הפרשה בקצרה: יציאת עם ישראל ממצרים

בשבוע שעבר קראנו בתורה את פרשת וארא, בה מסופר על שבעת המכות הראשונות מתוך עשרת המכות שהביא ה’ על מצרים. כמו כן מסופר על סירובן העיקש של פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, למרות המכות שהוא ועמו מקבלים.

כמו כל פרשיות התורה, גם פרשת בא מתחלקת לשבעה חלקים - שבע עליות:

בעליה הראשונה מספרת התורה כיצד משה ואהרן הולכים שוב בשליחות ה’ לפרעה להודיע לו שאם הוא לא יסכים להוציא את בני ישראל ממצרים, תגיע מכת ארבה שתאכל את כל הצמחים והעלים שעוד נותרו בשדות ובהעצים אחרי מכת ברד.

אחרי יציאתם את הארמון, עבדי פרעה מפצירים בו להתרכך ולתת לבני ישראל לעזוב, כדי שלא יסבלו ממכות נוספות. משה ואהרן נקראים בחזרה לפרעה, שמציע להם לצאת ממצרים לעבוד את ה’ שלושה ימים אך להשאיר את הילדים במצרים. משהו ואהרן מסרבים להצעה ועוזבים שוב את הארמון.

בעליה השניה מסופר על התחלת מכת ארבה, כאשר כמות עצומה של חגבים מגיעה למצרים ומחסלת כל דבר מאכל שנותר מהברד.

לאחר מכן מגיעה מכת חושך,כשבמצרים שורר חושך כבד כל כך עד שניתן למששו בידיים, וכל אחד קפא בתנוחה בה היה כאשר התחיל החושך. מי שעמד - נותר לעמוד, ומי שישב - נותר לשבת. רש"י מציין שאחת הסיבות למכת חושך היא כדי להרוג את כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים בלי שהמצרים יראו זאת ויביישו את בני ישראל.

הרבי שליט”א מלך המשיח מסביר, שאכן בגאולת מצרים אלו שלא רצו לצאת מתו במכת חושך, אך בגאולה העתידה יצאו כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל, כמו שכתוב "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

בעליה השלישית מספרת התורה כיצד אחרי ימי החושך הקשים פרעה קורא למשה שוב, אך ה' מכביד את לבו ולבסוף הוא מגרש את משה מבלי לתת לבני ישראל לעזוב את מצרים. הוא מזהיר את משה כי זאת הפעם האחרונה בה הוא יראה אותו בביתו - מה שאכן קרה.

ה' אומר למשה כי נותרה מכה אחת אחרונה אותה יביא על המצרים, מכת בכורות, ואז יצאו בני ישראל ממצרים. בתור הכנה למכת בכורות הצטוו כל היהודים לבקש משכניהם המצרים בהשאלה כלי כסף וזהב ושמלות, וה' גרם לכך שהמצרים הסכימו לכך בחפץ לב.

בעליה הרביעית מסופר כיצד משה מזהיר את פרעה אודות מכת בכורות, בה ימותו כל בכורי מצרים מהמכובדים ביותר ועד הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמות הבכורות ימותו.

לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה: עליהם לקדש את החודש על פי ראיית מולד הירח, כאשר החודש הראשון בשנה הוא חודש ניסן. כמו כן ניתן הציווי לקחת שה עבור קרבן פסח וכן הציווי לאכול מצה ואיסור אכילת חמץ בפסח.

בני ישראל לקחו את השה לבתיהם ארבעה ימים לפני זמן שחיטתו, כדי שהמצרים יראו אותם עסוקים בכך וישאלו עבור מה השה ובני ישראל יענו שהם עומדים לשחוט אותו, דבר שהיה כרוך בהרבה אומץ כיון שהשה היה האליל של מצרים.

בעליה החמישית מסופר כיצד משה נותן לבני ישראל הוראות כיצד לשחוט את קרבן הפסח. בנוסף לכך הם מרחו דם מהשה ששחטו על משקוף הכניסה לבית, כסימן לכך שבבית זה גרים יהודים וכך לא תכה בו מכת בכורות.

בעליה השישית מספרת התורה על מכת בכורות: בדיוק בחצות הלילה ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות ”מבכור פרעה ועד בכור השפחה”, ובכל הארץ היתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך כדי שהוא צועק שהוא מסכים ליציאתם של בני ישראל ממצרים (יש לציין כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש לחייו).

בני ישראל ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, והמצרים נתנו אף יותר ממה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ (זו הסיבה לכך שעד היום אנו אוכלים בפסח מצות שלא הספיקו להחמיץ).

בעליה השביעית מסופר על שתי מצוות נוספות שנותן ה’ לעם ישראל: מצות פדיון הבן הבכור ומצות הנחת תפילין מידי יום.