"זה היום - ח"י אלול - עשה ה', נגילה ונשמחה בו" | הרב מנחם ישראלי

"זה היום - ח"י אלול - עשה ה', נגילה ונשמחה בו".

לאחרונה שומעים אנו מכל זוית ופינה, הכרזה קצובה: דֶ-מוֹ-קְרַטְ-יַה. דֶ-מוֹ-קְרַטְ-יַה.

היום, לכבוד יום הולדת המאורות הגדולים, הבעש"ט הקדוש ורבינו בעל התניא, לכבודם נטפל ב-"דֶמוֹקְרַטְיַה" מהזוית החסידית. 

בתקופת רבינו הזקן, פרץ נפוליאון לעולם, איתו הוא הביא את המהפכה הצרפתית, על דגלה הוא חרט: חירות (חופש דת) אחוה ושיוויון. והם הם ערכי הדֶמוֹקְרַטְיַה המודרנית, שפשֹתה ברחבי העולם. 

כיהודים, אמונים אנו על כך ש:

(א) כל מה שקורה בעולם, משתלשל מן התורה ("הוא אמר ויהי" "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). 

(ב) כל מה שקורה בעולם נעשה למען התורה ("כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו").

ובכן, שלושה יסודות אלו (חירות. אחוה. שיוויון) משתלשלים (לא פחות ולא יותר) מתורת החסידות אשר מיסודו של רבינו ישראל הבעל שם טוב. 

כמובן, שעלינו ללבן ולברר סוגיא זו עד דק, יש חירות ויש חירות. יש אחוה ויש אחוה. יש שוויון ויש שיוויון. ולא הרי זה כהרי זה. 

אם תרצו: הרי לנו שלוש ברכות (בכל בוקר על הבוקר) בהם אנו מכיחישים את שלושת התֶּזוֹת הללו: נגד האחוה - "שלא עשני גוי". נגד החירות - "שלא עשני עבד". נגד השיוויון - "שלא עשני אשה".

לכן עלינו ללבן ולברר מהן שלושת היסודות הללו בקדושה ובטהרה. 

יסוד מוסד בתורת החסידות: "רחמנא ליבא בעי".

קהילות ישראל עד הבעש"ט, התחלקו לשתיים: אלו היודעים קרוא וכתוב, אלה צמחו להיות ענקיים בתורה. ואלו שאינם יודעים קרוא וכתוב (אנאלפביתי"ם בעברית) והם היו יהודים פשוטים (הורים ועמי הארצות). 

אלו הלמדנים הכירו בערכם ומעלתם, ומשכך הסתכלו על היהודים הפשוטים מלמעלה למטה. 

אף היהודים הפשוטים הכירו בפחיתותם ובעליבותם, משכך בושו יהודים אלו לעמוד לפני יהודי תלמיד חכם.

וכך היה העולם נוהג, עד שבא הבעש"ט ופשוט הרים את היהודים הפשוטים מהריצפה. 

הבעש"ט לימד שכל יהודי הוא ניצוץ אלוקי, הקב"ה אוהב את הפשיטות של היהודי הפשוט, עד בלי די. זהו ה"שיוויון" בתורת הבעש"ט - כל ישראל שווים זה לזה מצד עצם נשמתם האלוקית הטהורה. 

הבעש"ט התנהג באהבה "אחוה" וקירוב הדעת כלפי כל יהודי, הוא לימד את תלמידיו להסתכל כל יהודי באשר הוא, בגובה העיניים. זוהי ה"אחוה" בתורת הבעש"ט. 

הבעש"ט לימד אותנו היהודים לקיים תורה ומצוות מתוך אהבת ה' - "קרבת אלוקים (לי) טוב". זוהי ה"חירות" (חופש דת) בתורת הבעש"ט, לאמר: אנחנו לא חייבים לקיים תורה ומצוות (אלא) אנחנו רוצים לקיים צורה ומצוות. 

כך שזורים להם שלושת יסודות הדֶמוֹקְרַטְיַה בתורת החסידות (יש צדדים מעוותים בכל שלושת הערכים הללו, כפי שהעולם תופס אותם היום, ויש מה לשלול: אחוה - רק בין יהודים. שיוויון - רק מצד עצם הנשמה, רק כלפי הבורא, מצד התפקידים והפרצופים שונים אנו זה מזה. חירות - קיום המצוות מתוך חשק, לא יכול להוביל למסקנה: אם אין לי חשק אני לא מקיים. ויש להאריך. ואכ"מ).

***

כידוע, הבעש"ט לא המציא תורה חדשה, הוא בסך הכל גילה את התורה, אולי נאמר "המציא את התורה מחדש".

