גדרי המלך המשיח בנבואת בלעם

השיחה המלאה // התמליל ע"פ סרט ההקלטה:

"שבוע זה קשור עם פרשת בלק. ששם נמצא ענין הגאולה בגלוי בנבואה שבפרשת בלק - נבואת בלעם.

יש כאן נבואה שלמה בהקדמה שבלעם אומר מה יהיה באחרית הימים, ואחרי זה הוא אומר "אראנו ולא קרוב", ו"אשורנו", עם כל הפסוקים שאחרי זה. ולכן, כאשר באה גאולה פרטית ובחיצוניות זה ענין של גלות בגלות גופא, יש בזה ניצוץ ו"מעין" ודוגמה של גאולה כללית שהיתה ב"ימי צאתך מארץ מצרים," שזו היתה גם הכנה והקדמה, ו"מעין" של הגאולה הכללית שתהיה בביאת משיח צדקנו.

וזה גם מאמר חז"ל הידוע ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון" "גואל ראשון" זה משה רבינו, שעל ידו היתה יציאת מצרים, ו"גואל אחרון" זה משיח צדקנו, שהוא יהיה הגואל מגלות זה האחרון. וביניהם היתה גלות בבל, ומדי, ויון, ופרס, ואחרי גלויות אלו היה ענין של גאולה אבל בין שתי הגאולות הכלליות בגאולת מצרים - שום יהודי לא נשאר במצרים, ועל דרך זה בגאולה העתידה לבוא, אף יהודי לא ישאר בגלות.

וכשבאים לפרשת בלק, ושם גופא ישנה פרשת בלעם ונבואת בלעם, ואז כפי שהרמב"ם מסביר בהלכות מלכים קרוב לסופן, בפרק י"א, שענין ביאת המשיח, וגאולת המשיח זה לא רק ענין שכתוב בתורה שבעל פה, במילא, זה שמאמין בזה או ח"ו לא, זה ענין שקשור לא רק עם תורה שבעל פה אלא מפורש בתורת משה. [= ח"ו כופר בתורה]

הנביאים מלאים מזה, כפי שהוא אומר, מעניני נבואת הגאולה, על "תורת משה" אי אפשר לומר "מלאים מזה" כי עיקר ענין התורה זה ענין מצוות עשה ולא תעשה, אבל יש בה ענינים שמראים על ביאת משיח צדקנו, ולכן האמונה בזה קשורה לאמונה בתורת משה.

אחרי זה הוא מביא שזה נמצא בתורת משה בכללות, ומפרט שזה מפורש בפרשת בלעם, "ובה נבא," נבואת בלעם שניבא על ענין "שני המשיחים."

בנוגע ל"גואלים," גואל ראשון היה משה רבינו, אבל אצל משה רבינו אין את ענין המשיחה. ובפרט שכל המציאות של שמן המשחה שקשור לציווי הקב"ה לעשות את שמן המשחה, היה רק אחרי שמשה כבר היה גואל ראשון ביציאת מצרים, ובלשון הרמב"ם כמו שהוא מדייק שבפרשת בלעם הוא ניבא על שני המשיחים,  משיח ראשון שאומר שם, דוד מלך ישראל שגאל ישראל מכל צריהם, ומשיח אחרון שגואל באחרונה.

דוד הרי נמשח בקרן, ולכן מלכותו קיימת, ולכן מכונה בשם "משיח" בכמה מקומות בנביאים וכתובים. ואומר הרמב"ם איפה זה כתוב בתורת משה - זה כתוב בפרשת בלעם, ובה גופה "ובה נבא" - נבואת בלעם. גם זה צריך ביאור, מדוע ההדגשה הזו שזו פרשת בלעם? הרי זה לא ענין של "מראה מקום", הרמב"ם היה יכול להביא את הפסוק בדיוק כמו שמביא כמה פסוקים בספרו יד החזקה ולא מציין באיזה פרשה זה כתוב. אפילו על פסוקים מנביאים וכתובים הוא לא מציין באיזה נביא זה כתוב, באיזה כתובים זה נמצא, או בחמשה חומשי תורה.

