אלו לא "נכים", אלא "מצוייני צה"ל"

א. ישנו ענין נוסף בקשר לשבת מברכים - פרט זה אינו מופיע בפירוש אך כבר דובר אודותיו פעם בקיצור - והוא: שבת מברכים, בה מברכים את החודש הבא, היא השבת האחרונה של החודש העבר, זאת אומרת אשר שבת מברכים חלה בימים בהם הלבנה פוחתת והולכת.

- לא בזמן ש"קיימא סיהרא באשלמותא", בימים י"ד וט"ו, ואפילו לא בחצי הראשון של החודש, שאז אמנם הלבנה אינה בשלימותה אך אעפ"כ היא נמצאת בתנועה של גדילה מיום ליום - אלא דווקא בחצי השני של החודש, שאז הלבנה במצב של "פוחת והולך", ודוקא בשבת האחרונה של החודש, שזהו האופן הנמוך ביותר במיעוט הלבנה.

עד כדי כך שתיתכן שבת מברכים בערב ראש-חודש -"מחר חודש", דהיינו ממש לפני מולד הלבנה, כאשר הלבנה נמצאת בהעלם לגמרי! אולם, גם כאשר שבת מברכים חלה מוקדם יותר, גם אז נמצאת הלבנה באופן של "פגימו דסיהרא" כלשון הזוהר (ח"א קפא, א).

ויש להבין: מהי ההסברה בכך שדווקא אז מברכים את ראש-חודש, אשר עניינו של ראש-חודש הרי הוא "שהם עתידים להתחדש כמותה"?

יתירה מזו: ענין זה - אשר ברכת החודש היא בשבת שלפני המולד, כלומר בזמן של "פגימו דסיהרא" - התחיל דוקא בזמן הגלות:

לפני החורבן הרי הי' קידוש החודש על פי עדים, ע"י הסנהדרין שהיו סמוכין איש מפי איש עד משה רבינו - ועד"ז גם לאחר החורבן כל זמן שהיו הסנהדרין וכו' - וזה יתכן דווקא לאחר מולד הלבנה, ואז דווקא קידשו את ראש-חודש - דוקא לאחר מכן, כאשר נהייתה ירידה אחרי ירידה, גלות אחרי גלות, קבעו אשר ברכת החודש צריכה להיות דוקא בזמן של "פגימו דסיהרא" - באופן של "מן המיצר קראתי".

ב. והביאור בזה, על פי המבואר בחסידות (אוה"ת ויחי תתשכז, ב. תו"א קג, א) בנוגע לענין התפילה (שזהו ענין ברכת החודש, כפי שנתבאר לעיל), אשר תפילה יש לה כמה וכמה שמות, ואחד מהשמות הוא "בקשתי", אשר זהו כמשל קשת, שכאשר רוצים שהחץ יגיע למרחק רב יותר, יש למשוך את החבל (יתר) של הקשת אחורה יותר.

כאשר האויב קרוב אליו - אזי אינו צריך קשת, ודי בחרב כדי "להשבית אויב"; אך כאשר האויב רחוק ממנו, הוא יכול לנופף בחרבו לימין ולשמאל ולא להגיע לאויב, ואזי דוקא נדרשת הקשת; ובשעה שהאויב חזק ביותר ורחוק ביותר ממנו - נותנים לו עצה למשוך את היתר לאחוריו (למטה יותר - רחוק ממקום האויב), ודוקא אז יגיע החץ ל"אויב", ועד"ז "מתנקם" שהינו רחוק עוד יותר.

ועד"ז בנוגע לברכת החודש, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים וה"אויב" הי' קרוב, היו יכולים להשיגו גם עם חרב, ולכן קידוש החודש היה לאחר מולד הלבנה; משא"כ בזמן הגלות, כאשר לא ניתן להגיע לאויב עם החרב, ונזקקים דוקא לקשת, ובקשת גופא צריך למשוך את היתר למטה יותר, שאז דוקא מגיעים לאויב, ולכן ברכת החודש היא דוקא אז, בזמן של "פגימו דסיהרא" (- למטה ביותר).

