י"ב סיון / שיחת קודש • "ומשה ואהרן עמהם"

"וכאן בא, בהמשך למה שדובר בהתוועדות הקודמת, ועמדנו על זה בשאלה קשה "היתכן?!"

בנוגע למה שאיחלנו לכל יהודי בתוך כלל ישראל היות שמחג השבועות נכנסים לימי התשלומין, שאז ניתן להקריב, לא רק יכולים, אלא שצריך להקריב את הקרבנות של חג השבועות אם לא הקריבו אותם מאיזה סיבה שתהיה

בשבועות, ובשביל זה יש את ימי התשלומין, ונכנסים לימי התשלומין כדי גם "שם נעשה לפניך .. כמצוות רצונך."

וכאן יש מיד שאלה, היתכן?! איך אפשר לומר כך בשעה שמדובר על התוועדות שהיתה ביום השני של חג השבועות שזה יום טוב שני של גלויות, ועל אחת כמה וכמה בשבת שלאחרי זה שהיא אמנם באמצע ימי התשלומין אבל עוד יותר רחוקה מהיום הראשון (של החג,( כי אומרים שימים אלו הם תשלומים לחג הראשון.

וביום הראשון לא הביאו קרבן כי התורה לא מרשה, כי אין בית המקדש בנוי, ואז יש איסור להקריב קרבנות אפילו בירושלים עיר הקודש, על אחת כמה וכמה כאשר מתוועדים עושים התוועדות בחוץ לארץ.

וכמדובר לעיל, שכל ענין יש לו רמז בנגלה דתורה, ועד שיש כמה ענינים שהם בפשטות על פי 'נגלה' דתורה.

הגמרא אומרת, ואדמו"ר הזקן מביא זאת בשולחן ערוך שלו כשמדבר אל שבועות ו"יום טבוח," ביום חג השבועות בזמן שבית המקדש היה קיים

אז אם ביום הראשון של החג, מפני סיבות שאינן תלויות ביהודים שלא הקריבו אז את הקרבן, והקריבו אותו אחרי שבועות. "ולכן יש דין מיוחד ב"יום טבוח ב"אסרו חג" השבועות שמובא בשולחן ערוך, שרוב בני ישראל, ועוד סברא - רוב גדול לא הקריבו ביום חג השבועות, אלא ביום או בימים שלאחרי זה, וזה הוא "יום טבוח".

וכתוב בגמרא שלשבועות יש ז' ימי תשלומין בדיוק כמו לפסח, כמו ליום ראשון של פסח ויום ראשון של סוכות. וכאן זה עוד יותר בהדגשה, שכל שבעת הימים

יש אפשרות להקריב קרבנות ולא רק אפשרות, אלא חיוב להקריב קרבנות באופן של תשלומין, כל שבעת ימים (שלאחרי זה,( בפשטות כל ששת ימים שלאחרי זה,

אף על פי שביום ראשון, מפני סיבות שאינן תלויות בו בדוגמת אונס, שהאונס הגדול ביותר הוא ימי הגלות, כי הרי "לא ברצוננו גלינו מארצנו" כידוע הפתגם בזה, במילא, יורדת כל השאלה לכאורה מעיקרא.

וכאן עולה השאלה מה הוא הגדר שאומרים שאם לא הקריב בראשון אינו יכול להשלים מה שאין כן ענינים ש"באונס", ואף על פי כן הוא חייב להשלים במשך כל השבוע?

ויש לומר שזה גם הפירוש לתוספות במסכת חגיגה והפירוש מרומז בגמרא. הגמרא במסכת חגיגה, עומדת על חג השבועות שחל להיות בשבת ואז לדברי הכל מקריבים ביום טבוח.

שואלים התוספות "היתכן"?! הרי כתוב קודם "אם לא הקריב בראשון" אז אין לו מה לשלם [להשלים] כי ביום הראשון לא הי' הענין [לא יכל להקריב]. עונים על זה בתוספות, שכאן זה שונה כי העיכוב הוא מצד היום. בגלל שזה יום שבת בגלל זה הוא לא הביא קרבן.

