יחידות כללית ט' סיון תנש"א

יחידות כללית ט' סיון תנש"א

ומגיעים יחד כל "הקיצו ורננו שוכני עפר" האמורים, ובפרט נשיא דורנו, ובפרט כל הנשמות בגופים וכך ממשיכים, ללא שום הפסק, ואדרבה - בהוספה בחיות של נשמה בריאה בגוף בריא, כמדובר כמה פעמים (דקה 57:24 בשיחה)

יחידות כללית ט' סיון תנש"א באורך מלא, כולל יחידות ברי ובנות מצוה, יחידות חתנים כלות, וחלוקת דולרים להוספה בצדקה, עם כתוביות בלה"ק ע"י המכון להפצת תורתו של משיח, ותמליל הכתוביות.

= = = = =

תמליל לשון הקודש בתיעוד:

יחידות כללית ט' סיון תנש"א

לכל לראש - כמדובר כמה פעמים - מתחילים "פותחין בשלום" על ידי אמירה לכל אחד ואחת מהמתאספים יחדיו, אפילו כאשר מדובר בשנים שנפגשים, פותחים עם מילת "שלום", שהראשון פותח ב"שלום עליכם", וגם השני שעונה לו, עונה לו גם כן עם המילה "שלום", רק באופן שתהיה גם הפתיחה וגם החתימה - גם הסיום, עם המילה "שלום", עונה הוא בסדר של "עליכם שלום" וכך נעשית גם ההתחלה של פגישתם, וכן סיום ההתחלה עם הענין של "שלום";

שכך זה - כמדובר פעמים רבות, תמיד כאשר שני יהודים נפגשים ללא כל חילוק בין אם זה אנשים או נשים, או אפילו טף, הרי כדאי גם לחנך את הטף שהם יאמרו בעצמם את המילים של "שלום עליכם - עליכם שלום", שקשה לפעול אצל ילדים דבר שאליו אין הם רגילים ושתמיד יזכרו זאת כאשר מגיע הענין האמור, אבל תוכן הענין צריך להיות אפילו אצל ילד יהודי, ואדרבה - עוד יותר מאשר אצל מבוגר, כיון שאצל ילדים יש פחות התעסקות עם עניני העולם, שזהו עולם בו כמה ענינים עומדים בהעלם והסתר כפי הלשון "עולם", והוא נקרא שזהו עולם - "עלמא דפרודא", שזהו עולם שיש בו ריבוי ענינים, ועד כדי ענינים עד אין סוף, כנאמר גם כן, ועוד כשבח "מה רבו מעשיך הוי'" ו"מה גדלו מעשיך הוי'"; 

שכל זה, כאמור, בכל פעם כאשר אפילו רק שני יהודים בודדים נפגשים ללא כל חילוק בגילם ובהבנה והשגה; 

וכאשר מדובר אודות זמן בשנה שקשור עם מאורע, עם מאורע מיוחד בשנה, שהמאורע מיוסד על זה ויחן ישראל" - "ויחן" לשון יחיד, אף על פי שהיה ריבוי עצום שאליו בני ישראל יכולים להגיע, שישים ריבוא אנשים בני עשרים שנה ומעלה, ולכך עוד התווסף לפני זה, ולאחרי זה, ונשים וטף, ואעפ"כ אומרים "ויחן" לשון יחיד, ואחר כך אומרים גם כן שכאן בני ישראל נקראו, וכפי שהיה עד אז, שנמצאים אז במעמד ומצב של שמם "ישראל", שבשם "ישראל" נמצאים הרי בגלוי האותיות של "ראש", איך שבכל אחד ואחת מבני ישראל מתגלה כיצד הוא נברא באופן שהוא יתנהג כפי שצריך להתנהג הראש של כל הבריאה, שלכן נתנו לו את כל ההוראות כיצד הוא צריך להתנהג, כיון שבו או בה תלויה כל הבריאה כולה; 

ואעפ"כ אומרים ש"ישראל" היה "ויחן" לשון יחיד - באותו יום בו הם הגיעו, שזה גם כן נותן את הטעם כיון שזה היה "נגד ההר" ש"הר" הכוונה כאן הרי לענין של הר סיני, שכאשר אומרים "הר סיני", הרי יש מיד בגלוי הענין של מתן תורה,

כפי שנאמר גם כן בפרקי אבות שמתחילים ללמוד כבר בפעם השניה, מיד בשבת הבאה לאחרי זמן מתן תורתנו - מ"משה קיבל תורה מסיני", שאין אומרים בזה שום פרטים אחרים אלא עם המילה "סיני", עם כל הרמזים בזה, שזה רומז על תורה עבודה וגמילות חסדים, ומשם לקחו, ושם קיבלו את ענין התורה, ולקחת זאת לכל השנה כולה, לכל יום של כל השנה;

ובאותו היום גופא - שזה יתקבל ויחדור את כל המעת לעת של היום, הן הלילה שבתחילת היום, והן המשך היום, עד לסוף היום, שזה יהיה חדור - בלשון יחיד "כאיש אחד בלב אחד",

וכפי שזה גם כן מודגש בסידור אדמו"ר הזקן, שכל יהודי בכל יום, עוד לפני שמתחיל את תפילותיו, הוא צריך להגיד "הנני" - ודוקא בדיבור "מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך" וכמדובר כמה פעמים באריכות בזה;

שזה אינו תלוי באיזה יום בחודש זה יוצא, כאשר אבל נמצאים בחודש שגם מסייע בזה, כנזכר גם שהפסוק "ויחן ישראל נגד ההר" כפי שמקדים בזה, שמתי זה היה - "בחודש השלישי"' ו"ביום הזה" - בתחילת החודש, שלכן זה נקרא "ביום הזה באו מדבר סיני", ו"ויחן שם ישראל נגד ההר"; 

זה גם כן קשור עם "אוריאן תליתאי"' שהיא קשורה עם "עמא תליתאי", וקשור עם "ירחא תליתאי"' שבכל ענינים אלו מודגש הענין של שלושה, שהענין של שלושה מראה הרי שצריך להיות כל ענין אצל בני ישראל שקשור עם יהדות, ובפרט עם מתן תורה וקבלת התורה, עם ענין של "חזקה" ושל חוזק, עם התחזקות גדולה ביותר שיכולה להיות, וגם "חזקה" - כפי שהדין ב"חזקה", הוא שזה נעשה דבר קבוע וגם הנהגה קבועה, כמדובר פעמים רבות,

