולהשתמש בענייני העולם הזה, רק שהשימוש בהם צריך להיות ללא החשק בהם, אלא לניצולם לעבודת ה'.
ואז אפשרית ההקרבה – שהגוף והנפש הבהמית ייכללו באש האלוקית שבנשמה, כפי שנאמר: "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְ יָ-ה" (שיר השירים ח, ו) ואמרו רז"ל: "כאש של מעלה", היא האהבה של הנשמה לקדוש ברוך הוא – והגוף והנפש הבהמית נכללים בה עד שגם הנפש הבהמית מתעוררת באהבה לה', ככתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) ואמרו רבותינו: "בשני יצריך".
ועל ידי עבודה זו, עבודה מושלמת, נזכה תיכף ומיד לגילוי המושלם של שם הקדוש ברוך הוא בעולם - בגאולה האמיתית והשלימה.
(על פי מאמר 'באתי לגני' ה'תשי"ב)
תגובות