ביטול תעניות בה"ב למעליותא

תעניות בה"ב, הינם תעניות שנהגו בימים שני, חמישי ושני (בה"ב), אחרי סוכות ואחרי פסח. והטעם הוא, כיוון שימי המועד הם ימי משתה ושמחה, ויש לחוש שמא מתוך השמחה באו אנשים לידי קלות ועניין בלתי רצוי, לכן נהגו להתענות לתיקון החשש. בפועל, רוב ציבור שומרי התורה והמצות, כולל חסידים ואנשי מעשה, אינם מתענים. ומדוע?

על ביטול תעניות בה"ב והמשמעות ביחס לביטול ד' הצומות והפיכתם לימים טובים, כלשון הנביא זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי.. יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", כתבתו של הרב טוביה דורון, מתוך שיחותיו הקדושות של הרבי שליט"א מלך המשיח.

לעתיד לבוא, אומר הנביא זכריה, ייהפכו ד' התעניות על חורבן בית המקדש הראשון לששון ולשמחה. לפני התהפכות הצומות לימים טובים, אומר הרמב"ם בסוף הלכות תעניות, יש שלב של "ביטול", ובלשון הרבי שליט"א מלך המשיח בשיחה כאן "אוכלים ושותים על דרך הרגיל כדי לעבוד את ה'". בשיחות אלו שנאמרו בתעניות בה"ב - אייר תשמ"ח, מקשר הרבי שליט"א מלך המשיח את ביטול תעניות בה"ב לביטול ד' התעניות על חורבן בית המקדש.

הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר שתעניות בה"ב החלו עוד בזמן משה רבינו, מוזכרות בגמרא, במשנה ושולחן ערוך, (סימן תצ"ב), ושואל מדוע תעניות אלו שבני ישראל היו מתענים אלפי שנים, וברור הטובה הגדולה שצמחה מזה, ואף על פי כן, כעת רואים ש"חסידים שבחסידים" לא מתענים בתעניות בה"ב.

יתרה מזו, שואל הרבי שליט"א מלך המשיח. אף פוסק לא התייחס לביטול תענית זו, ואף פוסק לא הסביר שהדין השתנה, ולמרות זאת, רואים ש"חסידים שבחסידים" שמקיימים את כל המצוות בהידור לפנים משורת הדין, לא מתענים.

הסיבה לכך, מסביר הרבי שליט"א מלך המשיח, היות ש"הדור מזוכך", ומלמעלה ראו שבני ישראל לא יגיעו למצב שמצריך תענית כפי שהיה בדורות הקודמים, "מרוב טובה" (בחג) "שמא חטאו בניי", לכן מלמעלה גרמו לענין להישכח, וחסידים לא צמים.

באותו אופן, אומר הרבי שליט"א מלך המשיח, צריך להסביר גם בנוגע ל-ד' התעניות. יש כמה שלבים בביטול ד' התעניות, ולפני שהם מתהפכים (כלשון הכתוב בזכריה) ל"ששון ולשמחה ולמועדים ולימים טובים", ישנו (בימות המשיח) שלב ה"ביטול", "אוכלים ושותים על דרך הרגיל כדי לעבוד את ה'", כך גם בתעניות בה"ב ישנו שלב ה"ביטול" לפני שגם הם נהפכים ל"יום טוב".

הרבי מקשר את ביטול תעניות בה"ב לביטול ד' התעניות (כולל תשעה באב), ואומר "שזה גם הביאור, למה בזמנים שקדמו הרי לא השתדלו ולא הסבירו, ולא התעסקו בביאור הענין שיגיעו גם ל"תקופה השניה", שזה בדוגמת, כמדובר כמה פעמים, בנוגע לתעניות - ד' התעניות, שגם שם ישנן שתי תקופות שקשורות עם שתי הלכות ברמב"ם, שלכל לראש "הצומות האלו בטלים", במילא אוכל ושותה על דרך הרגיל; מה פירוש על דרך הרגיל – לשרת את הקב"ה ע"י אכילה ושתיה, כמוזכר כמה פעמים".

הרבי שליט"א מלך המשיח מבאר בשיחה ש"מלמעלה" החליטו, שאין יותר צורך בתעניות בה"ב (שצמו מאז מתן תורה ועד לדורות האחרונים, כפי שנפסק בגמרא ושולחן ערוך); ולכן השתלשל מזה למטה שרוב בני ישראל הפסיקו לצום כהכנה לביטול ד' התעניות שבכתוב; בשלב הראשון רק יתבטל הצום, ו"אוכלים ושותים על דרך הרגיל", ובשלבים מאוחרים יותר יתהפך ל(סעודות) ימים טובים.