הנה ערך ה"שיוויון" בפרשתנו "אתם נצבים היום כולכם (כולם שווים) לפני ה' אלקיכם", כולם כולם ללא יוצא מן הכלל, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים כולם עוברים בברית "אשר ה' אלקיך כורת עמך היום".

מהי הברית הזו? זו ברית ה"אחוה".

הגמרא (סוטה ל"ז:) מתארת שני בריתות (בפירוט יש יותר אך כעת נתמקד בענייננו): (א) מעמד הר סיני (ב) ערבות מואב. 

במעמד הר סיני בא היהודי בברית עם אלוקיו. "אנכי ה' אלקיך" הדהד הקול לכל יהודי והיהודי. 

יוצא היהודי ממעמד הברית בהר סיני, והוא מחוייב לשמור על הברית - הקשר האישי שלו - עם אלוקיו. תרי"ג (613) מצוות בלבד. 

ואז מגיע השעה, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, וכעת מגיע השלב שבו חייבים אנו להבין. אם אני בעצמי שומר לעצמי את התורה לעצמי קלה כבחמורה לעצמי… בעוד דור או שניים לא יהיה לה - לתורה - זכר. 

(כדי להמחיש את הענין: אפשר להתבונן בדורות של מהגרים, שאין להם - כמובן - שום מחוייבות להעביר את התרבות המאכלים השפה הבידור והקלאסיקה ממנה הם באו ועליה הם גדלו, לאנשים שמסביבם. תוך דור או שניים הצאצאים נטמעים בחברה המקומית, והם עצמם נהפכים למיושנים ולא רלוונטיים. 

תראו לדוגמא איך הדורות הצעירים לועגים לזקן ולזקנה בעלי מבטא רוסי כבד)

***

"ושננתם לבניך" - "אלו התלמידים" (רש"י).

"בניך" זה לא הבנים הביולוגיים. לא. לא. לא. חלילה וחס. 

אם זו היתה ההבנה של גדולי ישראל במשך הדורות, הרי שאז היו דואגים אותם "גדויילים" לעצמם ולמשפחתם ולמקורביהם. ומה יהיה גורל היהודים הפשוטים? מי צריך אותם בכלל? הם סתם אנאלפביתי"ם… 

לא ולא. "לבניך - אלו התלמידים". זוהי תחושת ה"אחוה" שלימד אותנו מורנו הבעש"ט. 

וזה בדיוק מה שכתוב בתורה בפרשתנו "לעברך בברית" "נצבים" להם כל עם ישראל מה"ראשיכם שבטיכם" עד ה"חוב עציך ושואב מימך" וכולם לוקחים אחריות זה על זה, וזו על זו. 

"הנסתרות (אמנם) לה' אלקינו. (אך) והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" מעתה יהודי חייב לא רק בתרי"ג (613) בלבד. 

לא ולא. 

מעתה היהדי חייב בתרי"ג (613) כפול ס' ריבוא (600,000). כל יהודי לוקח על עצמו אחריות לקיום התרי"ג (613) של כלל ישראל. יתירה מזו: יש דעה נוספת בגמ' שכל יהודי חייב בתרי"ג כפול ס' רבוא כפול ס' רבוא. הוה אומר: לדעה הראשונה - אני חייב לדאוג שאתה והוא תקיימו תרי"ג. לדעה השניה - אני חייב לדאוג שאתה תדאג שהוא ידאג שכולנו נקיים תרי"ג.

***

ומי הוא זה ואי זה הוא הבעש"ט בדורינו? 

מי האיש שגרם לנו לדאוג לכלל ישראל? מי האיש שסידר לנו את התודעה בראש שאני יחיד ומיוחד, ועלי לדאוג שכל יהודי ירגיש יחיד ומיוחד? מי הוא המלמד שלימד אותנו לקרב כל יהודי באהבה ובחיבה? מי הוא הרמטכ"ל שניצח ומנצח על כל מפעל ה"ליובא" ("אהבה") להפיץ את אור התורה באהבה לכלל ישראל? מי הוא המלך שהקהיל אותנו אל אבינו שבשמים, ולימד אותנו להקהיל עוד ועוד יהודים?

נכון מאוד. 

הרבי מלך המשיח שליט"א.

עומדים אנו בסוף שנת הקהל, רבבות יהודים כבר התקהלו ובאו להיראות ב"בית רבינו שבבבל".

מי שטרם הספיק לעלות לבית רבינו, זה הזמן לחטוף מטוס ולעלות ולהיראות. 

ותיכף ומיד ממ"ש נזכה כולנו לעלות להיראות ולראות בעצמינו "ותחזינה עינינו" פני קודשו "מלך ביופיו", "הקהל את העם", בבית המקדש השלישי והמשולש.