נוסף לזה בפגישתנו זו ביום זה, שלאחר מנחה החלו כבר להתכונן, ובתפילת מנחה עצמה - ליום שצריך להתחיל, שיום זה הוא ב"ירחא תליתאי" - בחודש סיון - העשירי בחודש, היום העשירי בחודש, ש"העשירי יהי' קודש" נכתב על כל הענינים של "עשירי", על אחת כמה וכמה בחודש שהוא מיוחד בדברים של קדושה, עד כדי כך שמשווים את "ירחא תליתאי" ל"אוריאן תליתאי" ולקדושת עם ישראל - ל"עמא תליתאי" משווים את החודש לנ"ל, ובחודש עצמו - זהו היום העשירי, שזה מראה ש"יהי' קודש" כדבר וודאי, שעושים מכך יום קדוש, ועוד יותר, היום הוא קדוש לגמרי מצד עצמו, אלא שבני ישראל קיבלו את הכח שהם יוסיפו עוד יותר, ובפרט ענין שקשור עם קידוש חדשים - קידוש הלבנה, שבני ישראל הינם "דומין ללבנה ומונין ללבנה ועתידין להתחדש כמותה" בקרוב ממש, בגאולה העתידה והשלימה,

הרי "העשירי" - הרי מראה שכאשר יהודי מייחד בעצמו את הכח העשירי - שבכל יהודי יש עשר כחות הנפש, כיון ש"אדמה לעליון" ל"אדם העליון" שאצלו יש הרי גם כן הענין של עשר ספירות, שזהו הרי גם כן מהטעמים והשייכות, שהתורה - שעל ידה ובשבילה נברא כל העולם, התורה התחילה מעשרת הדברות, וגם העולם נברא "בעשרה מאמרות נברא העולם", וגם העם היהודי מתחלק לעשרה סוגים כפי שנאמר גם ב"אתם נצבים היום כולכם", ומונים עשרה סוגים וחלוקות; 

ויחד עם זה הרי "כולכם" - "לפני הוי' אלקיכם" - לפנימיות של הקב"ה, שלזה יש שייכות מיוחדת למתן תורה, שאז היה "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם", שזה היה בהר סיני, ובהר סיני עצמו במיוחד, בזמן של אמירת עשרת הדברות, כלשון הכתוב, כאמור, ש"דיבר הוי' עמכם" אז היה ה"פנים בפנים" בתכלית השלימות;

ועוד יותר - תכלית השלימות הגיעה גם להשגה - לראיה גשמית בעיני בשר, כנאמר גם כן בספר תניא קדישא שיש לו שייכות מיוחדת לחג השבועות, כמדובר בפגישתנו הקודמת בימים אלו;

שלחג השבועות יש שייכות מיוחדת עם תורת הבעש"ט, שהיארצייט שלו - יום הילולא - הוא בחג השבועות, על דרך גם - דוד מלכא משיחא, זהו הענין של "נעים זמירות ישראל" - ספר התהילים, וגם "בעצרת" היה יום  ההילולא של דוד מלך ישראל, וכך גם משה רבינו הוא, כאמור לעיל;

- גדלותו האמיתית של משה רבינו הייתה אז כאשר התבטלה הגזירה - "ואני המתחיל", שהקב"ה התחיל בביטול הגזירה מעצמו, וזה הביא מיד ל"ואל משה אמר עלה אל הוי'", ועל ידי זה, זה נפעל במשה שיש בכל אחד ואחת מבני ישראל, וישנו אצל כל אחד ואחת מבני ישראל בתמידיות במשך כל המעת לעת כולו, הן ביום והן בלילה יש לו הרי בתוכו "חלק אלוקה ממעל ממש";

ואדרבה - יהודים עושים "נשמתם עיקר" אפילו לגבי הגוף, למרות שגם הגוף הוא גוף קדוש, אבל עוד יותר היא הקדושה של הנפש האלקית בזמן הזה, ונעשית אחר כך גם כן ההתאחדות, ובפרט כפי שהיה בזמן מתן תורה, שהיה "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ותיכף ומיד החזירה להם על ידי הדיבור, על ידי כל אחת מעשרת הדברות, שהרי היה "על כל דיבור ודיבור" אותו הדבר, 

וזה חדר בכל אחד ואחת מבני ישראל, עם הסיום וחותם שאיתו מסיימים את עשרת הדברות - עם "כל אשר לרעך", שאם זה שייך ל"רעך", שזה הולך על כל כל יהודי וכל היהודים, הן לאנשים והן לנשים וטף, ועוד יותר - זה חודר גם בנכסים שלו, וכל דבר שיש לו שייכות עם יהודי "כל אשר לרעך", כיון שיש לזה שייכות ל"רעך" הרי כל מה ששייך "לרעך" נעשה חדור עם עשרת הדברות;

שעשרת הדברות מתחילות עם "אנכי" לשון יחיד, אפילו לא עם שם אלקים שזה לשון רבים, אפילו לא עם שם הוי', שהוא אכן שם העצם ושם המיוחד, אבל אין זה מגיע ואין זה מתחיל עם אות א' אלא מתחיל עם אות יו"ד, שלאות יו"ד על פי תורה יש שתי משמעויות: שזוהי נקודה אחת ויחידה, ביחד עם זה אבל, זוהי נקודה שהיא כוללת את הכל, ועוד יותר - נקודה שעל פי הדין, יו"ד כפי שנכתבת בספרי תורה, מורכבת משלושה חלקים: שיש את היו"ד עצמו - הנקודה, והקו שבראש היו"ד, והתג שבסיום היו"ד, על דרך כפי שזה גם באות א' שמורכבת גם היא משלושה חלקים כמדובר כמה פעמים: שיש את היו"ד בתחילת הציור של א', ואחר כך יש את היו"ד בסיום של ציור הא', וה-ו' המחבר שנמצא באמצע ומחבר את שני היו"דין ועושה משני היו"דין עם הו' עצמו - עושה אות אחת ויחידה, שהאות עצמה נקראת א';

שלאות א' יש גם כן פירוש שזהו דבר אחד ויחיד, אפילו לא כפי אות ב' שמגיעה מיד אחרי א', והראשי תיבות שלו זה "ברוך", וזוהי ההתחלה של כל התורה כולה; אבל לפני זה מגיעה האות א' שזוהי אות אחת ויחידה, וזה נעשה גם כן א' מלשון לימוד, שזה מלמד את כל יהודי וכל היהודים כיצד צריך להתנהג, וכיצד הם צריכים להיות בחייהם בתור נשמה בגוף;

שיש לומר שגם נשמה בגוף זה ציור של א': שהנשמה היא בצורת יו"ד קשורה עם שם הוי' "חלק אלוקה ממעל ממש", שכאן הכוונה היא בשם "אלוקה" - הכוונה לשם הוי' כפי שמבואר בארוכה בספר תניא קדישא, אחר כך יש גם כן הגוף שלו, הרי גם כן "עבד מלך כמלך" עד שאומרים ש"עבד מלך" על ידי שהוא אכן מתחיל מההתחלה של "כמלך", אבל כבר מיד שהוא עבד - עצם הענין של עבד עושה אותו בדיוק כפי המלך;

שהמלך הוא גם כן יו"ד שכולל את כל עניני המדינה שהם נחלקים גם כן לעשרה, ונעשה מכל שלושת ענינים אות אחת ויחידה, שהאות היא גם כן הפירוש שילמדו מהאות, ולומדים הן "אאלפך חכמה" והן "אאלפך בינה" בכל החלוקות - כמה שיש בשכל, שבכללות נחלק לחכמה ולבינה, ואחר כך מגיע הקו המחבר שזהו ענין הדעת;