הרבי שליט"א מלך המשיח, יודע שהחידוש בשיחה מאד גדול, ויש חשש שלא ייקלט, ולכן ממשיך ומסביר הלכה ברמב"ם שבהשגחה פרטית נלמדה בשיעור של אותו יום, הלכה שאין לרמב"ם שום מקור עליה, מלבד הסברא וההגיון שלו, שהולכים לפי העיקרון בהלכות שחיטה. ולכן עוד הרבה שנים אחרי זה, "צעקו" על הלכה זו ברמב"ם, אבל בסופו של דבר זה התקבל. ואת זה הרבי שליט"א מביא כ"סמך" לחידוש העצום בשיחת ח' אייר תשמ"ח - שעד היום לא כ"כ התקבל.

ואמנם, מיד בתחילת שיחת תענית ה' (י"א אייר תשמ"ח), הרבי שליט"א מלך המשיח דוחה את "בעלי המרה שחורה", (כפי שהוא מכנה אותם), [=שככל הנראה הציעו לחדש את תעניות בה"ב] וחוזר על הענין של קישור ביטול בה"ב לביטול ד' התעניות, ומסביר עוד כמה פרטים, וחוזר ומדגיש במשך שמונה דקות, שביטול תעניות בה"ב צריך לשמש בסיס לביטול ד' התעניות.

מעניין לציין, שבמה שנדפס בספר ההתוועדויות, נשמט לגמרי ענין הקשר בין ביטול תעניות בה"ב לביטול ד' התעניות, ענין שלפי דברי הרבי שליט"א מלך המשיח בתחילת השיחה השניה, לא הובן בשיחה הראשונה, (ח' אייר), ולכן הרבי שליט"א מלך המשיח חוזר עליו שוב בתחילת השיחה השניה (י"א אייר, כאמור, במשך שמונה דקות), ולמרות זאת, כל הענין נשמט מהדפוס.

וראה גם: שיחת שבת י"ז תמוז נדחה, (מוגה) בה הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר ש"בטלה גזרת המלכות" (הערה 81) ולכן חוזר "עיקר הדין" - "רצו מתענין, רצו אין מתענין", (לגבי ג' צומות חוץ מתשעה באב) 

שיחת י' באב, מוצאי צום תשעה באב, (מתורגם מההקלטה, לא מוגה), בה הרבי שליט"א מלך המשיח אומר "היום [עשירי באב] כל היום, זה [=תענית] תשעה באב, שבאמת, כפי שנקבע ראש חודש בשנה זו [=צום ט' באב נדחה], קבעו שזה יהיה באופן שהיה יכול להיות מקויים לפני זה אילו זכינו [=לדחות לגמרי], יכלה כבר להיות גאולה אמיתית והשלימה ובמילא היו כל הענינים, ולא היה צריך [=לצום] בעשירי במנחם אב". (דקה 15:20 בסרטון).

שיחת שבת פ' ראה, (מוגה) "ובפרט כשעומדים ביום השלושים דחודש מנחם אב, גמר וסיום וסך הכל דחודש מנחם אב, אשר גם הענינים הבלתי רצויים שהיו בו אינם אלא על מנת שיבוא אריה' כו' ויבנה אריאל", ובהערה 101, "נוסף לכך שבשנה זו שתשעה באב חל בשבת, נדחו מפני השבת (שענינו גאולה) וע"פ הצעת רבינו הקדוש שביקש לעקור תשעה באב .. הואיל ונדחה ידחה" (מגילה ה' ב), נעקרו ונדחו לגמרי"

***

שיחות בה"ב תשמ"ח מתוך דברי משיח

תמליל מהוידאו:

י' טבת תשל"ח

ההבטחה כמו שמסיים בהלכות תעניות שימי הצומות האלו  "יהפכו לימים טובים וגם לששון ושמחה". וכפי שדובר פעם בארוכה, שלכאורה שהרי "יד החזקה" של הרמב"ם הוא ספר הלכות, אז איך נכנס לשם מה שהוא כותב ש"ימי הצומות האלו יהפכו לששון ולשמחה" הרי זה ענין של הבטחה, של מה שיהיה לעתיד לבוא. ולמאי נפקא מינה בהנוגע למעשה בפועל?

אז אחד מהביאורים בזה, שמכיוון שיש כלל בתורה ומצוותיה, כמו שהרמב"ם מביא ב"ספר המדע" ב"הלכות יסודי התורה", שתורה זו ומצוותיה קיימים ונצחיים, ולכן הוא חייב להראות באותן מצוות שיבטלו אחר כך, שזה מלכתחילה המצות ניתנה באופן כזה, שלעתיד לבוא היא תתבטל.

