עם החת"ת בממ"ד

סיפורה של הגב' פרח פילו מבארי, הוא אחד מני רבים, החושף מעט מהניסים שהתגלגלו בתוך האירוע הקשה בדרום הארץ.

בריאיון היא סיפרה כי ב-6:30 בשבת בבוקר נשמעה אזעקה בבארי. "לקחתי איתי שמיכה ורצתי לממ"ד. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לראות את ההודעות רצות כי מחבלים חדרו לקיבוץ, ויש לנעול את הדלתות בממ"דים. אחרי כמה דקות התחילו להגיע הודעות בקבוצות של היישוב של חברים שכתבו 'פה יורים', 'בבית הזה יש מחבלים', 'בבית הזה יש פצועים'. ואני לבד בתוך הממ"ד, בפאניקה ובלחץ.

התיישבתי על המיטה, נשמתי עמוק והתחלתי להגיד לעצמי מנטרה, שחזרתי עליה במשך בערך 48 שעות לעצמי: 'תודה לך הקב"ה, תודה לך ה', תודה לך אלוקים, תודה לך בורא עולם ולמלאכים שלך, תודה לרבי מלובביץ' ולחסידים שלו בכל העולם שמתפללים עלי, תודה רבה'".

מתברר כי לגב' פרח, קשר עם הרבי שליט"א מלך המשיח, באמצעות בתה, חתנה ושני נכדיה חסידי חב"ד, אשר זיכו אותה בספר חת"ת (חומש תהלים ותניא) אשר צריך להיות בכל בית.

ליד החת"ת שניצב על שולחן בממ"ד, עמדה גם תמונה של הרבי שליט"א מלך המשיח. "גיששתי בממ"ד כי היה בו חשוך לגמרי, ומצאתי את הדבר הזה והצמדתי את הערכה הזו לגוף שלי ואמרתי לרבי – אתה מגן עלי, אל תזוז ממני.

חיפשתי ומצאתי בממ"ד עוד בקבוק מים ועוד חבילת פתיבר, וחילקתי את האוכל לעצמי. שתי לגימות מים ושתי ביסקוויטים של פתיבר. מסביב יש גיהינום. ניסו לקדוח את הדלת של הממ"ד, ניסו לפוצץ את הדלת של הממ"ד, במשך כמעט 40 שעות לא הייתה הפסקה בניסיונות להיכנס לממ"ד שלי. שמעתי קולות של דוברי ערבית במשך כל היומיים האלה, ורעשים איומים מבחוץ. ניסו גם לפוצץ לי את החלון של הממ"ד, ולא הצליחו. כל דקה היה לי נס".

בשלב זה היא ציינה כי לפני מספר שנים היא הזמינה התקנת מנגנון נעילה בממ"ד, מה שהציל אותה באותה שבת.

היא יצרה קשר עם בנה שהודיע לה שהוא בדרך לחלץ אותה. "אך בינתיים המחבלים המשיכו עם הפצצות על הממ"ד שלי מכל הכיוונים, ומהחלון אני שומעת מישהו עם מבטא ערבי צועק  'נרקיס תצא, נרקיס תצא'". בתוך הממ"ד היא המשיכה לומר תודה להקב"ה ולרבי שליט"א מלך המשיח... כשמסביב הכל רועד.

אחרי 48 שעות, כשהיה קצת שקט מסביב, היא פתחה את החלון וקפצה החוצה. "אין לי מושג איך הגעתי לשם. אני חושבת שכוח עליון לקח אותי והושיב אותי על החלון, אין לי מושג איך הגעתי לשם וקפצתי החוצה. ומשם לאט לאט, יחפה ובקושי עומדת על הרגליים, התחלתי להתקדם ולצעוד ברגל לכיוון השער. ראיתי ששקט ולא ראיתי אף אחד אז הלכתי.

בדרך ראיתי בקבוק גדול של מים מינרליים, אמרתי תודה לקב"ה ושתיתי חצי בקבוק. ואז גם ראיתי קולנועית שהמפתח בסוויץ' שלה, וגם שם חיכו לי מים, ואמרתי תודה לקב"ה שהוא דואג לי לאורך כל הדרך. ואז הגעתי לשער היישוב לחיילים שהיו שם, ודאגתי כל הזמן לבן שלי מה איתו.

רק כשפגשה אותו התברר גודל הנס. "הוא רצה להגיע לממ"ד שלי אבל אמרו לו שאי אפשר כי 12 מחבלים היו נצורים אצלי בבית ובמשך יומיים הייתה מלחמה בין כוחות צה"ל למחבלים – מעל הראש שלי. כנראה שהייתה איזו טעות והחיילים לא הבינו שאני עדיין בתוך הממ"ד, אז גם לא באו לחלץ אותי כשנהיה שקט".