ומכל השלושה יחד, נעשה הענין של חב"ד וכמדובר כמה פעמים הענין כפי שנתבאר בתורת חב"ד על ידי האדמו"ר הזקן, שיש לו שייכות מיוחדת, והמקבל האמיתי מהבעש"ט, ושייכות מיוחדת למשה רבינו, שלכן גם הוא מתחיל את ספרו העיקרי שזהו ספר תניא קדישא - עם ההקדמה, ולפני ההקדמה כבר יש את דף השער, ועל דף השער האדמו"ר הזקן עצמו - זהו הנוסח שלו, כתב את הפסוק מתורת משה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", שבזה גם כן מודגשים שלושת הענינים של "בפיך",  ו"בלבבך" ושל "לעשותו": מחשבה, ודיבור, ומעשה;

וכל ענינים אלו נעשים - והוא העיקר, שנעשים כל ענינים אלו דוקא במעשה בפועל, על דרך כפי שבדיבור צריך להיות הענין של פועל הדיבור, על אחת כמה וכמה הפועל של מעשה, על אחת כמה וכמה הפועל של מחשבה;

ונעשה על דרך הנאמר ש"ירחא תליתאי" זהו בפשטות חודש אחד ויחיד, כיון שכאשר אומרים "תליתאי" יש בזה הפירוש שזהו חודש אחד ויחיד, אלא שהחודש הוא החודש השלישי, על דרך הנאמר על בני ישראל' שבני ישראל הם המובחר מכל העמים, שלכן הם בדוגמת ענין "שלישי", וכפי שמוצאים גם כן שר' יוסף אמר שהענין שלו במיוחד הוא בשייכות דווקא למתן תורה, כנזכר לפני כן, שבקשר עם מתן תורה ר' יוסף עשה אז סעודה מיוחדת גם בשביל הגוף, כיון ש"הכל מודים" ש"בעצרת בעי נמי לכם";

וזוהי גם כן ההכנה לסעודות שיהיו לעתיד לבוא בזמן הקץ, שזה גם כן  - כנזכר לעיל - הובא בספרי פולין ש"נמי" ו"לכם" זה בגימטריה המילה הראשונה - ק', והמילה השניה "לכם" - צ', זה נעשה ביחד הענין של ה"קץ", שכל ענין של מתן תורה הרי קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה' והקץ האמיתי כולל בתוכו את "קץ הימים" ו"קץ הימין" למעליותא כמדובר כמה פעמים;

ועוד, שזה גם נרמז בפרשת השבוע וגם כן בחודש, כנזכר לפנ"ז - "ירחא תליתאי" וקשור גם כן עם השנה, זוהי השנה של נ"א, ולפני הנ' אומרים גם כן את הענין של "תנשא" - ת' ש' נ' א, שזה גם כן הענין של נ' - "נפלאות" ומיד לאחרי זה "אראנו" כבמתן תורה שהיה הרי דוקא באופן "וכל העם רואים את הקולות" שראו אפילו דבר הנשמע, וכמדובר כמה פעמים;

ובזה גופא, יש זאת כפי שנמצאים כעת, שאף על פי שמתן תורה היה ביום השישי, ואחר כך זה השתלשל,  ובפרט בגלות, ביום טוב שני של גליות, ביום השביעי, ומיד אחר כך יש את הענין של היום השלישי לאחרי זה, נעשה זה היום השלישי של שלשת ימים אלו, ובפרט לפי הקביעות של שנה זו, שחג השבועות היה הרי ביום הראשון וביום השני, ומיד לאחרי זה היה יום השלישי, שיום השלישי היה "הוכפל בו כי טוב", ש"טוב" באותו היום נכתב פעמיים קשור עם "כפליים לתושיה", ונעשית מיד ההתחלה של יום השלישי - נכנסים מיד כפי שנמצאים עכשיו ליום הרביעי, שזהו היום ש"נתלו שני המאורות הגדולים", הן "המאור הגדול" - השמש, והן "המאור הקטן", ישראל שהם "דומין ללבנה ומונין ללבנה", שספירתו של כל אחד ואחת מהם, אפילו בעניני חול ובשטרות חול, גם קשור למנין כפי שהוא דוקא עם הלבנה;

וקשור גם עם הענין של מתן תורה, כנזכר פעמים רבות ש"לבנה" כתוב בספרים, זה ראשי תיבות "בתולה נישאת ליום הרביעי", שזה גם הענין של מתן תורה, שאז זה ענין הנישואין בין בני ישראל להקב"ה - "ביום חתונתו זה מתן תורה", שזה הולך גם ובעיקר על מתן לוחות הראשונות, שמתחילות מעשרת הדברות מ"אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך";

שזה היה הדבר הראשון שהקב"ה היה עסוק עם "הוצאתיך", דוקא בלשון יחיד, כל אחד ואחת מבני ישראל בפני עצמו בשבילו במיוחד היה כל הענין של יציאת מצרים, ובשבילו במיוחד כבר היה הענין ש"אנכי", ו"הוי' אלקיך" שקשור ופעל בפועל את "הוצאתיך" לשון יחיד, ואחר כך זה נעשה ה"הוצאתיך הוי' אלקיך" - "כחך וחיותך" וכמדובר כמה פעמים.

וכנרמז גם כן בפרשה של ימים אלו שזוהי פרשת נשא, שהענין של מתן תורה שאז היה נשיאות הראש של כל יהודי וכל היהודים, כפי שאומרים זאת גם כן ב"אתה בחרתנו" בכל יום טוב ובפרט בהעיקר של כל הימים טובים - ש"הכל מודים בעצרת דבעינן לכם", ומשם זה נמשך בכל הימים טובים - בכל שלושת הרגלים, 

אומרים גם שזה גם קשור עם "תורה חדשה מאתי תצא", שיהיה הענין של ק' ץ' שזה הגימטריה של בעי "נמי", ו"לכם", יהיה באופן, ש- ובהקדמה לזה, שעל ידי מתן תורה אפילו בזמן הגלות ובמקום הגלות, שהענין של מתן תורה כבר רומם כל יהודי, ועד אפילו ילדים קטנים, 

ובפרט גם שכמנהגנו, לפי ההוראות של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמור, משתדלים והשתדלו ופעלו שילדים קטנים, וקטני קטנים הביאו אותם לשמוע את עשרת הדברות ושמעו גם כן, שאף על פי שאפילו ילדים שזה עתה נולדו, אצלם גם יש כבר את ה"מזלייהו חזי'", וה"מזלייהו" עוד יותר משהוא שומע - גם כן רואה זאת - "רואים את הקולות" של עשרת הדברות, החל מהתחלתם, שאומרים לכל ילד קטן שזה עתה נולד, שיידע ש"אנכי"  - נתן לו את התורה ועל ידו ה"מורשה קהילת יעקב" מחדש לכל יהודי ולכל היהודים באופן של ירושה, והכניס בתורה את הענין של "אנכי" - "אנא נפשי כתבית יהבית";

