טשטוש הזהות החב"דית // טור נוקב

לאחרונה הזדמן לי להיות במרכז העיר ירושלים ופתאום שמתי לב לתופעה מעניינת שהובילה אותי לתובנה מהורהרת.

אבל לפני שאספר על התופעה והתובנה, צריך להבין קצת את הרקע. קודם כל, אני ירושלמי. אמנם לא נולדתי בה, אך גדלתי וחוויתי בה את מיטב שנות ילדותי ונעוריי. חרשתי ברגלי את רחובותיה וסמטאותיה, הכרתי אותה ככף

ידי, את אופייה הסוער ואנשיה הטובים. ואולי דווקא משום כך, האווירה במרכז העיר הרגישה לי שארצי או יותר נכון עירי שינתה את פניה.

משהו באווירה, באנשים שהלכו ברחוב, שאיישו את הספסלים, שהסתובבו בכיכרות היה שונה. ופתאום נפל לי האסימון, וכשהבנתי, התחלתי להרהר על מה שעבר בעשורים האחרונים בציבור החרדי וההשוואה למה שעובר בחצר הפנימית שלנו.

אני עוד זוכר את המודעה של סיעת מפ"ם או ר"צ למועצת העיר תחת הכותרת "מפת ההתחרדות של ירושלים" ובה מפת העיר כאשר השכונות החרדיות מסומנות בשחור, ה'חילוניות' בלבן וה'מתחרדות' בפסים מקווקווים. נזכרתי במרירות במפה הזו משום שאם לשפוט לפי מרכז העיר, ניתן לומר שהחרדים ניצחו. מרכז העיר היה בצעירים חובשי כיפות ונערות בחצאיות. הייתי ממש צריך לחפש כדי למצוא יהודי גלוי ראש. מצד שני, אם לשפוט לפי האווירה והלבוש, זה ממש לא היה נראה כמו ניצחון הרוב החרדי, הפוך.

אבל עדיין, נערי שוליים או מתבגרים סקרנים שמחפשים לטעום מהקצוות תמיד היו. מה שהתחדש לי היה בליל דמויות וזהויות לא ברורות שהרכיבו מעורב ירושלמי חדש.

בילדותי, אי שם בתחילת שנות המם, ההשתייכות המגזרית והשבטית בתוך העם היהודי הייתה ברורה הרבה יותר. ואני חושב שיסכימו איתי בני דורי. היו אז חילונים (מה שנקרא אצלנו אינם שומרי תורה ומצוות) ודתיים. הציבור הדתי היה מחולק לכיפות שחורות וכיפות סרוגות, אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, דתיים לאומיים וחרדים. לכל אחד מהמגזרים היה את המנהיגות הרוחנית שלו, את משנתו הפוליטית / אידיאוליגית / רעיונית שלו, וכמובן גם הסגנון וקוד הלבוש שאפיין אותו.

אבל באותו ערב בירושלים, ראיתי המוני צעירים ומבוגרים מכל הסוגים והמינים שכלל לא הצלחתי לשייך אותם מגזרית. לא בסגנון הלבוש, ולא בהתנהגות. למעשה כלום ממה שהיה לפני כמה עשורים אינדיקציה לדרך מסוימת, להשתייכות למגזר מסוים או למנהיג רוחני כזה או אחר כבר לא היה תקף באותה אנדרלמוסיה צבעונית.

חשבתי על תופעת המולטי סיסטם שכבר הפכה לזרם הכי ניו אייג'י ביהדות. יש להם מרכזים רוחניים מניינים, בתי כנסת מורים רוחניים ואולי אפילו רבנים. הכל בשיטת הכל כלול. אני גם חסיד, גם מתנגד, גם דתי לאומי, גם ברסלב, גם הרב קוק, גם ישעיהו לייבוביץ וגם קצת כהנא, מזה ומזה ומזה וגם קצת מזה אל תנח ידך. איזה כיף, אני לוקח מכולם, אני של כולם אוהב את כולם, אבל באמת, בסופו של דבר, לא שייך לאף אחד. או בעצם כן שייך למישהו אחד – לעצמי.

המחשבה הראשונה הייתה, הנה מטוב ומנעים, נפלו המחיצות, כולם לומדים חסידות. אבל במחשבה שניה, עלו בי הרהורים נוגים על משברים וזהות.

חשבתי על זה שה'זרימה' הזו עם כל מה ומי שבא, נובעת למעשה מחוסר בדמות, ברעיון, באידיאולוגיה שאתה יכול להישען עליו בכל כובד משקלך, כזו שגם אם תנער אותה חזק לכל הכיוונים היא תמיד תישאר יציבה. משהו שאתה יכול למסור את הנפש עליו בלב שקט. בהיעדר רעיון יציב, המפלט הבטוח הוא קדירת שותפים רעיונית בה אתה יכול הכל אבל לא מחוייב לכלום.

ואז התגנבה לה ההשוואה הבלתי נמנעת למה שמתרחש אצלנו.

חב"ד תמיד הייתה תמיד מזוהה בנפרד. ברמה הרעיונית, האידיאולוגית, וגם החזותית. לזהות החב"דית הייתה מאפיינים בולטים ויכולת לזהות אותם ממרחק. זקן מלא, כיפת בד שחורה או כיפת קטיפה מצוירת לילדים. (בטרום עידן הטוליפ הקישוט האולטימטיבי היה בעיקר רקמת סמל צבאות ה'). לעיתים היה זה גם כובע ללא חליפה, או חולצה מפוספסת / כחולה בהירה.
לצערנו הרב, גם אצלנו, מחלחלת תופעה של טשטוש זהות. כן, אותם מאפיינים חב"דים קלאסיים שבזכותם צעקו לנו ברחוב 'הי, מתי משיח בא?' הולכים ומטשטשים, הולכים ומתבלבלים. הזקן, סגנון הכיפה, הצבעים, הלבוש.
אני מאוד רוצה להאמין שזה לא נובע ממשבר זהות פנימי, אלא סתם עניין של אופנה וטרנד. אבל גם לזה יש משקל והוא חשוב. ואני לא מדבר כרגע על העניינים הרוחניים של הזקן המלא, על צינורות השפע של י"ג תיקוני דיקנא, ועל הבעייתיות שבנגיעה לפי הצמח צדק.

כל עוד זו תופעה שמתרחשת בשוליים, אז ניחא. אבל כשזה מתחיל לזלוג לשדרה המרכזית, וכשעורכי העיתונים צריכים לגייס מומחי פוטושופ כדי להתמודד עם תמונות שנשלחו משדות שליחות שונות, בגלל שהכיפה נראית כאילו נלקחה מאגדת ילדים – זה כבר יותר בעייתי.

חשוב לזכור שנרצה או לא, אנחנו מייצגים את החסידות ואת הרבי, ולא תמיד אנחנו חייבים להיראות כמו החרדי הכי מגניב בסביבה.

לתגובות: shneorc@gmail.com