בפרט עוד כמו שהוא אומר קודם, שהצומות הולכים גם על הצומות ש"מדברי קבלה", שהם הרי "כעין דאורייתא", בפרט לדעת הרמב"ם,

במילא לולא סיום זה, ולפי היסוד שהמצוות לא יכולות להיבטל, יכלו לחשוב הרי שזה לתמיד,

לכן הוא גם חייב להוסיף שיש כאן יוצא מן הכלל, שמלכתחילה ניתנו "ימי הצומות האלו", כדי שאחר כך הם יבטלו,

ולא רק יבטלו, שעל כל פנים שכבר היה הרי מעין זה גם בזמן שהיה "לא שלום" ולא "היפך השלום", אלא עוד יותר, "יהפכו לששון ולשמחה ולימים טובים".

נוסף על הביאור שזה גופא עוזר בעשיית התשובה, מכיון שיש לו את ההבטחה שהתשובה שהוא עושה היא לא רק שיהיה שזדונות נעשו לו כשגגות. - על כל פנים לא ענין של טוב אמיתי.

- ואז צריך לגרום מידה כנגד מידה - שהצומות יהיו בטלים,

- ואז הוא מוסיף על זה ב"בבא שניה" שהם גם יתהפכו "לימים טובים לששון ולשמחה", ומזה מובן שגם כאן יש את ההבטחה, על מה שהוא אומר בהלכות תשובה ש"הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים", שתהיה תשובה כזו שנוסף על הדרגה שימי הצומות האלו ייבטלו, שבשביל זה מספיק שיהיה בטל ענין הזדון - ענין העבירה,

אומרים עוד יותר - "ולא עוד"; אלא ש"ייהפכו" בקצה השני, "לימים טובים ולששון ולשמחה",

ומזה מובן ש"הבטיחה תורה" שישראל עושים תשובה הבטחה שיעשו תשובה בשלימותה, תשובה מאהבה שאז זה נהפך לזכויות.

= = = = =

י' טבת תשמ"ב

ואז זוכים בקרוב ממש לקיום היעוד ש"יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים"

וכמו שבדיוק הנפלא ברמב"ם בסוף הלכות תעניות, שהרמב"ם בלשונו כותב, שלא לבד שהצומות "בטלים", ולא עוד, אלא שיהיה גם היפך הצומות, - לימים טובים ולששון ולשמחה,

והוא מביא ראיה מהפסוק, שבפסוק זה מופיע בסדר הפוך!! לששון ולשמחה, ולמועדים טובים!!

שאחד מהביאורים בזה הוא, שהרמב"ם מקודם הרי כותב זאת באופן שאי אפשר בלאו הכי, - אפילו במצב של "לא זכו".

במילא צריך הרי ללכת "מן הקל אל הכבד", כי לדלג מצום, מיד לששון ולשמחה, זה בדוגמת מה שכתוב בגמרא שלא קובעים שום תענית ביום ראשון שבא אחרי יום השבת שמחוייב לענגו במאכל ובמשתה, כי זו קפיצה גדולה מידיי.

על דרך זה גם בענין זה,

לדלג מצומות, מצומות "בטלים" שידלגו מיד לששון ולשמחה ומיד אחרי זה "ימים טובים", אי אפשר לקפוץ מ"ביטול" הצום מיד ל"ששון ולשמחה".

צריך להיות באמצע ענין ה"ימים טובים", שמתחילים לאט לאט, ועד שמגיע זמן הסעודה, שאז יש את הששון ושמחה ש"אין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין."

מה שאין כן כמו שהוא אומר בפסוק הוא מדבר איך שהענין בא מלמעלה, שהענין הוא כפי שמצב היהודים הוא כפי ש"מיכאל שר הגדול" מסביר, שצריך להיות, ויהיה באופן של "זכו - אחישנה", ואז זה בא מיד מהעיקר שנהיה הששון ולשמחה, שזה פורץ כל הגדרים, ומיד אחר כך זה מגיע "מועדים טובים", בענינים של זמן, ענין של "מועד", הרי זה ענין  בזמן.

וזה גם הוראה בעבודת האדם, שישנם זמנים מיוחדים, וברוב הזמן, צריך להיות "תמידים כסדרם", שהוא הולך "מן הקל אל הכבד". קודם "בטל" הצום, ואחר כך ימים טובים, ומיד אחר כך הסעודה, שאז זה "לששון ולשמחה".