ואחר כך זה משתלשל בעשרת הספירות, ומשתלשל אחר כך גם כן ב"עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם, והעשר חלוקות שישנם בכל העולם כולו שהן כולם נרמזות ב"הוי'" ו"אלקיך" לשון רבים, שזה נעשה גם כן הכח והיכולת של כל אחד ואחת מבני ישראל במשך כל השנה כולה;

 ובפרט שכל השנה כולה מקבל חיות מחודשת, והתחלה מחודשת מחדש שזה גם כן הטעם שאוכלים בחג השבועות, ודוקא ביום הראשון - שאז קוראים את עשרת הדברות - אוכלים דוקא מאכלי חלב, שהרמז לזה הוא אכן "דבש וחלב תחת לשונך", שמתן תורה היה ההתחלה של מעשה המרכבה, עד לראיה חושית "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" - ונעשה "דם ובשר כבשרם",

ביחד עם זה אבל זה גם כן קשור עם אכילה גשמית, וזה נעשה חלק מגופו, חלק מהדם ובשר שלו ש"הדם הוא הנפש" - "חלק אלוקה ממעל" עד לאופן של "ממש", באופן של ראיה חושיית וממשית, שזה אחד מהפירושים של "ממש", על דרך שהאדמו"ר הזקן גם כן מוסיף בספר התניא קדישא את המילה "ממש" ללשון הכתוב שכל יהודי - הנפש האלקית שהיא העיקר שלו, ועוד יותר, הוא עוד מוסיף בזה "עושים נשמתם עיקר", נעשה זה "חלק אלוקה ממעל" כנאמר בפסוק - ומיד, בתורה שבעל פה, האדמו"ר הזקן מוסיף בתורה שבעל פה, "ממעל ממש", שנעשה באופן גשמי, וזה פועל גם כן על החומריות, שהחומריות נעשית גשמיות, והגשמיות נעשית כלי, ומתבטל לגמרי ל"חלק אלוקה ממעל" שבתוכו כפי שכלי בטל לדבר הנמצא בו, כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה,

ואזי מתעלים שני הדברים, הן הגוף והן הנפש, שזהו גם כן בנוגע ל"נשא", פרשת שבוע זה, אומרים גם כן שזה דוקא באופן של "נשא את ראש", שאפילו הראש מורם, ובמילא נעשית התעלות באופן כזה שאפילו העקב שברגל, הרי אינו דומה כאשר מרוממים רק את העקב שנעשה הוא גם כן מרומם, בפרט גם שזה נעשה על ידי "הדום רגליו" ע"י שרפרף, על ידי כסא קטן שולחן קטן ששמים מתחת לרגל, 

משא"כ אבל כשיש את "נשא את ראש" ועי"ז מגביהים את כל הגוף, ומגביהים גם כן את העקב שברגל, ובאופן כזה שבעקב שברגל מתגלה העיקר שבו, שהעיקר בעקב של כל יהודי הוא, על דרך כפי שהיה אצל היהודי הראשון - "אחד היה אברהם", העקב שלו היה "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי תורותי וחוקותי״, שזה הולך - "תורותי" כפי שניתנו במתן תורה, וגם כן דברי סופרים - תורה שבעל פה, 

שזה הרי "משמרתי", שני הענינים, וכל השלושה ביחד הינם באופן של "חוקותי", שזה בדוגמא של מתן תורה בשעת "זמן מתן תורתנו", זה היה דוקא באופן של חקיקה על הלוחות, וזה חדר במ' יום, ארבעים יום שהם קשורים עם הארבעים יום של יצירת הולד כפי שכל יהודי נעשה ולד "זרעא חייא וקיימא", זה עובר דרך כל ארבעים הדרגות, 

שזה גם כן הענין כפי שהוא אצל כל יהודי בכל הדרגות כפי שזה אצלו, עד לדרגא הכי עליונה שיש את המ' בשלימות, שזה הענין של "לםרבה המשרה" שכבר באמצע זמן הגלות מכניסים שם מ' ונעשית המ' - ם' סתומה, שזה קשור עם הקץ האמיתי ש"ליבא לפומא לא גליא" זוהי מ' סתומה, וזה גם כן המעליותא בסתומה שהיא מוקפת מכל הצדדים  על דרך כפי שהיו ענני הכבוד, שזה הרי קשור עם "נשא את ראש בני ישראל" זה היה הרי עי"ז שהם היו מוקפים עם ענני הכבוד מיד לאחר יציאתם ממצרים, עוד לפני מתן תורה, על אחת כמה וכמה כפי שאחר כך זה היה בשעת מתן תורה, "ויהי הענן והערפל" וגם היה הענין של ענן עוד בדרגא נעלית יותר, ואחר כך גם כן השתלשל במשך של הארבעים שנה  - כמוזכר קודם - ארבעים הדרגות, זה היה אצל כל יהודי במשך הארבעים שנה וכהכנה ל"ולקחתי אתכם אל ארץ טובה ורחבה" - הגאולה בארצנו הקדושה, 

עד"ז גם כן בזמננו זה, שזהו הזמן של "כלו כל הקיצין", וכמוזכר לעיל - הן הק', והן הצ' נעשה מהק' הענין של "נמי", ונעשה מהצ' הענין של "לכם", ושניהם משתקפים מה"כולי עלמא מודה" שכל העולם מכיר ומודה ומתנהג כך, ש"בעי" - שצריך, וגם כן "בעי" מלשון תפילה, וזה גם כן הענין של תפילה וגם כפי שכתוב בנוגע לנביאים בקשר עם ענין הקץ;

נעשה גם כן ה"נמי לכם" בפשטות כפי שנהגנו זה עתה ביום הראשון של "זמן מתן תורתנו" כבר אכלו מכל עניני מאכלים, גם חלב, וגם בשר, ואחר כך כבר גם כן אכלו מתוך שמחה וטוב לבב, שזהו על דרך "דבש וחלב תחת לשונך", שזה קשור עם הענין של תורה - ופנימיות התורה, על דרך כפי שהיה במתן תורה שהיה שמלכתחילה ראו את ענין המרכבה, שזה נרמז ב"דבש וחלב",

ורק אחר כך שמעו ענינים שלאו דוקא בענינים הכי פשוטים כפי שהאדמו"ר הזקן מדגיש את התוכן הפשוט של עשרת הדברות בענינים הכי פשוטים, החל מנטילת ביזת מצרים "הוצאתיך מארץ מצרים", עד לאופן של "ונצלתם", הן עלמא דאתכסיא והן עלמא דאתגליא, כמוזכר לעיל, 

