הגאולה כבר מאירה

האלף השישי לבריאת העולם, הוא יומו השישי של ה', ובו מתכוננים לאלף השביעי - "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" [חשוב להבהיר: ימות המשיח הגאולה ותחיית המתים הם כבר באלף השישי לכל הדעות, אלא שהקץ המדויק נעלם].

לפי אחת השיטות האלף השישי נחלק לי"ב שעות של היום (מהזריחה ועד השקיעה, או מעלות השחר ועד צאת הכוכבים). לפי שיטה זו בשנת תשפ"ו כבר נמצאים באמצע השעה הרביעית אחר חצות יום השישי.

לילה לפני היום

ה"חתם סופר" באחד ממכתביו תמה מאוד על שיטה זו:

"כי שכח [ש]היום הולך אחר הלילה! "ויהי ערב ויהי בקר"! נמצא כי חמש מאות שנים הראשונים של אלף הששי, הם בבחינת הלילה, שהוא הערב של יום הששי".

ה"חתם סופר" מוסיף להסביר שמה שגדולי ישראל כתבו באופן אחר, היה מפני שהם רצו לחשב שביאת המשיח תהיה קרובה לזמנם.

ואכן ישנה שיטה נוספת לחישוב השעות של היום השישי של ה', וכדבריו של החתם סופר. לפי שיטה זו האלף השישי נחלק ל24 שעות, כאשר כל שעה היא לערך 42 שנים.

לפי חשבון זה כותב האור החיים הקדוש ש"זמן שיריק עלינו כבודו ואתא [=ויבוא] בוקר, והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי", "ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה".

האור בהתגלות תורת החסידות

בדומה להלכה שיש לטעום ממאכלי השבת בערב שבת "טועמיה חיי זכו", כך גם כהכנה וטעימה מהגאולה, החלה תורת החסידות – ששלימות גלויה יהיה לעתיד לבוא - להתגלות בעולם החל משנת ת"ק שהוא אור הזריחה של היום השישי, ומאז האור הולך וגובר.

תחילת התגלות הבעל שם טוב היה בסמיכות לשנת ה'ת"ק, שהוא זמן עלות השחר, ובשנת תק"נ שהוא זמן הזריחה הוא גילוי תורת חב"ד וספר התניא על ידי אדמו"ר הזקן. והולך ומוסיף על ידי רבותינו נשיאנו בגילוי והתפשטות תורת החסידות.

לשיא מגיעים הדברים בשנת תש"נ (1990) כאשר נמצאים לפי החשבון בערב שבת לאחר חצות היום, שאז כבר מתחיל הגילוי של הגאולה, כמו שבערב שבת אחרי חצות מתחיל בכמה עניינים הגילוי של יום השבת קודש.

תביעת הגאולה

כאשר נמצאים בזמן מיוחד ומסוגל לגאולה, כאשר כבר מתחיל הגילוי של הגאולה, צריך לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש, על ידי חיזוק האמונה בביאת המשיח, הצפיה והבקשה ודרישה לביאתו, ועוד ועיקר על ידי הוספה בענייני תורה ומצוות, ובפרט בהפצת המעיינות חוצה. 

מקורות: רמב"ן בראשית ב, ג. אור החיים ר"פ צו; פינחס כו, יט. שו"ת חתם סופר ח"ו סוף סי' סא. ספר המאמרים תקס"ג בהוספות ע' רנא. לקו"ש ח"כ ע' 173, וש"נ. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 254 ואילך.