לצאת מבית המקדש ולהתעלות

לכל מועדי השנה יש קשר עם פרשת השבוע שקוראים בסמיכות אליהם. בשבוע של פרשת לך לך חל תמיד יום ז' במרחשוון - היום בו מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל.

הסיבה הפשוטה ששאילת הגשמים נקבעה דווקא ליום זה מוסברת במשנה, כי ביום זה חזרו אחרוני עולי הרגל לבתיהם שבנהר פרת ומשום כך המתינו עם בקשת הגשמים עד ז' בחשוון כדי שלא יפריעו להם הגשמים בדרכם הביתה. מובן ופשוט שאין זה רק עניין 'טכני', אלא ז' בחשוון מסמל את סיום תקופת החגים והמעבר לימות השנה.

אך כעת צריך להבין כיצד קשור יום זה עם פרשת השבוע, שלכאורה מבטאת תוכן הפוך בדיוק:

בפרשת השבוע מצווה אברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך . . אל הארץ אשר אראך". אברהם אבינו עוזב את ארצו ומקומו בחוץ לארץ והולך אל ארץ ישראל; ואילו ז' במרחשון מדגיש דווקא את הירידה מארץ ישראל אל חוץ לארץ, ואת סיומה של תקופת החגים.

שכיר ושליח

כדי להבין זאת יש לחדד את ההבדל בין המצב של עם ישראל בהיותם בירושלים ובבית המקדש לבין הזמן בו הם חוזרים לבתיהם, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", שזהו בדוגמת ההבדל שבין "שכיר" ו"שליח":

השכיר עובד בדרך כלל עם הנכסים של הבעלים וקרוב למקומם, ואילו שליח נמצא דווקא הרחק ממקום המשלח, במקום שאליו הוא לא יכול להגיע. יותר מכך: כל פעולותיו של השכיר הם לצורך עצמו, כדי לקבל תמורה ושכר, ואילו כל פעולותיו של השליח הם לא לצורך עצמו אלא בעיקר עבור המשלח.

כמו המשלח ממש

זו הסיבה שכאשר שכיר עושה פעולה כלשהי יש דיון האם זה יכול להיחשב כפעולתו של בעל הבית, ואילו על שליח נאמר ש"שלוחו של אדם כמותו" כי מכיוון ששליח פועל למען המשלח הרי שמעשיו הם כמעשה המשלח עצמו ועד שהשליח הוא כמו המשלח ממש.

השכיר והשליח הם המשל להבדל שבין מצבם של עם ישראל בבית המקדש ובין עבודתם במקומם:

כאשר עם ישראל עולה לרגל כדי לראות ולספוג גילוי אלוקות בבית המקדש, הרי זה כביכול לצורך עצמם, כדי שהם יחושו ויראו את גילוי השכינה. אך כאשר הם שבים למקומם בז' מרחשוון אין זה כדי להנות ולקבל גילוי נעלה יותר - כי את זה היה להם בבית המקדש - אלא זה בשביל לבצע את השליחות והמטרה של הקדוש ברוך הוא בקיום התורה והמצוות ובהכנת העולם לדירה לו יתברך.

הליכה אמיתית

וזה בדיוק התוכן של פרשת לך לך: הליכה אמיתית היא רק כאשר עוברים לדרגה חדשה לגמרי. כאשר עם ישראל נמצא בבית המקדש הרי הם בדרגה של נברא הנהנה מגילוי של הבורא, ואילו כאשר הם יוצאים בשליחות הקב"ה למקומם, הם מתעלים באין ערוך, עד לדרגת בורא, כי "שלוחו של אדם כמותו".

כך היה עם אברהם אבינו: לפני הליכתו לארץ ישראל, פירסם אברהם אלוקות בכל מקום אבל זה היה מצד ההבנה האישית שלו. כעת, כאשר הקב"ה ציווה עליו "לך לך", הוא נעשה שליח להפיץ אלוקות, ובמילא הוא התעלה שלא בערך מדרגתו הקודמת.

זוהי ההוראה מז' מרחשוון ופרשת לך לך, שכאשר יוצאים לעבוד בחיי היום יום עם העולם צריכים להיות בשמחה מהזכות הגדולה של לבצע את השליחות - להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(על פי לקוטי שיחות חלק כ' עמוד 54)