לכאורה שני דברים לא מובנים. מה החילוק באם העיכוב הוא מצד היום או שהעיכוב מצד סיבה אחרת? וגם, מאיפה המקור לזה, איפה זה כתוב בפירוש בגמרא? ומה הוא החילוק, אפילו אם נמצא זאת בגמרא, במה מתבטא כאן החילוק?

- הביאור בזה בפשטות, בשעה שהעיכוב הוא מצד היום או מצד סיבה אחרת, אז המניעה היא לא ב'גברא.' המניעה נמצאת בעולם, בבהמה בבניין בית המקדש שאינו במציאות, או כפי שהתוס' מביאים את ענין היום שאסור להקריב בשבת. אבל כאשר המניעה היא ב'גברא,' כלומר של'גברא' אין שייכות ל[הקרבה] ביום הראשון. אבל איפה זה כתוב בגמרא - (הרי זה ביאור בגמרא!)

הגמרא אומרת איך זה ש'לא הקריב בראשון?' ולכאורה, כל השאלה לא מובנת. אין צורך על זה בדוגמה מיוחדת, לא הקריב בראשון, פשוט לא הקריב! היה בדרך רחוקה, היה טמא יכול להיות כמה וכמה ענינים!

- הגמרא בוחרת להביא דוגמה שממנה לומדים על שאר הענינים שבאמת מעכבים. "היה חיגר ונתפשט" (התרפא( אם הוא היה 'חיגר' ביום ראשון, במילא, אינו שייך לעליה לרגל. - עליה לרגל זה מי שיכול לעלות ברגליו. מה שאין כן 'חיגר.' ואחרי זה "נתפשט" ביום שני, אז הוא לא יכול להקריב קרבן!

כמדובר, ופשוט, איזה מקום יש לכל השאלה ומדוע הגמרא בוחרת להביא מקרה דבר רגיל לגמרי, 'חיגר ונתפשט' זה לא מעשים שבכל יום. מדובר בפשטות! לא צריך לחפש ראיות באיזה "חור" בש"ס. חיגר זה מום בגופו של אדם ו'נתפשט' [התרפא] מיום ראשון ליום שני, זה דבר בלתי רגיל!

אבל הגמרא זאת בוחרת זאת כדי להדגיש שזה לא העיכוב מצד היום. על דרך זה מובן, שזה לא עיכוב מצד שאין בית המקדש קיים. שזה לא מצד 'חיגר שנתפשט' – ב'גברא' זו ענין שקשור עם בית המקדש! או שקשורה עם כהנים וכיוצא בזה.

ועל פי זה השאלה מתורצת עוד יותר. ועל זה באה המשך הקושיה שבדבר: היתכן?! שבגלל שנמצאים בחוץ לארץ אפילו ביום ראשון, או ביום שני של חג השבועות. והוא יודע שכדי להקריב "כמצוות רצונך" בימי התשלומין שלאחרי זה ביום טוב שני, או ב"אסרו חג," או עד תשלום יום י"ב סיון;

ונהיית השאלה, כדי להקריב קרבן צריך כהנים! וצריך לויים! וצריך כאלה שהם יהיו טהורים, וראויים להקרבת קרבנות! במילא צריך 'פרה אדומה,' כי "האידנא – כולנו טמאי מתים!" ואחרי זה צריך הזאה בשלישי ושביעי! ואי אפשר לעשות "הזאה" בחג! לא בשבת, ולא ביום טוב (בחג( דהיינו שההזיה השניה ביום השביעי זה כבר אחרי ימי התשלומין!

