ספר הקרבנות והמסר של ההתקרבות לה'

בשבת הקרובה נקרא את פרשת "ויקרא", הפותחת את חומש ויקרא, שעוסק בעיקר בענין הקורבנות.

המילה "קורבן", אומרת תורת החסידות, היא מלשון "קירוב" - הקורבן מקרב אותנו, מעלה אותנו, ומדביק אותנו בה' יתברך.

גם היום, כאשר בית המקדש עדיין לא נבנה, אנו מתקרבים לה' ע"י התפילה, שפועלת את אותה פעולה כמו הקורבן, ומקרבת אותנו לה', ומביאה כפרה על העוונות, וכפי שאומרת הגמרא במסכת מגילה (דף ל"א, עמוד ב'):

"אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר לו [הקב"ה לאברהם]: לא.

אמר לפניו: רבונו של עולם, "במה אדע" (בראשית ט"ו, ח')?

אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת" (בראשית ט"ו, ט'). [דהיינו שהקב"ה אומר לאברהם אבינו, שע"י הקורבנות תהיה כפרה לעם ישראל, והם לא יענשו כמו דור המבול וכו'].

אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים - מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות, כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבים לפני קורבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".

"סדר קורבנות" זה מובא בסידור, והוא חלק מהתפילה שלנו, ובכך התפילה מביאה לכפרת עוונות.

ובעומק יותר, מבארת תורת החסידות, בתפילה האדם מקרב את עצמו לה', ולמעשה "מקריב את עצמו", ופועל על עצמו, לאהוב את ה', להתחבר אל ה', ולרצות באמת להידבק לה' כל היום - וזה פועל את הקירוב לה'.

מבאר אדמו"ר הזקן בעל התניא, מייסד חב"ד, שוזהי הסיבה לכך שהפסוק אומר: "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" - והרי, לכאורה, היה מתאים יותר מבחינה לשונית-דקדוקית, שיהיה כתוב: "אדם מכם - כי יקריב קורבן לה'"?

אלא, מבאר אדמו"ר הזקן, שבניסוח הזה התורה הקדושה אומרת לנו - שאת הקורבן צריך להקריב "מכם" - דהיינו מתוך האדם עצמו. 

על האדם לשנות את עצמו, את מחשבותיו, דבוריו, ומעשיו - וזה נעשה ע"י עבודת התפילה, שבה האדם לא רק אומר את המילים, אלא גם מתרכז במשמעותן הפנימית, ומתבונן בגדולת ה' - שמתבטאת בפסוקי השבח של פסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע - ועל ידי זה הוא מתעורר בהתעוררות פנימית לשנות את דרכיו, ולהקריב-להקדיש את עצמו לחיים של תורה, חיים של קדושה, קיום מצוות, ודבקות בה' מתוך שמחה, במשך כל שעות היממה.

בשורת טובות והצלחה רבה בגשמיות וברוחניות.