הפרשה בקצרה: נס קריעת ים סוף

בשבוע שעבר קראנו את פרשת בא, בה מסופר כיצד בני ישראל יצאו באופן ניסי מעבדות מצרים לחירות, לאחר עשרת המכות שה' הנחית על המצרים. השבוע בפרשת בשלח מספרת התורה על תחילת דרכו של עם ישראל במדבר וניסי קריעת ים סוף.

כמו כל פרשיות התורה, גם פרשת בשלח מתחלקת לשבעה חלקים - שבע עליות:

בעליה הראשונה מספרת התורה על כך שה' סיבב את בני ישראל בדרך ארוכה יותר, משתי סיבות: כדי למנוע מלחמה מיידית עם העם הפלישתי, דבר שיכול היה לגרום להם להתחרט ולחזור למצרים. ושנית - כדי שהמצריים יחשבו שבני ישראל טעו בדרך במדבר, דבר שיגרום להם לצאת ולרדוף אחריהם.

עם צאתו ממצרים, משה לקח עימו את עצמות יוסף, כפי שהשביע את בני ישראל לפני פטירתו. ה' מוביל את העם במדבר כאשר ביום הולך לפניהם עמוד ענן ובלילה עמוד אש.

שלושה ימים לאחר צאתם ממצרים, פרעה והמצרים מתחרטים על שחרור בני ישראל ומתחילים במרדף אחריהם.

בעליה השניה מסופר כיצד מתקרבים המצרים הרודפים אל בני ישראל בעודם חונים על שפת ים סוף, דבר שהלחיץ מאוד את העם שפנה בתלונה למשה - "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?”. משה ענה להם שכעת הם יראו את ישועת ה', וזו תהיה הפעם האחרונה שהם יראו את המצרים.

בעליה השלישית מסופר כיצד ה' אומר למשה להרים את מטהו על המים ובכך לבקוע את ים סוף, ובני ישראל יילכו ביבשה בתוך הים. ואכן משה הרים את מטהו והים נבקע לשניים. רש"י מציין כי כל המים בעולם נבקעו באותה עת לשניים, ביחד עם ים סוף.

באותה חצץ ה’ בין מחנה ישראל לבין מחנה מצרים, כדי להגן על עם ישראל, וכך הוא החזיר אל המצרים כל חץ שהם ירו בבני ישראל. בזמן זה עמדו המים כחומות משני צידיהם והם הלכו על קרקע יבשה לחלוטין, מה שהביא את המצרים לרדוף אחריהם. בשלב זה ה' הסיר את אופני המרכבות של המצריים, ואלו החלו לנסות לברוח ללא הצלחה.

בעליה הרביעית מספרת התורה כיצד ה' ציוה על משה להרים שוב את ידו על הים ובכך להחזיר את המים לקדמותם ולהטביע את כל חיל מצרים. כאשר יצאו בני ישראל מהצד השני של הים וראו את גופות המצרים, שר משה יחד איתם את שירת "אז ישיר". לאחר מכן אחותו של משה - מרים - החלה ביחד עם שאר הנשים לנגן עם התופים שהוציאו ממצרים.

באותה עת ה' נתן לבני ישראל מספר חוקים ואמר כי אם ישמרו את חוקיו לא תבוא עליהם כל מחלה שהיתה במצרים.

בעליה החמישית מסופר כיצד נגמרה ליהודים כמות המצות שהביאו ממצרים בתור צידה לדרך, והם החלו להתלונן על כך שנגזר עליהם למות ברעב. ה' ענה להם שהוא יספק להם את ה"מן" מידי יום ביומו, וביום שישי הם יקבלו מנה כפולה - גם עבור יום השבת, בו לא ירד מן.

בעליה השישית מספרת התורה כיצד ירד המן כשהוא מכוסה בשכבת טל מעליו ומתחתיו. העם נצטווה לאסוף כמות מדויקת של "עומר" בודד מהמן, וגם מי שלקח בפועל יותר או פחות, הגיע לביתו עם אותה הכמות בידיו. כך גם מי שעבר על הציווי והותיר מהמן ליום המחרת - גילה כי הוא נמס ונעלם.

ביום שישי אכן קיבלו בני ישראל מנה כפולה, וזאת הסיבה בגללה אנו עורכים בשבת את השולחן עם שתי חלות - ”לחם משנה”. באותו זמן הם גם קיבלו את מצוות שמירת השבת בתור יום מנוחה, בו אסור לבשל ולאפות.

בעליה השביעית מסופר שהעם נתקל בבעיה חדשה: המים נגמרו ולא נותר להם מה לשתות, דבר שגרם מיד לתלונות על משה רבינו. ה' אומר למשה להכות על סלע מסוים שיוציא מים עבור העם.

לאחר מכן הגיעו העמלקים והחלו להילחם עם ישראל. התורה מצווה עלינו תמיד לזכור אותם בתור הראשונים שבאו להילחם עם אבותינו - ”זכור את אשר עשה לך עמלק”.