לעזוב את הזהב, בפקודה!

בנאדם הולך ברחוב ולפתע הוא רואה את אלוקים. בהחלט אירוע שלא קורה כל יום. פתאום הוא גם רואה מטבע של שקל על הרצפה. הוא עוזב את אלוקים בצד, והולך להרים את המטבע.

נשמע קטע מבדיחה? אולי. אבל בפרשת השבוע מופיע סיפור דומה והרבה יותר מוזר: בני ישראל יוצאים ממצרים ומגיעים לקריעת ים סוף. באותו מעמד הם זוכים להתגלות הקדוש ברוך הוא באופן חסר תקדים שאפילו גדולי הנביאים לא זכו לו, ורגע לאחר מכן הם פונים – לאסוף את הרכוש של המצרים שפולטים גלי הים! הם שקועים באיסוף השלל עד שמשה רבינו צריך להסיע אותם משם – "בעל כורחם".

לקיים את רצון ה'

זה עוד לא הכל. כשניקח בחשבון שהם ידעו שמים סוף הם הולכים למתן תורה, ומרוב ציפייה לקבל את התורה הם גם ספרו את הימים (!) – אז איך, למען ה', בסיום קריעת ים סוף הם לא רצים לכיוון הר סיני, אלא מתחילים לאסוף כסף על שפת הים?!

המסקנה האחת היא – בני ישראל עשו זאת בהיותם בטוחים שזהו רצון הקדוש ברוך הוא.

וההסבר הוא: בני ישראל קיבלו את ציווי ה' "וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג, כב) – לרוקן את המצרים לחלוטין מכסף וזהב. ואכן בטרם צאתם ממצרים הם לקחו את כל כספה וזהבה של המצרים, אלא שלפתע הים פולט ליבשה כמויות של זהב ותכשיטים מהמצרים שטבעו לפני זמן קצר! בני ישראל הגיעו למסקנה שהם לא קיימו כראוי את ציווי הקדוש ברוך הוא, ולכן הם הסתערו על השלל, מתוך כוונה למלא את רצון ה', ביודעם שאין לדחות את הציווי "וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם", שלא תהיה הזדמנות נוספת לקיימו.

להחזיר את הניצוצות הביתה

להבנת ההסבר הפנימי לעניין זה של "וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם", יש לשאול: לכאורה, מה חשוב כל-כך לקדוש ברוך הוא שבני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול? אלא שה'רכוש גדול' הוא לא רק כלי הכסף והזהב, אלא גם ניצוצות הקדושה הטמונים בהם. כשהרכוש עבר לרשות ישראל, התעלו ניצוצות הקדושה שהיו שבויים אצל המצרים וחזרו לצד הקדושה.

לעבודה הרוחנית של 'בירור הניצוצות' חשיבות גדולה מאוד, עד כדי כך שבאמצעותה מתבצעת מטרת בריאת העולם – לעשות מהעולם הזה 'דירה' לקדוש ברוך הוא. לכן, לא יכלו בני ישראל לעכל ויתור על ה'רכוש גדול' של המצרים. בדיוק בגלל זה אספו בני ישראל את השלל המצרי לאחר קריעת ים סוף בהתלהבות כה גדולה, כי הם ידעו את המשמעות הפנימית של פעולתם.

ניגוד אינטרסים רוחני

כעת ניתן להבין עניין זה שמשה רבינו הסיע את בני ישראל מים סוף "בעל כורחם":

אין הכוונה שבני ישראל לא רצו לציית לדברי משה, שהרי ידעו שהוראת משה – היא למעשה הוראת הקדוש ברוך הוא, אלא שציינו לעצמם, שזה מנוגד להגיון שלהם והם עשו זאת מתוך 'קבלת עול', אבל כמובן בשמחה ובלב טוב.

יותר מכך: לאחר ציווי ה' ללכת למתן תורה, בני ישראל ידעו שכעת אין כבר שום תועלת בעבודת איסוף רכוש המצרים, מכיוון שכבר הסתיים הזמן של הציווי "וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם", ובין כה וכה לא תיגרם שום התעלות רוחנית אם ימשיכו לעסוק בעבודה הזו.

זו ההוראה שביכולתנו ללמוד מכל זה: כשיהודי מבצע ענין מסוים בעבודת ה' הוא צריך להיות שקוע בזה עם כל כוחותיו, כך שבשעה שהוא יקבל ציווי של נשיא הדור לבצע עבודה אחרת, נדרשים ממנו דבר והיפוכו – מצד אחד צריכה להיות לו הרגשה שהעבודה החדשה היא 'בעל כורחו', אבל מצד שני הוא צריך להיות מסור לרצון ה' לחלוטין ולבצע את העבודה החדשה בשמחה אמיתית, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי לקוטי שיחות חלק כא עמוד 77)