ויש גם כן את הכלי זהב וכלי כסף, וכל הלבושים עם כל הענינים, שמכל שכן וקל וחומר, שביציאת מצרים היה ה"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", על אחת כמה וכמה כאשר ישנו כעת את "נשא את ראש כל בני ישראל", ואחרי זה, כפי שקראו בשבת לפני זה, אודות חיבתן של ישראל, שלכן "מונה אותם בכל שעה" כמבואר בארוכה בסדרה של במדבר שהיא מתחילה גם כן עם הענין של במדבר שתורה הרי נמשלה למדבר ומדבר סיני במיוחד, ככתוב בפסוק, 

ואחר כך זה גם כן נמשך, כמדובר ב"נשא את ראש", שבני ישראל נמצאים באופן של נשיאת ראש ונמצאים באופן של הסדרה שלאחרי זה, "בהעלותך את הנרות", שזה הולך - "מנורת זהב כולה", על כל יהודי שנחלקים גם כן לשבעה חלקים על דרך השבע מידות, ועל דרך שבע קני המנורה, אעל פי שכולם היו "מקשה אחת", שזו ההדגשה של מתן תורה - "ויחן" לשון יחיד שזה היה דוקא "מקשה אחת", ודוקא באופן של "מקשה אחת עד ירכה עד פרחה", 

שלכל אחד ואחת מבני ישראל יש בתוכו את כל המעלות האפשריות, שלכן כל יהודי בפני עצמו הוא ענין של מנורה, ושכל יהודי בפני עצמו הוא ענין של "מנורת זהב", וכל יהודי בפני עצמו הוא ענין שהוא מתחיל את היום שלו והיום שלה עם "מקשה זהב" - "ואהבת לרעך כמוך" עד "כמוך ממש", ונעשה גם כן יחד עם זה שכולל בתוכו כל המעלות וכל מעלה החל מתחילת כל המעלות עד לסוף כל המעלות, שהם כולם נכללים "עד ירכה עד פרחה", ועד ועד בכלל

וגם כן כפי שבזה נכלל גם "עד ולא עד בכלל" זה נעלה יותר מ"עד" שזה גם כן הענין של יהודי שהוא נעלה ו"נשיאת ראש" מכל הענינים שבעולם, כך נמצא יהודי נעלה מכל הענינים עד "עד ירכה עד פרחה", ועוד יותר - עד ואפילו ולא עד בכלל, שזה עד לעצמות ומהות, 

שעל דרך כפי שהיה "בהוציאך את העם ממצרים" הרי זה היה על ידי ההתחלה בזה ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו", וכפי שהרבי נ"ע ונשיא דורנו פירסם זאת, שזה הולך על כבודו ועצמותו של אין סוף ב"ה ועוד למעלה מזה, זה מתגלה, ובפרט על ידי לימוד פנימיות התורה ובאופן של הפצת המעיינות עד ל"חוצה" 

שזה היה החידוש - ופעל בפועל דוקא בדורנו זה ודוקא בזמן הגלות, ובפרט גם, כפי שהרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, מהספרים שנדפסו באופן של ראיה חושיית בדפוס גשמי, יש הרי גם כן הספר של "רחובות הנהר" של מאמרי חסידות של האדמו"ר האמצעי, מיוסד - כנכתב גם כן במראי מקומות שמראים גם כן את המקומות היכן היסוד שבזה בתורה של האדמו"ר הזקן שהוא נקרא "שני אור", גם נגלה וגם חסידות, ואחר כך "זלמן", הענין של "לזמן" שתורה ניתנה דוקא "לא בשמים היא", 

ועיקר התורה ניתנה "האי יומא דקא גרים" כמוזכר כמה פעמים שדוקא הענין של "האי יומא" - שהרי למדו תורה - עוד אדם הראשון בגן עדן ואחר כך אברהם קבע ישיבה ולמד תורה וקיים כל התורה כולה, ואחר כך גם כן יצחק ואחר כך גם כן יעקב במכל שכן וקל וחומר "ותורה שם בישראל" וכמדובר כמה פעמים, ומה פעל ה"האי יומא דקא גרים"

- שאז נעשה העליונים ירדו למטה - לתחתונים, במילא התחתונים נעשו בדרגת העליונים, ועוד יותר - אחר כך מיד נעשה "תחתונים יעלו למעלה" בכחם ועבודתם ע"י מעשינו ועבודתינו - נעשים גם כן העליונים אז כפי  התחתונים, והתחתונים כפי שעומדים במעלה שלהם בדוגמת המעלה של הגוף הגשמי לעתיד לבוא, עוד יותר מהמעלה של הנשמה, אף על פי שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", יש לה אבל בתוכה הענין של "נשא את ראש", ש"ראש" בפשטות, וכך גם ה"מנין בני ישראל" זה דוקא היה כאשר הגוף היה בתוקפו, ועוד יותר - "מבן עשרים שנה ומעלה'' שאזי זה "יוצא צבא בישראל" כל יהודי, 

אפילו ילדים קטנים הינם "יוצא צבא בישראל" לכבוש את העולם על דרך ש"יוצא צבא" כובש את כל המדינות של כל העולם כולו ופועל בהם שבני המדינה מביאים את ג' הכתרים, ומביאים אותם למעלה עד שהם מעלים זאת לעצמות ומהות, 

ואחר כך מיד כאשר הם נמצאים כבר במעמד ומצב "בראשו" - של עצמות ומהות וזה אבל הובא על ידי בני המדינה, זה גם כן לא "נהמא דכסופא" אלא דוקא על ידי יגיעה, ובפרט היגיעה כפי שהיה "ויחן שם ישראל נגד ההר" - זו הייתה הרי יגיעה גדולה, שאעל פי שלבני ישראל כבר היה כל המעלות גשמיות ורוחניות, הם כבר עמדו "נגד ההר" והמעלה הכי עליונה "כאיש אחד בלב אחד",

הם עמדו עוד למעלה מכל ענינים אלו כנזכר קודם - "נשא את ראש", וזה גם כן נרמז, כמדובר לעיל, שנמצאים בסיום וחותם של יום הרביעי בפרשת נשא, ומתחיל אחר כך מיד יום החמישי של פרשת נשא, וזה קשור הרי עם החלק בתורה בפרשת נשא - 

הסיום וחותם של החומש של פרשת נשא בחלק הרביעי שבו, זהו הענין של ברכת כהנים, ואומרים בזה גם כן, שהיה הענין של כל הברכות שזהו הענין של ברכת כהנים, ברכה שכוללת בתוכה כל עניני ברכות, וכל הענינים של תפילה, שזהו החידוש של ברכת כהנים וגם כוללת בתוכה - כסיום של ברכת כהנים - "ואני אברכם", שעוד מתווסף לכך אחר כך ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו", שגם "קורא ושונה כנגדו" את הענין והחלק בתורה במיוחד של ברכת כהנים מתחילתה ועד סופה, 

ולפני זה, כיצד כל אחד ואחת מבני ישראל אפילו בשערות שלו, שבכלל זהו הרי ענין טפל, ביחד עם זה אלו שערות וצפרניים הנם הרי סימן שזהו ולד חזק ובריא, ויאריך ימים ושנים טובות, בפשטות נשמה בגוף, נשמה בריאה בגוף בריא, כמדובר כמה פעמים, 

