הטעות שכמעט איפשרה את תכניתו של המן

את פורים אנו חוגגים לזכר ההצלה של עם ישראל מגזירת המן הרשע, גזירה שהעמידה את עתידו של עם ישראל כולו בסכנה מוחשית יותר מתמיד.

דבר ברור הוא שלכל דבר שקורה בעולם יש גורם פנימי המסובב את הדברים, וכך גם בנוגע לגזירת המן - ברור הוא שמלבד השנאה העזה שהניעה את המן לפגוע ביהודים, עמדה מאחורי הסיפור גם סיבה רוחנית שבגללה הגיעה הגזירה. הגמרא אכן מספרת כי תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי שאלוהו מהי הסיבה הרוחנית לכך, ותשובתו הייתה "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע".

עונש לא מידתי

סיפור זה מעורר אצל רבים ממפרשי התלמוד שאלה קשה: הייתכן שהמחיר להשתתפות בסעודת אחשוורוש תהיה גזירת שמד וכליון?! אפילו אם היה זה חטא חמור ביותר - מדוע נענשו בגינו אפילו הילדים הקטנים?

יש המנסים לבאר ולהסביר שסעודת אחשוורוש לא הייתה עוד סעודה רגילה, אלא סעודה שבה הוא חגג את ביטול בית המקדש, ולכן השתתפות היהודים בסעודה נחשבת להם כאילו נהנו מחורבן בית המקדש ועל כך בא העונש הקשה. אבל גם לפי הסבר זה השאלה במקומה עומדת: האם המעשה החמור מצדיק את העונש של שמד עבורם ועבור ילדיהם?

ההסבר לכל זה הוא: נאמר במדרש כי עם ישראל נמשל לכבשה הנתונה בסכנה, כאשר שבעים זאבים סובבים אותה ורוצים לטורפה, ורק הודות להגנה והשמירה של הרועה, הכבשה אינה נטרפת על ידי הזאבים.

הכבשה והזאבים

אבל מובן, שכאשר הכבשה אינה סומכת על הרועה והיא מנסה למצוא חן בעיני הזאבים, הרי שהרועה עוזב אותה להסתדר מול הזאבים ולהיכנס למצב של סכנה ממשית.

זהו ההסבר לגזירה של המן הרשע: הגזירה הנוראה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" לא הגיעה חלילה בתור עונש על החטא של ההשתתפות בסעודת אחשוורוש, אלא בתור תוצאה טבעית מההנהגה שלהם. כאשר עם ישראל הלך לסעודת אחשוורוש מתוך ניסיון למצוא חן בעיניו ולתלות בו את יהבם, הרי שהתוצאה הטבעית לכך הייתה הסרת השמירה של 'הרועה', זה הקדוש ברוך הוא, ופתיחת האפשרות עבור ה'זאבים' לבוא ולפגוע (חלילה) בעם ישראל.

ברכת ה' היא תעשיר

הביטחון המוחלט בה' הוא הקו המנחה בכל מהלך חייו של יהודי בעולם, וכשם שהיה אז בפורים, כך גם כאשר יהודי טרוד בענייניו האישיים, עליו להיות סמוך ומאמין לגמרי בה' שידאג לו, שכן לולי ברכת ה' לא יועילו כל הנסיונות שלו.

אך מצד שני, רצונו של ה' הוא שהברכה תרד למטה ותתלבש בכלי הטבע הרגילים, ולכן מוטל על  היהודי להכין את הכלי הגשמי שיקלוט את הברכה על ידי פעולות ממשיות.

זאת אומרת: יחד עם כך שעליו לעבוד ולהשתדל כדי להשיג את מבוקשו, אין לו מה לדאוג ולהעסיק את עצמו בכך יתר על המידה, אלא עליו לדעת שכל הפעולות הללו הן רק כלי שבאמצעותו מקבלים את הברכה.

לפי זה מובן שהעיקר בחיי היהודי זה הנשמה, הרוצה לעסוק רק בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא שיחד עם זה עליו ליצור את המסגרת הגשמית כדי לקבל את הברכה, ולספק גם עבור הגוף את צרכיו כמו אכילה ושתיה וכדומה.

והעיקר הוא שמגאולת פורים זוכים בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק לא עמוד 170)