וכאן, אחרי שהוא אומר באופן כללי שזה מפורש בתורת משה, והוא היה יכול להמשיך ולצטט את הפסוקים שהוא מביא אבל הוא מדגיש שאלו ,פסוקים בפרשת בלעם וזה לא סיפור, "בה נבא" זה דבר ה" "אשר ישים ה' בפי אותו אדבר" - נבואת בלעם כפי שהוא אמר "הדבר אשר ישים הוי' בפי." והרמב"ם לא מסתפק בזה שהביא פסוק אחד, אלא מביא את כל הפסוקים שקשורים בזה.

הרמב"ם אומר "ובה נבא," ומתחיל בפסוק שבא מיד אחרי "באחרית הימים." אשר יקרה אתכם" באחרית הימים." ואומר שכל מה שכתוב בנבואה בכפל לשון: "אראנו ולא עתה," הכוונה לדוד מלך המשיח, - "אשורנו ולא קרוב, הכוונה למלך המשיח. ומביא מיד את הפסוק השני, "דרך כוכב מיעקב" – הכוונה לדוד, - "וקם שבט מישראל," הכוונה למלך המשיח. אחרי זה מביא את הפסוק השלישי, "ומחץ פאתי מואב זה דוד," ומביא על זה ראיה שכך היה אצל דוד "וימדדם בחבל" וכו,' וקרקר כל בני שת" – זה מלך המשיח," ולראיה - שנאמר "וירד מים עד ים." ואחרי זה מביא את הפסוק הרביעי,  "והיה אדום ירשה" - זה דוד כפי הראיה שמביא, ואחרי זה "ירשה שעיר" שזה על מלך המשיח.

כל ארבעת הפסוקים! והרי ברמב"ם כל אות מחושבת, ועל אחת כמה וכמה שהוא לא מסתפק לכתוב "וגו'", אלא מביא כל פסוק בנפרד ומפרש כל פסוק בנפרד, שבזה הכוונה לדוד, ובזה הכוונה למשיח, ויש לומר שהדגשה זו באה להראות, שלא רק שבתורת משה מפורש ענין המשיח בכללות, שהוא יגאל את ישראל, אלא "ששם מפורש" בפסוקים שהוא מציין ישנם כמה פרטים שמשיח יהיה קודם כל, איש מבית דוד. ואחרי זה יהיה שהוא "יכוף כל ישראל לחזק בדקה וללכת בדרכה." אחרי זה יהיה "ילחום מלחמת ה' וינצח." אחרי זה יהיה "יבנה בית המקדש ויקבץ נדחי ישראל, והיתה להוי המלוכה", כמו שהוא מסיים.

שאלו הם ארבעה ענינים נפרדים, וארבע תקופות נפרדות, כמו שמשמע מפשטות לשון הרמב"ם.

וכאן הוא מדגיש "ובה נבא", שבתורת משה מפורשים ארבעת הפרטים שבמשיח. לכל לראש, ענין עצם מציאות המשיח. שזה הפסוק הראשון, "אראנו ולא, עתה, אשורנו ולא קרוב." שממשיח ודוד, כפי שאומר שם, שהמשיח חייב להיות מזרע דוד ושלמה, עד שהפסוק הידוע "ועבדי דוד מלך עליהם לעולם," כמו שהגמרא במס' סנהדרין מחפשת ביאור "קיסר ובר קיסר," עם כל הביאורים שבזה. ולכן בנבואה שמדברת על המשיח, מדובר מיד על שני משיחים, כי זה "כולא חד".

"דוד מלך ישראל חי וקיים", על אחת כמה וכמה בביאת המשיח, ולכן צריכה הגמרא לומר, "קיסר ובר קיסר" איך שלא יהיה הביאור בזה, במילא זה נמצא באותו הפסוק, אלא שמחציתו הראשונה זה על משיח ראשון ובמחציתו השניה מדובר על המשיח האחרון.

ובזה ישנה, לכל לראש, עצם מציאות המשיח. אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, הן דוד והן משיח, ולא מדובר כאן שום דבר על איזה קשר בין משיח ליהודים על אחת כמה וכמה אין כאן קשר 'ל"ילחום מלחמת ה," רק כתוב, שיהיה איש כזה, שהוא משוח בשמן המשחה. וזה, כמו שהוא מפרש אחר כך בפרטים, שיהיה איש או מלך מבית דוד, והוא יהיה "עוסק בתורה כדוד אביו."