הרי נוסף על מה שהוא עצמו פועל בזה, יש גם כן את ה"ואני אברכם", שלכן גם כן מיד אחר כך יש את ההתחלה של חת"ת, של חומש החל מחמישי שהתחלתו היא, שמתחילים מיד להזכיר איך שכל יהודי, שלכן כבר בהתחלה של חלק חמישי שבפרשת נשא, מתחילים מיד מהקרבנות של כל י"ב הנשיאים ביחד, על דרך כפי שהיה בשעת מתן תורה, "כאיש אחד בלב אחד", נמצאים כל י"ב הקרבנות, ומזכירים אודותם ומונים בפרטיות שהיו י"ב קרבנות ו"שש עגלות צב" כמדובר כמה פעמים,

ועוד והוא העיקר, שעומדים "כאיש אחד בלב אחד" על דרך הנאמר במתן תורה "אוריאן תליתאי" יחד עם "עמא תליתאי", כך אומרים גם כן בחלק זה שבתורה זהו חלק אחד ויחיד בתורה, כנזכר לעיל, ברכה אחת ויחידה, שברכת כהנים מחולקת מכל הברכות, וצריכה להיות דוקא על ידי מובחרים שבעם, וכמוזכר הראשי תיבות של כל יהודי זה "כלי" לכל הדברים הטובים - רוחניים וגשמיים, הרי "כלי" ראשי תיבות שכל יהודי כולל בתוכו גם כ'הנים, גם ל'ויים וגם י'שראלים, ודוקא בסדר מסודר, מתחיל עם כ' ורק אחר כך מגיע הל', ורק אחר כך מגיע הי' וכמדובר בארוכה לפני זה,

שלכן גם כמוזכר לעיל, יש גם את החלק החמישי של פרשת נשא, שזה מגיע ביום החמישי שהוא כבר מתחיל היום של ברכות, שעיקר הברכה הייתה אכן ביום השישי - ברכה לאדם, אבל ברכה לבריאה, לכל מין החי זה כבר ביום החמישי שלפניו, כמסופר בהתחלה של התורה שמסופר אודות מעשה בראשית ויש שייכות מיוחדת לשנה זו, שאז גם כן ההתחלה של מתן תורה היא ביום הראשון בשבוע שנקרא "יום אחד", 

הרי גם החלק בחת"ת בזה, שלכן קוראים אותו ואומרים אותו ולומדים אותו, מדבר גם כן אודות שמים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וזה מגיע בסמיכות לשבת שלפני זה, על דרך כפי שהיה בשעת בריאת העולם, כתוב בקבלה שלפני זה היה הענין של שבת שעל דרך כל אחד משבעת ימי השבוע מתחילים בשבת שלפני זה, עד"ז גם כן היה בפעם הראשונה של שבעת ימי בראשית שהיה לפני זה ענין של שבת, רק ששבת עוד נעלית יותר מכל השבתות בדוגמת, ומקשרים זאת גם כן "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

וכל הענינים נמצאים דוקא באופן של "תורה אור", שזה קשור עם יום הרביעי, בו נמצאים כעת, וזה נעשה גם כן ההכנה ליום החמישי ו"החמישית לפרעה" - "דביה אתפריעו כל נהורין", שזה הרי היה בעיקר בזמן מתן תורה, שאז נאמר במדרש שכאשר היתה ההתחלה של עשרת הדברות, שהקב"ה גילה, ופירש ופרש את כל הרקיעים וכל הארצות וכל הענינים וכל סדר ההשתלשלות, אלא אמרו לבני ישראל שיראו שהקב"ה הוא "יחיד בעולמו" ואין שום דבר אחר, רק עצמות ומהות;

ואחר כך אומרים מיד בהתחלה של עשרת הדברות: "אנכי הוי' אלקיך" הענין ד"אנא נפשי כתבית יהבית"  בתורה, וה"כתבית" היה ההתחלה דוקא בענין של חקיקה ואחר כך זה משתלשל בספר תורה שבכתיבה, והספר תורה קשור עם הספר תורה שהיה מצד הארון קודש או בתוכו, כיון שיש לו שייכות וקשור עם הלוחות שהם לכל הדעות היו בארון, 

ובספר תורה יש את שתי הדעות ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים", כולל את שתי הענינים שזה גם כן, כנ"ל ובפרט שגם כן יעשו כל אחד ואחת מכם ענין של שליחות לצדקה שהיא הרי מקרבת ומזרזת ומגלה בפועל את הענין של "ליבא לפומא לא גליא",

מתגלית המ' סתומה עד כדי שמכניסים אותה באמצע הגלות נעשית מהגלות - גאולה, כנזכר באריכות בהתוועדות שלפני זה, שמכניסים את ה"אלופו של עולם" כל יהודי בעבודתו מכניס אותו במעמדו ומצבו כפי שנמצא הוא בגלות, נמצא הוא עם "עמו אנכי בצרה" - הקב"ה ביחד איתו, נמצא הקב"ה שם בגלוי באופן של "אלופו של עולם", וזה נמצא ב"כפליים לתושיה" - "אאלפך חכמה אאלפך בינה", 

וכל יהודי מקבל כוחות חדשים מכל זמן מתן תורה, שאצלו יתווסף גם ב"אאלפך חכמה" וגם ב"אאלפך בינה" - לימוד התורה של זמן מתן תורה באופן מחודש עד לחדש לגמרי, שגם החידושים בתורה ו"מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנו למשה מסיני" אבל זה חידוש ששייך ל"תלמיד חסיד", ל"תלמיד ותיק" ונקראת על שמו, ואדרבה - מזכירים זאת דוקא על שמו, על דרך הנזכר לעיל הענין של משה רבינו על שמו - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה", ומוסר גם את הענינים שנאמרים מיד אחרי זה, ועד"ז גם כן הענין של דוד "נעים זמירות ישראל", 

וזה גם, כשאומרים כאשר אומרים פרק תהלים אומרים תפילה נפלאה שלא מוצאים זאת בענין אחר ובתפילה אחרת בתורה, במנהגי ישראל, כפי שמוצאים זאת בתפילה שאומרים לאחרי אמירת תהלים שתהיה "אמירת מזמורי תהילים אלו" אלו שזה עתה אמרו אם זה פרק אחד, או יותר פרקים, זה יהיה "כאילו אמרם דוד מלך ישראל", בדיוק כפי שזה עתה אמר זאת דוד מלך ישראל בפעם הראשונה, ואדרבה - עוד יותר מבפעם הראשונה, כיון שכבר חלפו ריבוי שנים שבני ישראל אמרו תהילים וכל הענינים השייכים לזה,

