לחפש את המרגלית האבודה

בפרשת השבוע - פרשת וישב, מתחיל סיפור יעקב ותולדותיו (כדברי רש״י), זאת לאחר שפרשת השבוע שעבר - פרשת וישלח, מסתיימת בסיפור עשו ותולדותיו.

חכמינו מסבירים את סמיכות זו באמצעות משל על מלך שנשמטה מידיו מרגלית יקרה ונעלמה בתוך החול והעפר. מה עשה המלך? נבר בעפר וברר את צרורות החול. כשמצא את המרגלית האבודה, השליך מידיו את צרורות העפר ופנה להתעסק במרגלית היקרה.

כך גם בפרשתנו - ההתעסקות בסיפור יעקב ותולדותיו, מתאפשרת רק לאחר שמיעה - לפחות בקצרה - על סיפור עשו ותולדותיו.

מדוע לנבור בחול?

עניין זה אנו מוצאים גם לגבי הכתוב בפרקי אבות ״עשרה דורות מאדם עד נח . . עשרה דורות מנח ועד אברהם״. על דורות אלו מסופר בקצרה, אך על אברהם ובניו - יצחק ויעקב, מסופר באריכות, שהרי הם ה'מרגלית' בה אנו מבקשים 'להתעסק'.

אך בניסיון להבנת הדברים מתעוררת שאלה: משל המרגלית נכון, כביכול, לגבי הדורות שחלפו עד נח ואברהם, שהרי כשם שבמשל הוצרך המלך לנבור בחול עד שמצא את המרגלית, כך נזקקנו גם אנו למנות את כל הדורות שחלפו על-מנת להגיע לעיקר - נח ואברהם.

לעומת זאת, בנוגע ליעקב אין הדבר כך, שהרי יעקב הוא בנו של יצחק, ומדוע יש צורך לחפש בין עשו ותולדותיו כדי להגיע ליעקב ותולדותיו?

שלימותו של יעקב

להבנת התשובה, עלינו להגדיר מהי ה'מרגלית' בעניננו: תכלית יעקב ותולדותיו אינה רק התיישבות יעקב ובניו בארצם, אלא בירור ניצוצות הקדושה שנפלו בחלקו של עשו. וכפירוש רש״י על דברי יעקב לעשו בפרשת וישלח (לג, יד) ״עד אשר אבוא אל אדוני שעירה״ - ״ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו״. כלומר, המטרה המושלמת אליה צריך יעקב להגיע היא בירורו של עשו. מטרה זו מושגת רק על ידי ההתעסקות עמו.

זוהי הסיבה שעלינו למנות את עשו ותולדותיו, מכיוון ששלימותו המלאה של יעקב טמונה בתוך עשו, ואנו מגיעים אליה רק לאחר סיפור עשו ותולדותיו.

להשליך את צרורות העפר

ירידת בני ישראל לגלות היא על-מנת לברר את ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים בעולם. עבודה רוחנית זו נרמזת גם היא במשל המרגלית המושלכת בעפר:

הניצוצות הם ה'מרגלית'. עלינו להוציא אותם מתוך ה'עפר' - הדברים הגשמיים, אך באופן המובא במשל. כשם שהמלך במוצאו את המרגלית, השליך את צרורות העפר ופנה להתעסק במרגלית, כך גם אנו, בהתעסקותנו עם דברי קדושה, אל לנו לייחס חשיבות לדברים הגשמיים, שכן במצב כזה לא זו בלבד שלא ניתן לברר מהם את הניצוצות, אלא שעלולים הם לגרום לירידה בדרגת הנשמה.

כאמור, מכיוון שכל ענינה של הגלות הוא לברר את ניצוצות הקדושה, מובן שברגע שמסתיימת עבודה זו צריכה להגיע הגאולה. כשם שבגלות מצרים, מיד עם בירור מכסת הניצוצות הדרושה יצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים, כך גם בגלות זו האחרונה, מיד עם סיום בירור הניצוצות חייבת להגיע הגאולה האמיתית והשלמה. מאחר שאנו עומדים כעת כבר לאחר סיום עבודה זו, הרי מובן שראויים אנו להיגאל ברגע זה ממש.

(על-פי לקוטי שיחות חלק ט״ו עמוד 302)