עם שתי רגליים מעל הקרקע (פסח שני)

סיפורו של "פסח שני", התחולל בשנה השנית ליציאת מצרים. לאחר שבני ישראל נצטוו לעשות את הפסח במועדו עוד בהיותם במדבר, התברר כי אנשים מסויימים היו "טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא".

אנשים אלה באו למשה וטענו: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". בטענה זו פעלו אותם אנשים שהקב"ה נתן את הציווי של פסח שני, להקריב את קורבן פסח חודש מאוחר - י"ד באייר.

למה נגרע?!

בהבחנה שבין פסח ראשון לשני ניתן לציין: בעוד שפסח ראשון היה באופן של "אתערותא דלעילא", ציווי שניתן מלכתחילה מלמעלה, הרי שפסח שני, היה עניין של "אתערותא דלתתא" - כאשר בטענת "למה נגרע", פעלו ישראל את מתן הציווי של "פסח שני" עבור כלל ישראל, עד סוף כל הדורות.

טענה זו של "למה נגרע?" מעוררת לכאורה תמיהה: הרי אותם אנשים "אשר היו טמאים לנפש אדם" ידעו את הטעם וההסבר מדוע אינם יכולים להקריב את קורבן פסח במועדו - אם כן מה טעם בשאלתם-טענתם "למה נגרע?" והביאור בדבר, שאכן דווקא מכאן אנו למדים שלמרות ידיעתם זו, הם לא נמנעו לתבוע ובכל התוקף, שלמרות כל זה רצונם להקריב קרבן פסח ולא הסתפקו בזה שמסבירים להם שאי-אפשר להקריב קורבן פסח בטומאה.

ההוראה עבורנו - אין ליהודי להסתפק במעמדו ומצבו בהווה, תמיד עליו לשאוף להגיע לדרגא נעלית יותר - כהוראת התורה "מעלים בקודש".

הוראה זו אומנם נלמדת מסיבת ציווי פסח שני - אך מובן שהוראה זו שייכת לכל ענייני התורה ומצוותיה, אלא שענין זה הוא בהדגשה בפסח שני.

לא להסתפק בהליכה

הוראה נוספת נלמדת מעצם העניין של פסח שני. כללות העניין של "פסח" הוא - על שם ש"ופסח ה'...", וכלשון רש"י: "דרך דילוג וקפיצה".

וההוראה מזה בעבודת האדם - שכללות העבודה של "אני נבראתי לשמש את קוני", צריכה להיות באופן של דילוג וקפיצה, למעלה ממדידה והגבלה. אומנם, עבודת האדם צריכה להיות באופן של מהקל אל הכבד, היינו שהתחלת העבודה היא באופן של הליכה (ולא דילוג וקפיצה), הליכה בדרך ה', כנאמר "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", והרי "דרך" מיועדת להליכה.

אלא שעבודה זו עדיין היא "במדידה והגבלה" כאשר לאחר מכן נדרשת שלימות נעלית יותר - עבודה באופן של דילוג וקפיצה. וכמובן בפשטות מעלת העבודה באופן של דילוג וקפיצה לגבי העבודה באופן של הליכה - כי הליכה ככל שתהיה מהירה הרי רגלו נמצאת תמיד על הארץ מה שאין-כן בקפיצה - שמתרומם לגמרי מן הארץ בשני רגליו.

הדילוג שאחרי הדילוג

והנה הוראה זו היא מכללות העניין של "פסח" כאשר בהכרח לומר שפסח שני מוסיף לגבי פסח ראשון (מכיוון שבא לאחריו) בהתאם לציווי התורה- "מעלין בקודש".

מכאן הוראה ברורה: כללות העבודה בענייני התורה ומצוותיה צריכה להיות באופן של דילוג וקפיצה, ולא להסתפק בדילוג אחד (פסח ראשון), אלא גם לאחרי דילוג זה צריך להיות דילוג נוסף, דילוג אחר, דילוג פסח שני. דילוג המביא לגאולה האמיתית והשלימה.