אבל ישנם זמנים מיוחדים שצריך להיות בהם הענין של "חטוף ואכול חטוף ושתי", ואין לגביו כל נפקא מינה מה היה איתו רגע לפני זה, אם "צום", או לא, היות שנהיה [כבר מצב של] אין צום אז "חטוף ואכול חטוף ושתי" מיד ענין הששון והשמחה על הבשר ועל היין,

ואחר כך ממשיך בזמן, במדידה והגבלה, ב"מועדים" טובים,

= = = = =

י"א ניסן תשמ"ב

וזה גם הענין האמור לעיל שכתוב בסיום מסכת תענית, שבתעניות – זה גם באופן כזה. ענין התענית הוא, כמו שהרמב"ם אומר גם, בסיום וחותם של הלכות תעניות.

שהלכות התעניות הן שצריך לתקן דבר בלתי רצוי.

בשעה שתיקן את הדבר הבלתי רצוי, יש בזה שני שלבים. שתי דרגות. דרגה אחר דרגה.

הדרגה הראשונה היא, שהתעניות יהיו בטלים. אבל זה לא אומר שזה לא יכול לחזור.

אחרי זה הוא אומר דרגה שניה, ונעלית יותר, שלא רק יבטלו הצומות, אלא יהפכו למועדים ולשמחה, ולמועדים טובים.

כפי שעושים אמנם בתענית בכורים שמחליפים זאת בלימוד של מסכת  תענית וכיוצא בזה,

ולא רק שאוכלים, או ששותים, אלא שעושים "סעודה לגמרה של תורה". מי שסיים מסכת, הרי אינו יוצא ידי

חובה בכך שרק שאינו צם, ואוכל רק לצאת ידי חובה כדי שזו לא תיקרא תענית, אלא הוא צריך לעשות אחר כך ענין של שמחה כי יש כאן את ענין "גמרה של תורה".

שענין השמחה שולל שלא תהיה אחר כך חזרת התענית. כי היה לו את ענין השמחה, באותו ענין שביטל אותו את הדבר הבלתי רצוי.

= = = = =

י' טבת תשד"מ

ובדוגמת מה שאומרים בנוגע לצומות, כולל גם צום העשירי, שלכל לראש מבטלים את הצומות, ואחר כך פועלים ענין נעלה יותר, יהפכו לימים טובים ולמועדים ולשמחה,

= = = = =

י' טבת תשמ"ה

ואז נהיה, כמו שמביא הרמב"ם בסיום הלכות תעניות, שיהפכו ימים אלו,  לאחר הביטול כפי שאומר קודם, שאחרי שיבטלו הצומות והתעניות, יהיה עוד יותר מזה, שיהפכו ימים אלו למועדים ולימים טובים.

= = = = =

י' טבת תשמ"ז

ומזה גם מובן שה'דברי כיבושין', כמדובר פעם בארוכה שזה קשור גם עם הענין שאומרים "כובש  במצולות ים כל חטאתם",

כל ענין של תענית קשור עם "חטאתם", ומיד אחרי שפועלים ולגמרי מבטלים, משליכים את "ה"חטאתם"; משליכים אותם עד שמתחילים מיד עם "כובש כל חטאתם",

ואחר כך, בדרך ממילא מובן שיותר קל לפעול ביטול לגמרי, ועד לדרגה יותר נעלית, שמהביטול תהיה אחר כך גם ה"אתהפכא",

כמו שהרמב"ם מדגיש את שני הענינים בסוף הלכות תעניות, בנוגע גם - לכל ד' התעניות,  

ש"ימים אלו" לכל לראש יבטלו הצומות, ואחר כך הוא מביא שגם ש"יהפכו למועדים ולימים טובים" וכו', כמדובר כבר פעם בארוכה.

ומובן גם, ונוגע במיוחד שהענין של "כובש כל חטאתם" נפעל גם על ידי "דברי כיבושין", והרי "מידה כנגד מידה" – ו"כמה פעמים ככה", ובטח שהקב"ה ממלא חלקו, וכאמור כמה פעמים ככה,

ואחר כך נוסף לאחרי זה, אחרי "כובש "כל חטאתם" - "מבטל כל  חטאתם", אחר כך נוסף ענין נעלה יותר, - יהפכו- הזדונות לשגגות, ואחר כך לזכויות, כ-זכויות, ואחר כך לזכויות ממש,

שאז יש לזה מעלה על סתם מצות, כי זו מצוה שנהיית מההיפך, ואז זה "שלא בערך" יותר ממצוה מצד עצמה, כמדובר ומבואר בספרים, וגם מדובר בזה, במעלת עבודת בעלי תשובה.

ובזה גופא אומרים שיש בזה גם, כמו שהרמב"ם מרמז  כל ענינים אלו כאמור לעיל, כמו שהוא מביא קודם את השלימות - של ביטול הצומות.

אחר כך שהם יתהפכו - לימים טובים.

אחר כך שיתהפכו לענינים נעלים עוד יותר: שמחה.