אחר כך בא הפרט השני, שיש לקשר את המשיח כפי שהוא לעצמו "מרומם ומתנשא מעם", עם העם. וכפי שהוא מפרש את הפסוק "ויכוף כל ישראל, ללכת בדרכה ולחזק בדקה." שבזה הוא מביא את הענין השני שבמשיח אצל דוד,  במשיח האחרון.

"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל," שזה כפי שכוכב קשור עם יעקב, והכוונה לדוד המלך, וכפי ששבט קשור עם ישראל, הכוונה שיהודים יעמדו בתכלית השלמות בגלוי ואז יראו שהם "ישראל". וזהו "ויכוף כל ישראל," יש לו שייכות עם יהודים. והוא מכונה "כוכב", ו"שבט", כי פועל "ללכת בדרכה ולחזק בדקה."

אחרי זה צריך להיות הענין השלישי במשיח, "וילחום מלחמת ה' וינצח," ועל זה הוא מביא את הפסוק השלישי, שגם זה מפורש בתורה! - "ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת!" אחרי זה, אבל צריך שיהיה "לתקן עולם במלכות ש-ד-י," כמו שהוא אומר, שאחרי "וינצח," תהיה "והיתה להו'י מלוכה," ולפני זה, "אהפוך אל כל העמים כולם שפה ברורה לעבדו כולם שכם אחד";

וזהו הפסוק הרביעי שהוא מביא "והיתה אדום ירשה" אצל דוד, ואחרי זה "ירשה" כפי שזה אחרי זה אחר כך אצל המלך המשיח, וכאן נכנס עניין הירושה.

בדוגמת מה שכתוב בנוגע לארץ ישראל בכלל, על דרך זה מובן, איך זה יהיה בנוגע לכל העולם כולו. שנוגע לארץ ישראל ישנם שני גדרים. גדר אחד שארץ ישראל היא "נחלה ו"ירושה" מאז אברהם אבינו. היתה ה"ברית עולם," "לזרעך נתתי את הארץ הזאת," כפי שרש"י מביא, ובאריכות שלמה בתלמוד ירושלמי, שמאז ברית בית הבתרים ניתנה ארץ ישראל לכל יהודי בירושה. עוד לפני שנכנסו לארץ ישראל, לפני כיבוש יהושע. ועל פי זה מובן גודל ענין הירושה, ובפרט על פי דברי הגמרא ש"ירושה אין לה הפסק," ו"לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה," כפי שהגמרא בזבחים מפרשת, וכך נשאר להלכה שזה ענין הירושה קשור דווקא עם בית המקדש, וזוהי השייכות ל"יבנה בית המקדש במקומו," שזו ההוכחה שנהיה הענין של נחלה, "והיתה ירשה," אצל דוד היתה אדום ירשה, ואחרי זה ה"ירשה" "ועלו מושיעים בהר שעיר," "לשפוט את הר עשיו והיתה להו'י המלוכה," כפי שהוא מסיים את התיאור בכתיבת פעולות המשיח וכל הגדרים בזה, בהמשך ההלכה ברמב"ם.

היות וכמו שדובר כאן, על הענינים שיהיו בהגאולה האמיתית והשלמה, ע"י משיח צדקנו, אז הענינים כבר נמצאים פה ברוחניות. ואדרבה, ע"י שיהודי עושה כך בזמן הגלות זה מחליש, ואחרי זה מבטל, את "מפני חטאינו גלינו מארצנו," ובדרך ממילא בא אחרי זה "ישראל נגאלים מיד."

וזה גם מה שהרמב"ם פוסק ש"ישראל עושין תשובה ומיד הם נגאלים." מאיפה ההכרח על "מיד?! אלא ההכרח בפשטות: היות שכל הגלות היא, רק בגלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו," בדרך ממילא מובן, שכאשר בטלה הסיבה, בטל המסובב, במילא "מיד הם נגאלים", שעושים תשובה כבר אין חטאים, על אחת כמה וכמה שמשיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", ואז "זדונות נעשו לו זכיות", ואז "מיד הם נגאלים," בדרך ממילא בטל המסובב. ואז חוזר הענין לקדמותו חוזר ונהיה ענין ארץ ישראל "ירשה."