ואחר כך גם כן אמרו בכל פעם - כמנהג ישראל, שיהיה נחשב - גם מלשון חשיבות "כאילו אמרם דוד מלך ישראל" בכבודו ובעצמו, וישנם כפי שדוד נמצא באופן של "דוד מלכא משיחא", ועד"ז גם כן הבעש"ט נמצא באופן של "בעל-שם" תיכף ומיד ממש, גם הנשמה - בגלוי עם כל הבעל שם'סקע ענינים, בגוף גשמי שגם הגוף, ואפילו הציצית שלו היא, כמסופר בסיפורי חסידים, שכאשר הוא אמר פרשת ציצית זה היה אז באופן שבאומרו, אזי הציצית התנענעה על דרך שמתנענע דבר שיש חיות בעצמו, זה לא היה "על דרך", אלא אדרבה שם זה היה עיקר החיות בציצית, 

ואחר כך זה נעשה ציצית מארבע כנפות העולם על דרך כפי שציצית צריכה הרי להיות דוקא "על ד' כנפי כסותך", וזה נעשה ההכנה הקרובה לקיבוץ גלויות "כאיש אחד בלב אחד" יחד עם "תורה חדשה מאתי תצא", ויחד הקיבוץ גלויות על ידי הקב"ה עצמו, ויחד איתו וביחד עמו, ומיד, שכמדובר לעיל, זה גם כן הראשי תיבות שזה משה וישראל בעש"ט, ודוד במיוחד כפי שהוא נמצא בתור דוד "משיחא" "דוד מלכא משיחא", 

שגם יהיה הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד, "מיד" עם כל הפירושים האמורים, ועוד ועיקר - מיד ממש, תיכף ומיד ממש גאולה בגשמיות, וגאולה בפשטות, ובאופן ש"מראה באצבעו ואומר זה", ואומר "הנה זה משיח בא", 

ומגיעים יחד כל "הקיצו ורננו שוכני עפר" האמורים, ובפרט נשיא דורנו, ובפרט כל הנשמות בגופים וכך ממשיכים, ללא שום הפסק, ואדרבה - בהוספה בחיות של נשמה בריאה בגוף בריא, כמדובר כמה פעמים, ונעשה גם, כנזכר לעיל "בהעלותך את הנרות", "שתהא שלהבת עולה מאליה" כבר עכשיו בזמן הגלות יהודי פעל שה"שלהבת" שלו של הנפש האלוקית שלו, היא "עולה מאליה" הוא לא זקוק לאף אחד, אלא דוקא כפי שהוא עצמו פועל זאת ע"י מעשיו ועבודתו, כמדובר כמה פעמים עד לאופן שזה נקרא על שמו, על דרך כבתורה ש"מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" זה נעשה חידוש של "תלמיד ותיק", עד"ז גם כן בחידוש של "תורה חדשה מאתי תצא", שזה יוצא ומתקבל ונעשה חלק ויחוד נפלא של כל כל אחד ואחת מבני ישראל וכל בני ישראל, ועד שאצל כל אחד ואחת מבני ישראל זה נעשה בקבלת התורה, עד"ז גם כן ב"מאתי תצא" 

קבלה מהענין שהיה "מאתי תצא" שכולל גם כן "מאתי" כמבואר בספרים ש"את" זה ההתחלה של כל הא"ב - א', וסוף כל הא"ב - שזה הענין של ת', ואחר כך גם כן נכללים כל הענינים ביו"ד שזה היו"ד של "חלק אלוקה ממעל ממש", ומתחיל עם מ', שזה קשור עם הגאולה העתידה והשלימה תיכף ומיד ממש,

ונעשה, והוא העיקר, ובפרט על ידי השליחות לצדקה נעשה כבר תיכף ומיד הענין של "נשיאת ראש" של כל ישראל, וכל אחד ואחת מבני ישראל, האנשים והנשים והטף, ונעשה באופן שאצלם מאיר גם ה"מאור הגדול" שבהם, וגם ה"מאור הקטן" שבהם, המשפיע והמקבל שישנם בכל יהודי ובכל היהודים, ובפרט כאשר הם עומדים "כאיש אחד בלב אחד", 

ואחר כך זה גם כן נמשך ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", שיש שם "בנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו", כל הי"ב שבטים יחד עם שבט לוי, ויחד עם כל קרבנות וגם כן עם ה"עגלות צב" ו"שנים עשר בקר", שהם כנגד שנים עשר "שבטי י-ה", וה"שש עגלות צב" - הענין של ו' - ש-ו' זה קשור עם הענין של ששה סדרי משנה, שהם הרי מיוסדים מ"קיבל תורה מסיני" מתורה שבכתב, שהם מתחלקים לחמשה חומשי תורה, ונעשה ה-ו' וה-ה' הסיום של שם הוי', לאחרי שיהודי מגלה בעצמו את הי-ה של שם הוי', שזה - כנאמר בתניא - ה"חלק אלוקה ממעל ממש" - "הנסתרות להוי' אלוקינו",

משא"כ אחר כך זה משתלשל בתורה הו'-ה' "וה-נגלות לנו ולבנינו", נעשים יחד שם הוי' שלם דוקא, ש"שמו שלם וכסאו שלם" בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש 

ובפרט על ידי השליחות לצדקה שמזרז את כל הענינים כולם וכאמור - תיכף ומיד ממש!

= = =

יחידות בני ובנות מצוה:

כל הברכות שנזכרו לעיל זה הולך הרי על כלל ישראל בכלל, ועל אלו שהינם כעת כאן במיוחד, כיון שזה באותו בית כנסת ובית המדרש ובית של גמילות חסדים ושל מעשים טובים, 

ובפרט עוד שיש להם עוד ענין מיוחד שנהיים בר מצוה או בת מצוה, יש לזה שייכות מיוחדת ל"זמן מתן תורתנו", שאז הרי כל יהודי וכל היהודים ובמיוחד היהודים בדור ההוא נעשו "בר מצוה" ו"בת מצוה" בשעת מתן תורה ע"י הקב"ה עצמו, שהוא אמר לכאו"א במיוחד לשון יחיד "אנכי הוי' אלקיך" לשון יחיד. וכמדובר כמה פעמים ובארוכה במיוחד בימים שהיו בהקדם ליום זה.

ובפרט עוד שמדובר אודות אלו שנעשים בגשמיות בימים אלו, או שכבר הניו בימים אלו בר מצות או בנות מצוה, שהקב"ה יתן להם כוחות מיוחדים להיות "מצווה ועושה" שיהיה ה"מצווה" מלשון צוותא וחיבור, ההתחברות והסיוע מהקב"ה עצמו, 

במילא הרי מובן שזה שמגיע אח"כ ה"ועושה" זה "עושה" - עשיה, ביתר שאת וביתר עוז, כיון שזה מתחיל ע"י "מצווה", ע"י צוותא וחיבור שהקב"ה כביכול נמצא בצוותא וחיבור עם זה שנעשה בר מצוה או בת מצוה, ושניהם יחד לומדים תורה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו" או כנגדה, ועד"ז בקיום המצוות, אומרים הרי ג"כ "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", שלפני שעושים את המצוה אומרים קודם לכן את הברכה, נעשית הצוותא וחיבור עם מצַוה המצוה, יחד עם זה שהוא מקיים את המצוה, בין אם זה בר מצוה או בת מצוה, 