אחר כך הוא מסיים ומביא גם את סיום הכתוב שאין לו לכאורה שייכות - "והאמת והשלום אהבו",

פעם דובר שזה קשור עם ביטול סיבת הגלות ע"י אהבת ישראל, אבל אז היה צריך להיות הסדר ש"האמת והשלום אהבו" קודם, ואחר כך שיהיו ימים אלו למועדים ולימים של שמחה.

וכאן זה כתוב לאחרי זה - בסוף –  "והאמת והשלום אהבו".

= = = = =

י' טבת תשמ"ט

והפירוש השני ב'דברי כבושין' מלשון "יכבוש עוונותם", וגו', שפירושו הוא, שתכלית הכוונה של כל עניני אבלות, שלא ישאר מהם שום רושם, ואדרבה, הכוונה שמה שיצא מזה, יהיה הענין שיתגלו בגלוי חסדי הוי' שתהיה מחילה וסליחה וכפרה על הענינים שהביאו לתענית בלתי רצוי, ועד שנתגלה בזה שזה "עת רצון" – דווקא - להוי',

ואז נהיה ההיפך, הרצון הוא בהתגלות יותר, ובתוקף יותר ועד שמתגלה רצון שלא בערך לרצון שהיה לפני זה, ביום רגיל, [=שהתענית בטלה]

ולכן אז זה פועל שבמקום בו זדונות יכלו לתפוס מקום כלשהו, ומה היא תפיסת המקום שלהם,

- שנהיה מיד, על דרך בענין הצומות בכללותם, לא רק שהם בטלים, אלא שהם גם יהתפכו למועדים טובים, כי גם הסיבה שלהם, שזה הענין הבלתי רצוי, גם נתהפך,

שנהיה בטל חומרת הדבר, אחר כך נהיה בטל גם הדבר הפחות חמור,  אחר כך הדבר בכלל בטל, ועד שמתהפך,

= = = = =

ח' אייר תשמ"ח

תחילת שיחת ח' ניסן תענית בה"ב, "שני קמא" תשמ"ח
הרי זה יום שני הראשון שאחרי שבת שאחרי חודש ניסן, שזה קשור עם עניין בה"ב, שזה עניין שלפי הגמרא – בסברא אחת (לכל הדעות זה קשור עם הסיפור של אייר), וסברא אחת בגמרא שזה היה כבר בימי משה, שאז יוצא, שכבר היתה הנהגה כזו של תענית, אז, עוד מזמן מתן תורה, ומכאן ולהבא. ומכל שכן וקל וחומר הרי [הלכה] זו הגיעה לזמן המשנה והגמרא עד שולחן ערוך, אריכות שלימה בפרטי הלכות, מתי הוא הזמן, וההנהגה וכו'.

על אחת כמה וכמה בזמנים שלפני זה [תקף ענין בה"ב], אעפי"כ רואים, שמזמן לזמן נהיה יותר ויותר [יהודים] שלא שומרים עניין התענית בזה – בה"ב, אעפ"י שב"שולחן ערוך" לא שייך שום שינויים; ולכן מחפשים טעמים מיוחדים שהתענית לא התקבלה [=שהפסיקו לצום].

אבל חייבים גם לומר, שזה [=שלא צמים] לא קשור עם העדר ח"ו של יראת ה', או אהבת ה' וקישור עם שולחן ערוך, ובפרט עוד, שרואים שאיפה שזה פחות התקבל עניין בה"ב, זה דווקא אצל חסידים, ואצל חסידים עצמם, אלו שהם "חסידים שבחסידים", שיותר מדייקים בענייני חסידות [=הפסיקו לצום], וחייבים לומר שמכיוון הרי שכל דבר זה בהשגחה פרטית, וכל דבר בהשגחה פרטית קשור עם הוראה עם עבודת ה', עד ש"החי יתן אל ליבו" - שאפשר ללמוד מזה בנוגע למעשה בפועל, עאכו"כ עניין שקשור עם  שלושה ימי תענית זה בסמיכות לזה וזאת גופא פעמיים בשנה, וזה גופא כאמור: שכמה שהקהילה יותר חסידית, כך נפחת, או שלגמרי כבר אין את הענין שמתענים בה"ב.