ומה הם הענינים ברוחניות? כמו שדובר קודם: כמו שני הענינים של טוב לשמים וטוב לבריות, ענין של "קשוט עצמך", שזה כמו שנמצא בנשמה הכללית של כל היהודים, שזה משיח צדקנו, עוסק בתורה ובמצוות כדוד אביו - הענין של "קשוט עצמך," והענין של "קשוט אחרים" – "יכוף כל ישראל", כו,' ללכת בדרכה, ולחזק בדקה. להתעסק בהפצת התורה והיהדות כמו שכותב בעל המעשה והגאולה, בהנוגע להרבצת תורה לרבים, וכאשר הוא מרביץ תורה ברבים בחיות ומרץ כפי שצריך להיות, זה לימוד שמביא לידי מעשה, שכל ה"רבים" שלומדים תורה אתו, נהיה אצל כולם לימוד שמביא לידי מעשה - ענין המצוות בפועל. וכאשר הלימוד הוא בהידור, אז גם המצוות הן בהידור ובשלימות.

אבל אחרי זה הוא צריך את חלקו בעולם. הוא צריך לדעת, בפשטות, שהרמב"ם פוסק שהחיוב על יהודי הוא לראות שהאינם-יהודים שבעולם יקיימו את שבע מצוות בני נח עם כל הפרטים שבדבר, זה אחת מהזכויות והחיובים שיש ליהודי ויש לו זאת כי כך משה רבינו קיבל בתורה כשהוא קיבל את כל התורה, קיבל גם את הציווי ליהודי שעליו לתקן עולם במלכות ש-ד-י, בכל מקום שידו מגעת. כשיבוא משיח צדקנו ותהיה "יד ישראל תקיפה," והוא "ילחום מלחמת ה' וינצח," ואז יהיה "אהפוך אל כל העמים כולם שפה ברורה," וההכנה לזה, הוא החיוב שעל כל יהודי לברר גם את חלקו בעולם, וזה כולל גם את האינם-יהודים שנמצאים בחלקו בעולם.

וזה העניין השלישי שעושים עוד בזמן הגלות לברר חלקו בעולם ממונם של ישראל. שזה כולל גם את האינם-יהודים שהוא יכול להוציא מהם את ניצוצות הקדושה "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותייך;" וזה סוג העבודה השלישי שיש לו, שעליו אומרים "ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת."

ואומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים", כל חודש בקידוש לבנה! ותורת אמת מצווה לומר כך! אז הוא כעת עומד, כאחד שדוד מלך ישראל הוא עליו המלך! וכמדובר כמה פעמים שכל המציאות של בני המדינה, היא במה שהם בטלים למלך!

יש לו בעצמו, מה שהוא עבד מלך, עבד של דוד מלך ישראל! במילא, גם ענין "ומחץ פאתי מואב" יכול להתבטא אצלו. הוא גם ניצוץ, יש בו ניצוץ משיח, כמו שכתוב ב"מאור עינים" בארוכה כפי שדובר פעם בארוכה, ולכן הוא מתרץ בפשטות, בנגלה, שבמקום אחד אומרים ש"דרך כוכב מיעקב" הכוונה ליהודי פשוט, כמו שהגמרא מספרת במסכת ברכות בתלמוד בבלי וירושלמי; אחרי זה אומרים ש"דרך כוכב מיעקב" הכוונה או על דוד מלך ישראל או על דוד מלך המשיח כפי שפשטני המקרא מפרשים, ש"דרך כוכב מיעקב" - גם בזה הכוונה למשיח. לא כמו שהרמב"ם מפרש.

מאור עיניים מבאר ששני הדברים אמת, "כוכב" כעניין כללי נמצא רק אצל המשיח, אחרי זה, יש את זה לכל יהודי כ"עולם קטן," ישנו מעין המשיח, ולכן יכול משיח להוציא אותו מהגלות! אם למשיח לא היתה שייכות אליו, הוא לא היה יכול להוציאו מהגלות!

וזהו העניין של "מחץ פאתי מואב", - העניין השלישי, אחרי זה יש את "והיתה אדום ירשה," כמו שאומרים לגבי ארץ ישראל כמדובר קודם, על דרך זה אומרים גם על התורה שיש בה את ענין "מורשה קהלת יעקב" ואחד הפירושים בגמרא זה ענין ירושה - מורשה מלשון ירושה.

