חג הספרים היהודי

שמתם לב שהאנשים היום פחות קוראים ספרים?

הרבה הרבה פחות.

בשביל קריאת ספרים דרושים (בעיקר) שני דברים: זמן וסבלנות. ולנו, דור האייפון, אין לא מזה ולא מזה, כך נדמה. הפריצה הדיגיטלית חסרת התקדים לקחה מאיתנו את שני הדברים היקרים הללו.

אנחנו חסרי סבלנות. אנחנו רוצים הכל עכשיו, כאן ומיד, בהינף מקלדת או בהסטת גלילה, בווצאפ, טלגרם או ברשת החברתית הקרובה לליבנו. אין לנו סבלנות לבדוק עובדות ואנחנו מתבססים על מידע שמסתובב. הרבה מאוד פעמים הוא מידע כוזב, אבל מה לעשות, לנו אין סבלנות לבדוק.

גם את הזמן לקחו המכשירים הדיגיטליים. הזמן המתעתע הזה שבו אנחנו רק גוללים וגוללים, כותבים ומגיבים או סתם בוהים בטקסטים ובסרטונים ולא מבינים איך כבר עבר שעה, שעתיים, יום שלם... כולנו שם ואין מה לעשות. פשוט לפתח מודעות לעניין. ולהשתדל לצמצם טווחים.

אבל ספרים בדור הזה הם סוג של מותרות, כשכל המידע נמצא נגיש, זמין, מיידי ומהיר במכשיר הסלולרי או הטאבלט שמונח לצידנו, 

וחבל.

אנו נקראים "עם הספר", ולא בכדי. למהות של ספר יש משמעות. מילה כתובה על דף נייר דווקא - היא נצחית.

בשונה מרצף הפיקסלים הדיגיטליים, ספר ניתן למשש, להריח, לאחסן ולפתוח שוב ושוב. 

לא סתם, היהדות החזיקה מהמדיום הזה שנקרא ספר כדבר קדוש, והפכה אותו למהות ושורש הדת כולה. "אנא נפשי כתבית יהבית" [=אני את נפשי כתבתי ונתתי], אמר הקב"ה ונתן לנו את התורה. ספר. לא פוסט ולא תמונה. ספר ממשי. והספר הזה עובר מדור לדור, מאב לבן, מאם לביתה ומסב לנכדיו. אנחנו עם הספר ותמיד היינו. בשמחת תורה אנחנו רוקדים עם הספר, ובשבועות אנחנו חוגגים את קבלתו.

לא ייפלא אם כן שאנחנו עם שכותב וכותב… אבל קורא? פחות.

וכאן, נכנס לתמונה חג הספר היהודי. לא, אין כוונתי לשבוע הספר בחסות סטימצקי או צומת ספרים או כל חברה מסחרית אחרת. כוונתי לה' טבת. דידן נצח.

היום שבו נערך וניתן פסק הדין בעניין "משפט הספרים" המפורסם, שהפך גם לאבן יסוד בכינונה של המשך שושלת חב"ד-ליובאוויטש ועיגון סופי של מעמד הרבי שליט"א מלך המשיח כנשיא הדור, הוא ואין בלתו, למרות ניסיונם של אי-אילו להסיט את הספינה לכיוון בלתי-רצוי. 

בה' טבת, הכריע בית המשפט הפדרלי בארה"ב בסוגיה כבדת משקל - למי שייכים הספרים?

אותם ספרים יקרים ונדירים, מלאי חכמה אלוקית ורזי תורה עמוקים שהאדמו"ר הקודם של חב"ד, הרבי הריי"צ, התעקש ואף חירף את נפשו על-מנת לחלצם מאדמת אירופה הבוערת, ואפילו כשביקשו למלטו רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, נותר עיקש על עמדתו - הוא עוזב רק עם הספרים!

וכך אכן היה. 

במבצע חשאי העולה על כל דמיון, הגיע הרבי הריי"צ לאדמת אמריקה עם קומץ חסידים שהצליח להבריח, משפחתו, וכמובן - הספריה המפוארת המכילה את כל רזין דרזין דאורייתא - ספרי הקודש של חסידות חב"ד.

אך דווקא כאן, ציפה אתגר חדש. 

ברבות השנים, מי מצאצאיו של הרבי הריי"צ חשב כי ניתן להפוך את הספרים הישנים בכסף, בשל יוקרם ונדירותם. ואכן, בגלל ייחוסו, ניתן היה לחשוב כי יש לו את הסמכות והגושפנקא לפשוט את ידיו ולסחור בספרים או בחלקם.

אבל אז קם וזעק הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח, חתנו של של הרבי הריי"צ והאדמו"ר השביעי בחב"ד: "היו לא תהיה".

הספרים הללו אינם שייכים לאדם פרטי. לספרים האלה ערך סגולי עצום ורב, ואין רשות לשום אדם להשתמש בהם. בטח לא לקחת ולמכור.

העניין התגלגל עד לערכאות המשפט הגבוהות של אמריקה, ובניגוד לכל הגיון, אך במהלך אלוקי מובהק, לאחר עדותה המכריעה של הרבנית חיה מושקא (אשת הרבי שליט"א מלך המשיח, ביתו של הרבי הריי"צ) שפסקה: "הרבי והספרים שייכים לחסידים!" הכריע בית המשפט כי יש להשיב את הספרים על כנם. וממילא כפועל יוצא, כסאו של ממשיך דרכו של האדמו"ר הקודם, והנשיא השביעי של הדור, יציב ועומד ואין מי שיערער וינסה להזיז אותו. 

הרבי שליט"א מלך המשיח הסביר אז, כי בשמיים התעורר קטרוג כביכול על עצם הנהגתו, ותוצאת המשפט הינה קביעה משמיים כי יש רבי, יש חסידים, ולהם שייכים הספרים. מאז, מידי שנה, חוגגים ברחבי העולם ביום ה' טבת את חג הספרים היהודי, את הכוח והגושפנקא המעשית למהפכה הרוחנית של הרבי שליט"א מלך המשיח, המקור ממנו אנו שואבים ודולים תורת חיים שאותה הוא משקה אותנו, כל אחד כפי יכולתו.

זהו חג הספרים היהודי, ובו נפוץ המנהג לרכוש עוד ועוד ספרי קודש - חסידות, הלכה והשקפה, קבצים רוחניים שיש להם ממשות גשמית, שבעצם קיומם משרים לנו בבית אנרגיה של טוב ואור, במקום אותם פיקסלים חולפים כחלום יעוף.

הרבי שליט"א מלך המשיח מעורר כי יש להוסיף ולהדר גם ברכישת ספרים - כמובן ברוח ישראל סבא - לילדים הקטנים, ובסגנון נגיש, נעים וקל לעין שישובב את רוחם וימשוך אותם לפתוח את הספר ולקרוא.

אחרי הכל, לא היינו רוצים ליצור פה דור של מכורים למסכים, נכון?