שמחה רוחנית ושמחה גשמית

בפרשת-השבוע מוזכרת השבת כ"יום שמחתכם" (במדבר י, י), אך לא כיום שבו מוטלת עלינו מצווה לשמוח. שמחת השבת אינה עניין שתלוי במעשינו, כי השבת היא "יום ששמחתו תלויה בידי שמים" (תלמוד ירושלמי, מגילה , פרק א, הלכה ד). רק החגים הם עיתוי שבו מוטלת עלינו מצווה לשמוח, כמו שכתוב: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, י"א).

כיצד אכן יש לשמוח בחג? – לדעת הרמב"ם, ביטוי השמחה הוא בעיקר בהבאת קרבנות מיוחדים ובנוסף – "לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד כראוי לו... הקטנים – נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים – קונה להן בגדים ותכשיטין נאים... והאנשים – אוכלים בשר ושותים יין..." (הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה י"ח). אך לדעת אדמו"ר הזקן (סימן תקכ"ט, סעיפים ו-ז), כל כולה של השמחה היא אצל כל אחד במה שמשמח אותו.

כלומר: לדעת הרמב"ם, השמחה בעיקרה היא רוחנית, מעצם הבאת הקרבן, והשמחה הגופנית היא רק משהו נלווה. אך לדעת אדמו"ר הזקן, כל כולה של השמחה מיועדת להיות גופנית. אלא שמן הראוי שהיא תהיה בתחום הקדושה ולכן "בזמן שבית-המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים (דווקא), ועכשיו... אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, ש(עליו) נאמר (בתהלים): "ויין ישמח לבב אנוש".

הגישות השונות של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן אל נושא השמחה משתקפות גם בגישתם לשאלת שלמות הבריאה. לפי הרמב"ם, שלמות הבריאה תהיה רוחנית ולכן במצב האידיאלי והסופי נהיה נשמות ללא גופים. אולם זו דעת יחיד. אדמו"ר הזקן מכריע בעניין כדעת כל הפוסקים האחרים ובראשם הרמב"ן, לפיה תכלית השלמות תהיה בגשמיות דווקא ואנו נישאר לנצח נשמות בגופים.

(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לג עמוד 62)