עזר הקב"ה למצוא תירוץ על זה במסיכתא יומא בתחילתה. הגמרא שם שואלת על פירוש הפסוקים איך היה הסדר של הלבשת בגדי כהונה. הכהן שיקריב, בנוסף לכך שצריך להיות 'תמים' ברמ"ח איבריו וכו,' עם עוד כמה וכמה תנאים, יש גם תנאי שהוא צריך להיות לבוש אסור שיהיה מחוסר בבגדיו. במילא, הוא צריך בגדי כהונה. ואחרי זה, כהן אחד אינו מספיק צריך שיהיו כמה, כמוזכר בסדר תמיד, קרבן התמיד שהיו כמה כהנים, אבל דבר ברור שלכל הפחות צריך אחד. במילא, צריך בגדי כהונה! במילא, צריך להתכונן לבגדי כהונה! וגם, בגדי הכהונה צריכים להיות טהורים, - לכבוד ולתפארת! ואיך אפשר לארגן את כל הדברים האלה כשנמצאים עדיין ב-י"ב ימי התשלומין?!

- וכאמור, הגמרא מבארת זאת. הגמרא אומרת שם על פירוש הכתובים שמדובר על לבישת בגדי כהונה, ש'מאי דהוה הוה' שואלים שם באיזה סדר הלבישו את הבגדים. האם הפסיקו בין הלבשת המכנסיים לכל הכהנים, ואחר כך את הלבושים שלאחרי זה, או שקודם סיימו עם הלבשת כהן אחד, ואחר כך המשיכו בלבישת מכנסיים ושאר הלבושים, שאר הבגדים של שאר הכהנים?

שואלת הגמרא 'מאי דהוה הוה' מדוע יש צורך בחקירה זו הרי 'מאי דהוה הוה'? עונה על כך הגמרא, כדי לדעת איך להלביש אותם לעתיד לבוא. ולכן יש כאן את כל החקירה.

אחר כך עונים על זה, שגם לעתיד לבוא לא צריך שום חקירה, בשאלה, השקלא וטריא, כי "משה ואהרן ובניו עמהם" ואין צורך לחקור ולדרוש עכשיו, כי משה רבינו היה זה שהלביש את אהרן ובניו בפעם הראשונה, הוא יידע איך צריך לעשות לעתיד לבוא!

שהלבשת בגדי הכהונה לעתיד לבוא בתחילת העבודה, חייבים להיות הכהנים מקריבי הקרבנות, לבושים בכל בגדי הכהונה! כהן הדיוט בבגדים שלו ועל דרך זה שאר הכהנים.

במילא הרי מובן, שמה שאומרים "משה ואהרן עמהם" זה לא אחרי כמה ימים. אלא מיד בשעה שישנו המקדש בנוי מיד חל החיוב להקריב בו קרבנות, כפי שהרמב"ם אומר על כללות הענין של בית המקדש שזה בית 'מוכן' להקריב בו קרבנות ומיד חלים בו החיובים של הדלקת המנורה בעיתה, והקרבת קרבן תמיד, גם בעיתו, אז מובן שבו ביום!! שהמקדש - שהוא בנוי, יורד מלמעלה למטה מיד חל החיוב על כל עדת בני ישראל, ובית דין הם הרי שלוחים של ישראל, שמיד יקריבו את הקרבנות שמחוייבים בו ביום!

ובשביל זה צריך כהנים! לאיזה קרבן שיהיה! בשביל זה צריך שהכהן יהיה לבוש בבגדי הכהונה שלו! לא חסר בגדים! בשביל זה צריך לדעת באיזה סדר הוא ילביש את הבגדים. לכן מובן שלפני כל ה'ענין' [=ירידת המקדש], כבר נמצא "משה עמהם!"

במילא, יורדת כל השאלה וחקירה ודרישה. ידועה השקלא וטריא בזמן רב יחיאל מפריז שהוא רצה לעלות אז לארץ ישראל עם קבוצה שלמה. – (מבעלי התוספות), קבוצה שלמה מגדולי ישראל, ואז התחילה השאלה האם להקריב את קרבן פסח. שקרבן פסח מקריבים הרי אף על פי שאין 'קלעים,' וקרבן פסח מותר להקריב גם בטומאה וכיוצא בזה, במילא הוא חשב על זה איך זה יהיה.

