רק להאמין או גם לחכות?

החיוב להאמין בביאת המשיח הוא מאבני היסוד של האמונה היהודית, אך מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים עולה חידוש עמוק: אין די באמונה בלבד, אלא נדרש גם ציפייה פעילה ומתמדת לביאתו. לשונו החריפה: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו... הרי זה כופר בתורה ובמשה רבינו" - מבהירה כי הציפייה עצמה היא חלק בלתי נפרד מהאמונה.

משמעות הדברים היא שהאמונה במשיח אינה עניין עיוני בלבד, אלא מציאות חיה הפועלת בנפש האדם. לא מדובר רק בקבלת עיקר אמוני שהמשיח יבוא בעתיד, אלא בדרישה פנימית לחיות עם התחושה שהגאולה חסרה כאן ועכשיו. יהודי נדרש לחוש כי שלמותו האישית והעולמית תלויה בביאת המשיח, וממילא לבטא זאת בתקווה מתמדת.

רעיון זה מודגש גם בנוסח י"ג עיקרי האמונה: "אחכה לו בכל יום שיבוא". לא רק אמונה כללית, אלא המתנה יומיומית, ואף "כל היום", כפי שאנו אומרים בתפילה ("כי לישועתך קיוינו כל היום"). הציפייה אינה רגעית או סמלית - היא תודעה מתמשכת שמלווה את האדם בכל עת.

הציפייה מניעה בחיים

יתר על כן, לציפייה יש כוח ממשי לפעול. כאשר האדם משתוקק ומתפלל לביאת המשיח, הוא מעורר רחמים ומזרז את הגאולה בפועל ממש. הציפייה אינה רק תוצאה של האמונה - היא גם מנוע שמקדם את מימושה.

בדומה לכך שמצווה ללא כוונה היא "כגוף בלי נשמה", כך גם האמונה ללא ציפייה חסרה את חיותה הפנימית. הציפייה מעניקה עומק, רגש וחיות לאמונה, והופכת אותה למניעה את חיי האדם.

לכן, המסר ההלכתי ברור: לא די להאמין שהמשיח יבוא - יש לחיות בציפייה מתמדת לבואו. זו אינה רק מדרגה רוחנית נעלית, אלא חובה יסודית המוטלת על כל יהודי, בכל יום ובכל רגע.

ויהי רצון שנזכה כולנו לחיות באמת בתחושת הציפייה העמוקה והפשוטה לביאת המשיח, שנרגיש בחסרון הגאולה בכל רגע ונבקש עליה מעומק הלב ומתוך כך נזכה במהרה ממש לראות בעינינו את התגשמות ההבטחה האלוקית בביאת משיח צדקנו בגאולה השלימה והאמיתית תיכף ומיד ממש מתוך שמחה ואמונה חזקה ומתוך אחדות ישראל אמיתית שתביא ברכה וישועה לכל אחד ואחד ונזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן על ידי הרבי שליט"א מלך המשיח.