החשש שלא קיים בפסח

בכל חג יש ענינים יחודיים שבהם הוא נבדל מהחגים האחרים. כך גם לגבי פסח, בכל שנה. ובמיוחד כאשר הוא חל, כבשנה זו, בשבת, שאז ניכרת יותר יחודיותו משאר החגים, כפי שיוסבר להלן.

בגמרא נאמר, שאין תוקעים בשופר ב"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת", כי "הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין... גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". ומסיימת שם הגמרא ואומרת שזהו גם הטעם לכך שכאשר פורים חל בשבת אין קוראים אז במגילה אלא דוחים את הקריאה, וכן בחג הסוכות שחל בשבת שאין נוטלים לולב.

שואלים ה"אחרונים": לפי זה צריך היה לגזור, לכאורה, שגם בפסח שחל בשבת לא יאכלו מצה ומרור, לא ישתו ארבע כוסות, ולא יאמרו את ההגדה, ובמיוחד כאשר לגבי המצה והמרור ושתיית ארבע הכוסות יש הלכות רבות ומפורטות, יותר מאשר בשופר ובמגילה, ועל-אחת-כמה-וכמה בלולב, שאי-הבקיאות בו הוא לגבי "נענועו או ברכתו"?

שפע שיורד מעצמו

להבנת הדברים בדרך החסידות, יש להקדים ולבאר שאלה המובאת בכמה מאמרי חסידות על כך שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: כיצד דחו חז"ל מצות עשה מדאורייתא מפני החשש "שמא יעבירנו..."?

מכך מוכיחה תורת החסידות שבראש השנה שחל בשבת אין זקוקים לשופר, כי השפע הרוחני ש"נמשך" על ידי תקיעת שופר (לאחר חורבן בית ראשון), "נמשך" בשבת מצד עצמו, ללא תקיעת שופר.

אין צורך במצווה

ולכאורה אין מובן: ההלכה קובעת, ש"יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה", ומדוע אפוא מתעורר הקושי "איך דחו" או "איך היה כוח ביד חכמים לעקור"?

ההסבר לכך הוא: הקדוש ברוך הוא מהווה תמיד את הבריאה מאין ליש, ותכלית הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה. לפיכך לא ייתכן מצב בבריאה או קביעות הזמנים אשר יפריע לקיום תורה ומצוות, כך שהאדם לא יוכל לקיים מצוה שהוא חייב לקיימה, למרות שירצה לקיימה.

וכיון שגם בשבת חלה חובת תקיעת שופר, לא ייתכן שיהא צורך לחשוש "שמא יעבירנו", שהרי אז יוצא שהקדוש ברוך הוא קבע בבריאה מצב המחייב מניעה של המצוה של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. ומשום דבר זה לא ייתכן, הכרחי לומר שאין לחשוש "שמא יעבירנו".

ומכך שחז"ל בכל זאת עוררו חשש זה, ותיקנו בגינו שבראש השנה שחל בשבת לא יתקעו בשופר, מוכיחה תורת החסידות, שבראש השנה שחל בשבת אין צורך בתקיעת שופר.

אין אפשרות ליצר הרע

מכך מובן בעניננו, שלגבי פסח שחל בשבת לא תיקנו חכמים את הגזירה של רבה, כי הענינים הרוחניים ה"נמשכים" על ידי אכילת מצה וכדומה אינם "נמשכים" בשבת מאליהם. וכיון שגם בשבת זקוקים לאכילת מצה וכדומה, הרי זו הוכחה לכך שאין קיים כאן החשש "שמא יעבירנו...".

וזוהי מעלת הפסח, והמצוות הקשורות בו, על שאר המועדים ומצוותיהם, שבחג זה אין קיים החשש אפילו לפגיעה בהלכה בשוגג.

ההסבר לכך הוא: חטא בשוגג נובע מהתגברות הנפש הבהמית, וכיון שבפסח "לא הספיק להחמיץ" - אין כלל אפשרות לחמץ (זה היצר הרע), לכן כל ישראל, אפילו "הדיוטים וקלי הדעת", נמצאים בדרגה שבה "לא יאונה לצדיק כל און", אפילו בענינים שאינם קשורים באכילה.

(על פי לקוטי שיחות חלק ז, מתורגם עמוד 50)