מפרשים 'אחרונים' שואלים על כך ב'רעש', "היתכן?" איך ניתן להקריב אפילו קרבן פסח, הרי צריך כהנים טהורים, וצריך בגדי כהונה, ולשם כך צריך את ה'חילזון' וכיו"ב, ל'תכלת' וכיו"ב, ואיך הוא היה יכול בכלל לחשוב על כל הענינים האלו?

במה דברים אמורים, כשמדובר על העליה של ר יחיאל מפריז. שאז משה לא היה בין העולים! בשעה שמדובר על ענין שקשור עם "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" שאומרים על כך שזה יכול להיות בשבת, ובלילה, וכו' וכו', כידוע השקלא וטריא בין רש"י ותוספות בדבר.

והגמרא אומרת בפירוש שמשה ואהרון יהיו שם עוד קודם להקרבת הקרבן הראשון! ואין צורך לחשוב באיזה לבושים משה רבינו יבוא אז, הרי דבר ברור שהכוונה למשה רבינו נשמה בגוף, כי הדין הוא שאי אפשר לפסוק שום שאלה כנשמה בלי גוף. "תורה לא בשמים היא," והכוונה שם ב'משה' היא משה מצד תחיית המתים. נשמה בגוף! לכן הוא פוסק דינים, מלביש את הכהנים, וכו' וכו.'

במילא אין שום שאלה מאיפה הוא יקח את בגדי הכהונה או מאיפה יביאו זאת "משה ואהרן עמהם" מאיפה אהרן יקח את בגדי הכהונה – היות שאומרים בנוגע למתים, שבתחיית המתים הם "עומדים בלבושיהם!" אז מובן!

ואף על פי שאומרים לגבי אהרן שהוא מסר את לבושיו לאלעזר הכהן כמו שרש"י מביא בפשוטו של מקרא, אבל גם ברור, כשאומרים "משה ואהרן עמהם," אז בטוח שאין הכוונה ח"ו שהם מתהלכים ערומים. אלא שהם מסתובבים לבושים!

באיזה לבושים מסתובב אהרן? - בלבושים המתאימים לו! לכבוד ולתפארת! באיזה לבוש מתהלך משה? בלבושים המתאימים לו! במילא נופלת כל השקלא וטריא: ישנם בגדי כהונה מן המוכן, בדיוק כמו שישנו בית המקדש השלישי מן המוכן! בנוי!

ומה שרק חסר, שתהיה ירידת בית המקדש מלמעלה למטה, וגם שתהיה תחיית משה ואהרן וכהנים ולויים השייכים אליהם, ובניהם, ואז יש את כל הענינים מן המוכן! ועל ידי כך נופלת גם כל השאלה האם צריך פרה אדומה.

משה ואהרן לא צריכים שום פרה אדומה! הם באים ממקום טהרה! וכיוצא בזה בנוגע לשאר הכהנים. - בשום מקום לא נאמר - נאמר אמנם בפסוק, "וזרקתי עליכם מים טהורים." אבל לא כתוב בשום מקום שבתחיית המתים על אברהם אבינו, ומשה רבינו, ואהרן כהן גדול, שיצטרכו להזות עליהם בשלישי ובשביעי,

והגמרא ביומא אומרת בדיוק ההיפך! מיד כאשר ישנו בית המקדש, מיד נמצאים משה ואהרן ומלבישים את הכהנים, ומה מלבישים אותם (בגדים כדי)- שיקריבו את הקרבנות! ועל פי זה מבואר גם האמור לעיל ולא רק 'על דרך הצחות' ש"אלה ואלה דברי אלוקים חיים" וזה ענינים ברוחניות, - אלא ענינים בפשטות, היות שלא מדובר על ענינים בדוגמת של עליית, בדוגמת של עליית ר' יחיאל מפריז וכיוצא בזה, אלא מדובר על עליה של "אחישנה," יחד עם בית המקדש שיורד מלמעלה למטה יחד עם "משה ואהרן עמהם,"