חייבים הרי לומר, שהיו זמנים שהיה הכרח לצום כפי שהשולחן ערוך עצמו פוסק בכמה מקומות, שיש כמה ענינים שהם הכרח במצב מיוחד, משא"כ במצב שאין את ההכרח, כידוע כמה הלכות בזה בכל חלקי שולחן ערוך, לכן מובן גם בנידון זה, ולכן בזה גופא צריך לחפש הסבר למה בעניין זה לא [הסבירו] [=שהפסיקו לצום];

שהרי בטוח שדבר [=הצום] שהיה במשך ריבוי דורות, שבוודאי הביא טובות מיוחדות; ואפילו אם נאמר שעכשיו, או שבשנים האחרונות כבר אין הכרח באותן "טובות מיוחדות" שיוצאות מ"עת צום", שאת זה אדמו"ר הזקן מסביר ב"אגרת התשובה", ומביא את הפסוק שהצום זה "עת רצון להוי'", על אחת כמה וכמה, כשזה יורד במעשה בפועל ברצון אצל יהודי, שהוא מכונה "אדם" על שם "אדמה לעליון", וכמדובר כמה פעמים בענינים כגון זה.

ועל דרך זה, חייבים גם לחפש הסבר בנוגע לעניין זה וביתר שאת וביתר עוז, מצד עניין [הצום] שהיה כאמור, ריבוי דורות, ובגמרא, ופסק דין בשולחן ערוך, וכו' וכו', וכמה פעמים בשנה!

ויש לומר הביאור בזה: עניין [סיבת הצום] הוא בפשטות הדברים, "שמא חטאו בני", שבגלל מצד ה"רוב טובה", יתכן שהיה כישלון, עד שיכול להיות חטא, על כל פנים כפירוש "חטאים" שנחסר באותה שלימות, שבגלל "ריבוי טובה" בחגים היו צריכים לפעול בהנהגת האדם ונהיה בזה "חטא" – חסרון; ולכן צריך להשלים זאת, לכל לראש על ידי שמוסיפים. ולא ההדגשה בזה שמוסיפים עניין של עינוי, שלצער יהודי זה היפך עניין התורה!

התורה היא תורת חסד, ורוצה שיהיה לכל יהודי ולכל היהודים טוב הנראה והנגלה, עד שנראה לעיני בשר. אלא כמו שאדמו"ר הזקן מביא בהלכות נזקי גוף ונפש, שאסור לצער גוף יהודי כי זה קנינו של הקב"ה! במילא אסור שיהיה בזה שום עניין של צער! עם יוצא מן הכלל: שאם זה עניין שקשור עם תשובה, שתשובה היא הרי תענוג הכי גדול להנפש, ורואים שאין דרך אחרת להגיע לאותו תענוג הכי גדול חוץ מאשר צער לפי שעה, שאז מתיר השולחן ערוך ואדרבה, זה נהייה דין, שצריך להיות צער קטן "לרגע קטן עזבתיך", כדי שאחרי זה יהיה "עת רצון", ושלוש פעמים, ופעמיים בשנה כמוזכר לעיל; ובאופן, שנהיה אחרי זה שבחטא - לא רק שנתמלא בו החיסרון, אלא שנהיה עוד שלימות, ששלמות כזו לא היתה לפני [תעניות] בה"ב.

שזה הוא הביאור בפשטות בענינים כיוצא בזה, וזה גופא מכריח לומר, שעכשיו הגיע, - ובפרט לפי הענינים שכבר עברו [שואה] בדור הקודם - כזה מן מעמד מבורר ומזוכך אצל כל יהודי, וכל היהודים, שאין אפילו את הספק שיוכל להיות שעל ידי ה"טובה" יהיה עניין של "חטאו בניי" ואדרבה, בוודאי שהטובה – נפעלה, ובפרט לפי הביאור, וההכרזה, של נשיא דורנו של הרבי מו"ח, ש"לאלתר לתשובה", ולכן "חייב להיות "לאלתר לגאולה," ובסגנון אחר – גם של נשיא דורנו, ש"עמדו הכן כולכם", שכולנו מוכנים, ואפילו צחצחו כבר את אותם הכפתורים.

ולכן, ולא שייך לומר שכאשר נוספת טובה מצד הזמן – חג הפסח, וריבוי טובה, ועל דרך זה מצד הענינים כמו בימי חג הסוכות, שזה יפעל ח"ו חטא כפשוטו, וגם לא אפילו חטא מלשון חסרון, ולכן, הסכימו לזה "מלמעלה," ובמילא החליטו בזה, במילא לכן ככה נפעל ונשתלשל מזה למטה, שגם למטה נהיו פחות ופחות מאלו, שמאיזה סיבה שתהיה אוחזים עדיין מ[תענית] בה"ב; (לא שרוצים ח"ו לבלבל או אפילו למעט בזכותם והנהגתם וכו'), רק שמסבירים ב"לשון צחה וברורה" את המצב - שרואים אצל חסידים, בפרט לפי ביאור האדמו"ר הזקן בנוגע לתענית, שזה "יוצא מן הכלל", והיפך עניין האדם שצריך להיות בריא בפשטות, וכפי שהרמב"ם מדגיש בכמה פעמים שאז [בגוף בריא] מוסיפים בלימוד התורה במנוחת הנפש ללא צער, על דרך זה בהידור בקיום המצוות, בגלל שהוא לא רעב ולא צמא, כמבואר בהלכות דעות לרמב"ם, כמוזכר כמה פעמים. זה אבל כאמור, איננו מספיק, זה רק הסבר למה לא צריך להגיע לזה, ולכן לא עושים זאת [לא צמים], מכיוון שזה קשור עם צער, שמצער קנינו של הקב"ה – גוף יהודי, ש"גופא דילהון קדישא", ובלשון השו"ע – זה קנינו של הקב"ה!