אחרי זה יש "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך," צריך להיות בתורה ענין שהוא "כובש" את התורה ע"י "לא יגעת ומצאת אל תאמין," דווקא "יגעת  מצאת," ועד ש"לא במתנה," הענין השלישי בתורה, שזו מתנה, כמבואר בארוכה בדרושי הצמח צדק, יש לכאורה מעלה בירושה על מתנה: מתנה יש לה הפסק ירושה אין לה הפסק אבל מתי שיש מתנה למי שראוי לירש, אז יש בזה את שתי המעלות הן מעלת המתנה, הן מעלת הירושה, כמבואר בדרושים בארוכה.

בפשטות הפירוש בכתבי האריז"ל ש"יורשים" ניצוצי קדושה, שנפלו, "מאן דנפל מדרגי, איקרי מית", וצריך ע"י עבודתו להעלות אותם, להוציאם מהגלות ולעשות מהם עניני קדושה ומצוות, ותורה ומצוותיה, ועל ידי זה נהיה "ועלו מושיעים בהר ציון," עד "והיתה להוי' המלוכה," עד ש"אהפוך אל כל העמים כולם שפה אחת, לעבדו כולם שכם אחד."

וזו גם השייכות, על כל פנים בדרך אפשר, שייכות בכמה פרטים, לפרשת שבוע זה, כמו שאומר "נבא," זה היה "דבר הוי'", הנבואה "אשר "ישים הוי' בפי אותו אדבר, ובזה יש גם את ההדגשה, שזה בא "בפרשת בלעם." ובהמשך, ה"ספרי" אומר ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה," בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומהו - בלעם, ואחרי זה עוד מוסיף, שאצל בלעם היו דברים שאצל משה לא היו יודע דעת עליון, הוא ידע מתי הקב"ה ידבר אתו, ומשה לא, אפילו כשהיה "נופל", גם אז היה "גלוי עיניים," מה שאין כן איך שזה היה אצל משה.

בפנימיות הענינים, כדי לבטא גם את הענין הרביעי, את ה"ומחץ פאתי מואב", על אחת כמה וכמה "והיתה אדום ירשה," כמו שהגמרא אומרת, "מיני, ובי' אבא לשדי בי' נרגא." מי אומר את הנבואה בנוגע למשיח, זה דווקא עובדיה, שהיה גר צדק מאדום. "מיני "ובי' אבא לשדי בי' נרגא." לכן מובן גם, שהיות שהוא מסביר גם בנוגע לדוד, "ומחץ פאתי מואב," הן בנוגע למשיח, וקרקר כל בני  שת," ולכן הוא אומר שנבואה זו נאמרה ע"י בלעם, שהוא היה באומות העולם, על דרך נביא בישראל, אבל קם באומות העולם.

וזו ההדגשה שזה לא סתם "בתורת משה", "מיני "ובי' אבא לשדי בי' נרגא." כדי שזו תהיה נבואת משיח בגלוי זה צריך לבוא מעובדיה שהיה גר צדק מבין האדומים, מאדום,

על דרך זה גם, בתורת משה גופא, בדיוק כמו שנבואת עובדיה היא חלק מנביאים וכתובים - מנביאים, על דרך זה גם בנוגע לנבואת בלעם, בתורת משה גופא, זה כתוב בנבואת בלעם בפרשת בלעם, ובפרשת בלעם זה שם נמצא הניצוץ בגלוי, "ובה נבא," זה הדבר אשר ישים הוי' בפי", וזה" מקל אחר כך את בירור האומות.

ויהי רצון, וכפי שמסיים את הנבואה "ישראל עושה חיל," ובפרט כפי שכתוב בזהר בסיום פרשת שבוע זה, שיהיה "וישראל עושה חיל" בפשטות, וישראל עושה חיל עם כל הפירושים בדבר, בימים האחרונים של הגלות, וילחום מלחמת הוי' וינצח, כל אחד ילחם בענינים וחלקו בעולם באופן של מנוחה ושמחה וטוב לבב, כי משיח הוא לא רק מזרע דוד שהיו לו כמה ילדים, אלא בדוד גופא דווקא מזרע שלמה, ולכן גם הרמב"ם מוסיף "ושלמה," שאז גם נסיים את הגלות כנאמר קודם "עושים תשובה" ומחזירים את כל ניצוצי הקדושה למקורים ושרשם, ומיד הם נגאלים בגאולה האמיתית והשלמה, ע"י משיח צדקנו, ובעגלא דידן, ותיכף ומיד, כן תהיה לנו, בשמחה ובטוב לבב, לחיים"!