ואז יובן גם שהתשלומים שאז יהיו אלה לא סתם תשלומים למלא את החסר, אלא יהיו תשלומין שההקרבה תהיה על ידי משה בתור לוי או משה ואהרן בתור כהנים, וכו', ובית המקדש השלישי "מקדש אדני כוננו ידיך," שלימות של בית המקדש, כפי שאדמו"ר האמצעי מבאר בארוכה מה הטעם שדווקא אז יוכל להיות "כמצוות רצונך," כי גם הקרבנות שיקריבו, הם לא סתם שיהיו תמימים ושלמים לפי מצב העולם כפי שהוא עכשיו, אלא שתהיה בהם את התמימות והשלימות של מצב העולם כפי שיהיה "כפי רצונך" לעתיד לבוא, "נגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי דיבר,"

ועם זה נמשך שלימות זו בבהמה, או בסולת, או ביין של נסכים, או במלח שעל גבי הקרבנות. ככתוב בספרים שלכל קרבן צריך להיות חלק הן ממין המדבר, והן ממין החי, והן מהצומח, והן מהדומם, ולכן חייבים 'מדבר' ועד אדם – אדמה לעליון שלימות מין המדבר, שזה ענין הכהן וגם לויים בדוכנם וישראל במעמדם,

שלימות כאיש אחד בלב אחד, וצריך להיות ענין מהחי, כי כל קרבן איזה שלא יהיה, קשור הרי עם זה שמתחילים את היום עם הקרבת קרבן תמיד מן החי, וגם את עניני הנסכים והמנחות שקשורים עם זה, שזה ענין החי והצומח, וגם מדומם כפי שכתוב בפרי עץ חיים וכיו"ב, שזה ענין המלח. ש"על כל קרבנך תקריב מלח",

על אחת כמה וכמה קרבן תמיד וכיוצא בזה, ולכן יש בזה "כמצות רצונך", שכל העולם הן מדבר, והן חי, והן צומח, והן דומם, משתתפים בכל קרבן, על אחת כמה וכמה קרבן שיביאו בקרוב בימינו ממש בביאת משיח צדקנו, בבית המקדש השלישי, "מקדש אדני כוננו ידיך,"

ואז יהיה "כאיש אחד בלב אחד" "בנערינו בזקנינו, ובבנינו ובבנותינו," על ידי באי הכח שלהם, שהכהן המקריב את הקרבן שבא הרי ממשמר מסויים, ובמשמר עצמו, שהיה מחולק לשבעה חלקים כנגד שבעת ימי השבוע,

והם היו באי כח של כל הכהנים, ועל דרך זה גם בנוגע ל"לויים בדוכנם וישראל במעמדם," שהם היו באי כח של כל הלויים וכל הישראלים, ועל דרך זה כל בני ישראל בתוך כלל ישראל,

אז כן יהי רצון, שיהיה בימינו ממש ו"לא עיכבן אפילו כהרף עין" שמהדיבור בענינים אלו, שנעשה זאת בפועל, ובמעשה בפועל, ועינינו תחזינה" בשובך לציון ברחמים," שאת זה אומרים ב'עבודה' בכל יום ויום, אפילו בימות השבת, וביום טוב, ועד גם בימי החול, על אחת כמה וכמה בימי התשלומין, גם מלשון 'שלימות', ושלימות בעניין שהוא יום טוב שהוא עצמו בתכלית השלימות,

ועד שאי אפשר לחלק אותו משבעת ימים כפי שמבאר בתורה אור בהוספות, שלכן יום טוב חג השבועות רק יום אחד בדוגמת 'יחיד,' ואי אפשר לחלק אותו לשבעת ימים,

במהרה בימינו ממש, ובפשטות למטה מעשרה טפחים! לחיים!!"