עשרת הדיברות – שתי הדרגות בתורה ובקיום המצוות

עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים: בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. מאחר שהן כוללות את כל התורה, נדרש להבין את ההבדל בין שתי הפעמים ואת משמעותו בעבודת ה'.

הבדל עיקרי בין שתי הפעמים:

בפרשת יתרו, עשרת הדיברות נאמרו ישירות מפי הקב"ה – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".
בפרשת ואתחנן, משה רבינו חוזר על הדיברות כחלק ממשנה תורה – "אלה הדברים אשר דיבר משה".

המשמעות בעבודת ה':

הדיברות הראשונות מסמלות את התורה כפי שהיא מצד עצמה – "חמדה גנוזה" שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה.
הדיברות האחרונות מייצגות את התורה כפי שהיא ניתנה לבני ישראל, ללימוד והבנה בשכל האנושי, כדי להשפיע על המציאות הגשמית ולעשותה דירה לה'.

שני אופני לימוד התורה:

ביטול מוחלט כלפי דבר ה' – ההכרה שהתורה היא חכמתו של הקב"ה.
הבנת התורה והשגת ענייניה באופן אישי – כך שהתורה נעשית "תורתו" של האדם.

תכלית נתינת התורה:

ליצור דירה לה' בתחתונים, כלומר לגלות את עצמותו יתברך בעולם הגשמי.
שתי הדרגות בעבודת ה' נדרשות: ביטול לקב"ה וגילוי האלוקות בתוך העולם התחתון על פי גדריו.

הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר פעמים רבות כי התכלית היא לחבר את שני הקצוות: הביטול המוחלט לקב"ה יחד עם הפיכת התורה לחלק ממציאות האדם והעולם. זהו גם העניין של הדור האחרון לגלות הגאולה, בו יש לשלב בין קבלת התורה כפי שהיא משמים לבין הפצתה בגאולה האמיתית והשלמה.

סיכום: שתי הצורות בהן נאמרו עשרת הדיברות משקפות את שתי הדרגות בתורה ובעבודת ה' – גילוי האמת האלוקית בעצמותה (כפי שנאמרה מפי הקב"ה) והפנמתה בעולם הגשמי (כפי שנאמרה על ידי משה). תכלית העבודה היא חיבור שתי הדרגות: לקבל את התורה כפי שהיא נאמרה מפי הקב"ה, תוך הפנמתה באופן שמאפשר לה להיות חלק בלתי נפרד מהאדם ומהמציאות הגשמית, עד להפיכת העולם לדירה לה'.