אבל צריך להיות גם; מכיוון שכבר עברה עוד שנה ועוד שתי שנים וכו', שכבר סיימו את אותו עניין, שלא חסר מה שצריך להוסיף; שלא נחסר מה שצריך להשלים [ע"י הצום], אז בוודאי שכבר הגיע הזמן, ששצריך גם לראות שיורדת בפועל, גם אותה "טובה יתרה" שנוספה ע"י תענית בה"ב, שכעת אין צורך להגיע לתענית, ואדרבה, התענית היא מאד מבלבלת בזה [בעבודת ה'], ומגיעים לזה ע"י הוספה בשמחה בעבודת השם בכלל, הן עם הנפש והן עם הגוף, והגוף עושה את זה גם מתוך שמחה, אינו רעב ואינו צמא, כמוזכר לעיל ואדרבה, הוא עומד בשביעות רצון מצד מעמדו ומצבו בגשמיות בריאות הגוף, במילא הוא יכול לפעול עוד יותר בענינים לשרת את קונו - לשמש את קונו באופן של הוספה שלא בערך, כמו שזה ב"תמידים כסדרם" על דרך כמו שמתנהגים בהנהגה רגילה,

וכאשר בא יום שהוא בלתי רגיל – בה"ב, לאחרי ימי חג הפסח, ועל דרך זה בה"ב לאחרי ימי חג הסוכות, שאלו זמנים – ימים בלתי רגילים, באים גם להוספה בכל הענינים באופן של "מוספים", נוסף על "תמידים כסדרם" גם "מוספים כהלכתם" שזה גם מלשון "אל תקרי הליכות אלא הלכות", שפועלים גם בעניני העולם שיהי' "הליכות עולם", יהודי נהיה בעל הבית על זה, וזה נהי' "לו" כמדובר כמה פעמים, שזו גם הביאור, למה בזמנים שקדמו הרי לא השתדלו ולא הסבירו, ולא התעסקו בביאור הענין שיגיעו גם ל"תקופה השניה", שזה בדוגמת, כמדובר כמה פעמים, בנוגע לתעניות - ד' התעניות, שגם שם ישנן שתי תקופות שקשורות עם שתי הלכות ברמב"ם, שלכל לראש "הצומות האלו בטלים", במילא אוכל ושותה על דרך הרגיל; מה פירוש על דרך הרגיל – לשרת את הקב"ה ע"י אכילה ושתיה, כמוזכר כמה פעמים.

אחרי זה בא ההמשך לזה, אבל ב"שורה" – הלכה בפני עצמה, ש"לא עוד אלא", שימים אלו יהפכו לימים טובים, שזה בפשטות בלשון הלכה צחה וברורה, שנהיה "יום טוב" כפשוטו, שפשטות עניין של יום טוב הוא, שזה קשור עם אכילה ושתיה בגשמיות

***

קטעים משיחת יום ה' י"א אייר תשמ"ח, תענית בה"ב

כאמור ביום שני האחרון, ובהמשך לזה בהנוגע ל"דברי כיבושין", בכל יום צום על דרך זה גם בהנוגע לבה"ב, בהקדם, מה שהארכתי ביום שני האחרון, ויש כאלו בעלי "מרה שחורה" שפירשו [לא נכון] את כוונתי בזה, לכן אני מיד צריך להקדים, שזה - חס ושלום! מה שדובר איך יכול להיות מעמד ומצב, שזה המעמד ומצב שרואים אצל רוב ישראל כפי שנהיה עכשיו, במילא, "התורה על הרוב תדבר", ולכן נהיה, שעאפ"י שבזמן הש"ס ולאחרי זה, בזמן הגאונים, עד שאדמו"ר הזקן מביא על זה עד למה שמביא זאת בשולחן ערוך, על תענית בה"ב, עד שמביא מנהג שהיו נוהגים להכריז בשבת שלפני התענית הראשונה - "שני קמא", על התענית, וכיו"ב; אחרי זה, רואים ברוב ישראל, אפילו במקום שיש יחידים או אפילו רבים שכן צמים [בה"ב], אז לא מכריזים בשבת ובפרהסיא, בשבת שלפני זה בהנוגע לתענית.