ואשרי חלקם של ההורים ושל המחנכים והמחנכות שהם חינכו אותם והנהיגו בדרך זו, וזכו שיהיה נחת אמיתי מהם, לראות כיצד הבן או הבת, או הנכד או הנכדה שנעשו בר מצוה או בנות מצוה, 

ועד"ז גם מחנכים ומחנכות, שכפי שהתורה ש"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וכפי הלשון בזה היא ש"מעלה עליו הכתוב", שזו עליה ביתר שאת וביתר עוז עבור המחנך והמחנכת, ובמיוחד - ובמכל שכן וקל וחומר - כאשר מדובר אודות האבא או האמאף או האח הגדול או האחות הגדולה, הסבתות והסבים, וכל עם ישראל כולו,

ובמיוחד גם שישנו מנהג ישראל שהבר מצוה או הבת מצוה ביום ההוא או בימים הסמוכים, בפרט אם זה חל - היום של הבר מצוה או בת מצוה בשבת או ביום טוב, הרי בסמיכות לזה נותנים בהוספה על הנתינה לצדקה הרגילה ביתר שאת וביתר עוז בקשר עם יום המזל, שיש את האפשרות ומקיים זאת בפועל את הצוותא וחיבור עם הקב"ה עצמו מצַוה המצוות ונותן התורה, ובאופן שנמשך אח"כ כל החיים כולם, ואריכות ימים ושנים טובות מלאות עם "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך",

שתיכף ומיד מגיעה הגאולה האמיתית והשלימה, שאז "שם" - "נעשה לפניך כמצות רצונך" כל הענינים שנמנים שם עוד, ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש, ובפרט שצדקה מזרזת את הגאולה עם כל הברכות וההמשכות שהם יתקיימו למטה מעשרה טפחים, גוף בנשמה ובאופן של גוף בריא ונשמה בריאה,

 שאז מנצלים את הבריאות האמיתית, שיהיה קיום המצוות ולימוד התורה באופן בריא בכל הפרטים ובכל הפירושים, 

ועוד והוא העיקר, כנזכר לעיל שיהיה באופן של "נשא את ראש" ובאופן של "בהעלותך" "מנורת זהב כולה" עד "שתהא שלהבת עולה מאליה"!

= = =

יחידות חתנים וכלות:

בהוספה על הברכות שנאמרו לפני כן, שבהם נכללו גם אלו שנכנסו אח"כ, כולל גם ובמיוחד - אלו שנכנסו כעת, ובפרט גם חתן-כלה, שמתחילים חיי הנישואים בפעם הראשונה ובשמחה וטוב לבב, ואזי נעשה שהחתונה היא "ויקרא שמם אדם ויברך אותם", אזי נעשות ברכות חדשות ועם ברכות רבות, עד שכולן נכללות בנוסח של כללות של השבע ברכות, 

עד גם כפי שאח"כ בסיום וחותם של השבע ברכות מזכירים - ומזכירים עם הדגשה את הגאולה האמיתית והשלימה של כל יהודי ושל כל היהודים מכל הדורות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהיה "ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה" עם כל הברכות כפי שנמנה אח"כ.

וכפי שאומרים זאת גם בשעת החופה והחתונה עם כמה ברכות לפני זה, וגפ ברכה זו, בסיום "חתן וכלה", "חתן עם הכלה" כמדובר פעמים רבות בארוכה.

ועוד והוא העיקר, שיהיו כל ההכנות לחתונות, או שכבר היו ההכנות לחתונות - באופן טוב, באופן של הצלחה, באופן יהודי, ובאופן של תורה ובאופן חסידי, שיהיה בנין עדי עד על יסודי התורה והמצוה, ומבורך בבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותיה, ופרנסה בהרחבה, ומבורך בברכה העיקרית - כנזכר לעיל: וכפי שנאמר בסדר קידושין ונישואין שיהיה תיכף ומיד ה"ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים" ה"קול חתן וקול כלה" בכלל ובפרט,

והחל ובעיקר מהחתן וכלה שהינם כבר כעת כאן והם נמצאים בגוף בריא, ונשמה בריאה בגוף בריא, והם עסוקים בהכנות לחתונה או עם החתונה עצמה, או עם השבע ברכות ושבעת ימי המשתה, 

ולהמשיך את הברכה והצלחה והשמחה גדולה למעלה מכל מדידה והגבלה, שיהיה להם חיים מאושרים וחיים בריאים וחיים שמחים, וחיים של שמחה, 

וחיים שתיכף ומיד ובעגלא דידן תהיה הגאולה האמיתית והשלימה שאז הרי - ע"ד כפי שהיה ב"זמן מתן תורתנו" בפעם הראשונה, הרי אומרת התורה שאז היה "ביום חתונתו זה מתן תורה", אז הייתה החתונה של בנ"י עם הקב"ה כביכול, וכמדובר כמה פעמים,

שנזכה תיכף ומיד תהיה גם ההתחדשות בכל ענינים אלו, ואצל כל יהודי וכל היהודים, וגם בדורות שלפני זה ושלאחרי זה, 

בהוספה על הברכה והצלחה בהכנות לחתונה, והחתונה עצמה, ושבעת ימי המשתה, ו"נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו",

 תהיה ג"כ הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות, וכולם ימשיכו בכל הענינים של שמחה, החל מהשמחה של חתן זה עם כלה זו וכל המשפחה שלהם, החל מהאבא עם האמא והסבתות עם הסבות והאחים עם האחיות וכל הקרובים כולם, 

בארצנו הקדושה, ושם - בירושלים עיר הקודש, ובהר הקודש, ובבית המקדש, יחד עם "תורה חדשה מאתי תצא", ויחד עם ההתחדשות ש"ביום ההוא תקראו לי" - הענין שמתחדש הענין של הנישואין של הקב"ה עם כל יהודי וכל היהודים ועם כלל ישראל, ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה ובטוב לבב שמחה הכי גדולה של "משמח חתן עם הכלה" ו"משמח חתן וכלה", 

וכנזכר גם לפני כן, אומרים זאת גם בפשטות שיהיה ה"ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה" של חתן וכלה אלו ושל כל החתנים וכלות, ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש, והשליחות לצדקה - שזו מצוה או מנהג שחתן וכלה ביום חופתם והקרובים שלהם, ובפרט ההורים שלהם מוסיפים בנתינת הצדקה ביום החופה וביום הנישואין - שיוסיפו עוד יותר, והקב"ה ודאי יוסיף בברכתו בכל המצטרך להם, 

ויוסיף ויזרז ויביא תיכף ומיד ממש, והשליחות לצדקה שכעת יתנו זה עוד יותר יזרז זאת, את החתונה של בנ"י עם הקב"ה ושל הקב"ה עם בנ"י תיכף ומיד ממש, ויהיה ה"נשא את ראש" ו"בהעלותך את הנרות" בבית המקדש השלישי כיון ש"משה ואהרן עמהם" ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך" ותיכף ומיד ממש!