פורים תשל"א: "מאן פני האדון ה"

תמליל הכתוביות:

אצל יהודים, אף על פי שכביכול לקב"ה אין עוד בנים, אז בזה גופא יש את העילוי של "בני בכורי ישראל".

אחר כך נוסף לזה ענין עיקרי כפי שאדמו"ר הזקן מבאר בליקוטי תורה בדרושים שקשורים עם התחלת תשרי, ששם יש עוד את הענין שלא יהיה חס ושלום מציאות בפני עצמו.

אמנם זה מה שהנשמה נהיית נברא, ונמצאת בעולמות בי"ע עד עולם הזה התחתון שאין למטה הימנו, אבל כמו שהנשמה היא מציאות נברא, היא מציאות כמו אלוקות, זו מציאות כפי שאלוקות פה למטה.

כלשון התניא, שזה לא רק כלשון הכתוב "חלק אלוקה ממעל", אחר כך הוא הרי מדגיש ומבאר בתורה שבעל פה ותניא בפרט, שזה "ממש". - החלק אלוקה ממעל.

- וזה נמצא כאן בתוך היהודי.

זה הרי חלק מהעצם, ו"העצם כשאתר תופס במקצתו, - אתה תופס בכולו". במילא, כל יהודי הוא הקב"ה כביכול.

- "ישראל ואורייתא וקב"ה, כולא חד".

- מובן מאליו שמהתבטאות כזו נבהלים – "היתכן"?!

צריך על זה ראיה בנגלה, אז יש על זה "ירושלמי". שבתלמוד ירושלמי כתוב  מאן פני האדון הוי' ,  זה ר' אבוה .בקיסרין.

שר' אבוה היה  אמורא, וכתוב באזיה מקום הוא היה, והיה נשמה בגוף, ויש עליו כמה סיפורים ומפורש ב"נגלה דתורה",  ש"מאן פני האדון הוי' " זה אותה המציאות של זה וזה שניתן לנגוע בו ביד.

כפי שהגמרא עצמה מספרת עליו כמה סיפורים שהיו קשורים עם ענינים גשמיים שבמדידה והגבלה.

בפנימיות התורה, בזוהר, זה כתוב בנוגע לרבי שמעון בר יוחאי, ייראה כל זכורך את פני האדון הוי' - זה רשב"י, בירשלמי כתוב עוד יותר: הוא היה אמורא, ואמר כמה ענינים בנגלה, ואומרים גם עליו את אותו ענין.

ועד שאומרים דין, שזה דין בנוגע למעשה, שכל המהרהר אחר רבו, - כאילו מהרהר אחר השכינה!!

שעל זה לא כתוב שום הגבלות שזה  צריך להיות דווקא בדור של התנאים או דווקא בדור של האמוראים או דווקא בדור של הגאונים, או דווקא בדור של הראשונים, זו הלכה על כל הדורות כולם.

שבגלל שעל פי תורה זה רבו, אז אם הוא מהרהר אחר רבו, אז הוא מהרהר אחרי השכינה.

כך אומרת תורת אמת. -  כאילו. עם כ' הדמיון, אבל לא שייך לומר  דמיון על דברים שאין להם ערך זה לזה. אז זה סימן שזה כן בערכו. בערכו שלו.

. . שמשה היה עבד הוי', לא היה מציאות לעצמו. כל מציאותו היתה עבד ה', ועל ידי זה הגיעה "תורת משה",

ומיד מוסיפים, למה זה ככה, כי משה היה "עבדי".

במילא "מה שקנה עבד קנה רבו", הפשט כמו שדובר כמה פעמים מהרשב"א שהפשט הוא לא שקודם קונה את זה העבד. וזו מציאות הדבר שאחר כך נהייה של הרב, אלא שמלכתחילה אין את מציאות העבד בפני עצמו.

ישנה מציאות, ומציאות גדולה ביותר, ועד ש"קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', אבל מה היא מציאותו, כל מציאותו היא מה שהוא עבד. שהוא עבד הוי'. במילא הוא מציאות הוי'.

ולכן "אנכי עומד ביניכם לבין הוי אלוקיכם", אין בזה שום הפסק, כל מציאותו היא הקב"ה!!

= = = = =

משיחת אחרון של פסח, מתוך ספר התוועדויות תש"י.

"כשם ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד, הוא והרבי והקב"ה – כולא חד.

– לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. –

ובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" – מאחר שזהו עצמותו ומהותו בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האָט זיך אַריינגעשטעלט") בגוף.

ועל דרך מאמר הזהר "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", או כפי שמצינו שבעת השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי', או כפי שאמר משה רבינו: "ונתתי עשב".

= = = 

משיחת שבת בראשית  תשי" ספר לקוטי שיחות כרך ב'

"זה גם המוסבר בתורה החסידות בכלל, וביחוד במאמרי כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ״מ9, בפירוש מאמר הזהר ״מאן פני האדון הוי׳ - דא רשב״י: לכאורה, כיצד אפשר לומר מאן פני האדון הוי׳ על נברא? - אלא רשב״י היה בטל לגמרי לאלקות ולא היה מציאות לעצמו, ומשום כך אפשר לומר עליו "מאן פני האדון הוי׳".