זה עצמו מביא, שעניין ההכרזה יש בו בפשטות, שמזכירים שלא ישכחו, במילא, כשלא מכריזים, במילא יש כאלה ששוכחים ע"י זה, ולא צמים, נוסף לזה והוא העיקר, שרואים בפשטות, שמתבוננים מסביב, רואים שמספר המתענים בדורנו זה, במדינה זו - בה"ב, זה "שלא בערך" פחות בכמות ממה שהיו [מתענים] דור לפני זה, או דורות לפני זה, וכו'. אז בוודאי, שצריך להיות גם לימוד בזה בנוגע לעבודת הוי' למעליותא, ולא חס ושלום לומר שבגלל שנהייתה חלישות בקיום התענית בקשר ל"שמא חטאו בניי", וכיוצא בזה, והפירוש למעליותא בזה, ש"ישים על לבו", שזה גופא מוכיח, שראו מלמעלה וסיבבו סיבות שכך יהיה גם למטה, שאין צורך בתענית; אבל זה לא מספיק, תענית יש בה שתי הבטחות: שכל התעניות, אפילו אותן שמפורשות בכתוב - ד' התעניות, על אחת כמה וכמה, תעניות בה"ב ותעניות משום תשובה וכיו"ב, שיבואו שני השלבים, שני הזמנים: שלכל לראש, התעניות ייבטלו, על פי מנהג ישראל תורה היא, ולא ח"ו מצד העדר הזהירות, אחרי זה בא גם השלב השני, שייהפך למועדים וימים טובים.

שאעפ"י, שלא רואים עדיין בגלוי את עניין ה"יהפך", אבל בגלל שכך זה עפ"י הרמב"ם ושולחן ערוך, מובן שכך בוודאי יהיה; ובמיוחד שאפשר להוסיף בזה, שאלו שלא צמים בה"ב, שלא יתיחסו לאותם ימים כימים רגילים, היות ותענית זה "עת רצון", ואעפ"י, שאין צורך בתענית, אבל [הזמן] נשאר "עת רצון", וזה בא בגלוי ובהדגשה, כאשר נראה שבאותם ימי בה"ב יוסיפו בענינים שהם עפ"י שולחן ערוך "טוב", "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", שזה כולל כל המצוות, לא רק עניין התורה, כפי הפירוש הפשוט ב"פיקודי" הוי', זה כל מצווה וכל המצוות, שבכללות זה "תורה, עבודה וגמילות חסדים"; וכמדובר שכל אלה שלא מתענים יעשו מזה גם "ימים טובים", על ידי שיעשו הוספה מיוחדה, בנוסף לשיעוריהם הרגילים, ונתינות הצדקה הרגילות, ועבודת התפילה שלהם על דרך הרגיל, שיהיו במיוחד אותם שלושה ימים [בה"ב] בתחילת הקיץ, ועד דרך זה שלושת הימים בתחילת החורף, שיוסיפו בהם בתורה עבודה וגמילות חסדים, וכל הזריז הרי זה משובח,

אפילו אלו שמאיזה סיבה שתהיה לא קיבלו זאת לעשות בפועל, בקשר לדברים משיחת יום שני האחרון, מלמד אותנו היום של "פסח שני" הבא עלינו לטובה בסמיכות, "אז ניטא קיין פארפאלן", [אין אבוד] וכל המקדים הרי זה משובח, וישלימו זאת, ובפרט שיכולים להשלים זאת באחד מימי בה"ב, באחד מהם, עם כל הפירושים של בה"ב של יום שני קמא שלפני זה.

***

וינסו אותי זה עשר פעמים!

כאשר אומרים "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", הביאור בזה, כי ע"י אכילת המן ובארה של מרים, וענני הכבוד, היתה להם מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, והם יכלו להתמסר לגמרי לתורה. 

אף על פי כן, הרי יודעים על פי הסיפור שבתורה שבכתב שהיו בין אוכלי המן כאלה שאצלם היו זמנים שהם לא התעסקו לא עם לימוד התורה לא עם קיום המצות, ואדרבה, וינסו אותי זה עשר פעמים!

וכמדובר כמה פעמים, ואף על פי כן היה להם את המן ביום ההוא וגם למחרתו וכו', בגלל ש"אל ידח ממנו נדח", שזהו גם הביאור בפשטות שבוודאי שהם יעשו תשובה, ויעשו תשובה שלמה ואז אותם זמנים שהיו באופן של היפך הזכויות הם יהפכו אותם וגם הם יגיעו לזכויות מאותו זמן שבשעת מעשה הנהגתו היתה הנהגה הפכית.