ג. כל ענין שישנו ברמז בנגלה דתורה, מפורש הוא בפנימיות התורה - ואכן מצינו אודות זה בזוהר הנ"ל בפרשת וישב;

ואע"פ שהבנה והשגה בזוהר שייך רק למקובלים - הרי ישנם ענינים שביארו רבותינו נשיאנו במאמרי חסידות, ובנדו"ד - ישנו על קטע זה בזוהר ביאור במאמר הצמח-צדק בספר המצוות שלו (ע' לא ואילך):

במאמר זה מתעכב על האיסור "שלא יכנס כהן בעל מום להיכל ולמזבח" ושואל על זה: "להבין שרש ענין הרחקת בעלי מומין מן העבודה והיתרם באכילת בשר קדשי קדשים והמורם מקדשים קלים כדכתיב . . מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" - כלומר, שהם מותרים אפילו באכילת קדשי קדשים - "והרי אכילת הכהנים היא כפרה לבעלים כידוע", ואם כן, מכיון שבעבודה בעל מום אסור, כיצד מותר הוא באכילת (אפילו) קדשי-קדשים?

והוא מבאר על יסוד הנאמר בזוהר הנ"ל, שנשמות שנולדו בזמן של "פגימו דסיהרא" (בחצי השני של החודש) נולדים עם פגם, והם בעלי מומין.

[בזמננו אין זה שייך, כפי שמבואר באגרת התשובה (פ"ו), שבזמן שביהמ"ק הי' קיים קיבלו היהודים את חיותם רק מנפש האלוקית, ולכן היה ענין של חמשים או ששים שנה וכו' ואח"כ הנשמה יצאה מהגוף, אבל עכשיו מקבלים חיות ממקום אחר, ולכן יכולה להיות הנשמה בגוף עד מאה ועשרים שנה.

אך אעפ"כ יש בזה מעלה, שדוקא עכשיו ישנה אפשריות לעשות תשובה היות והוא ממשיך לחיות עד מאה ועשרים שנה, שלא כבזמן המקדש שהנשמה נשארה בלי הגוף, שאז אי אפשר לעשות תשובה. היינו דווקא בזמן הגלות מגיעים למעלה שהוא חי יותר מחמשים או ששים שנה, ואפילו ברגע האחרון לפני מאה ועשרים שנה יש לו אפשריות לתקן וכו', ועד - לאופן בתשובה הגבוה יותר מעבודת הצדיקים].

ומבאר שם ש"סיהרא" הוא ענין ספירת המלכות, ובשעה שישנו "פגימו דסיהרא" אזי הנשמות שנולדים אז נמשכים עם פגם, אלא שפגם זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימות "כולהו קדישין". [ע"ד המבואר בתניא (פכ"ד) שהנשמה גם בשעת החטא היתה באמנה אתו], ורק גופם בלבד נפגם במום.

אעפ"כ, היות ובחיצוניות, בגופם, ישנו פגם, ויש להם צער מזה וכו' - לכן לעתיד לבוא כאשר יהיה "סיהרא באשלמותא" (שלימות ספירת המלכות), אזי הנשמות שקודם נפגמו והי' להם צער מזה, ישמחו בשמחתה יותר מכללות ישראל שלא סבלו כל כך, כי מכיון שהי' להם צער תהי' אצלם השמחה ביתר שאת ויתר עז.

[ועד"ז מובן בנדו"ד - שדוקא בזמן של "פגימו דסיהרא" אפשר לברך את החודש, ע"ד האמור לעיל שדוקא אלו שנולדו בזמן של "פגימו דסיהרא" תהי' אצלם השמחה ביתר שאת ויתר עז].

ועל פי זה מבאר הצמח-צדק מדוע מותר להם הענין של אכילת קדשים ואילו כניסה להיכל אסורה להם: כאשר מדובר על כניסה להיכל, הרי כיון שבחיצוניות הוא פגום - אסור לו להכנס להיכל ולהראות פגימתו, היות ושם האיר הגילוי גם בחיצוניות (אפילו ביחס לע' אומות המסתכלים לראות מה נעשה בבית המקדש); אבל הענין של אכילת קדשים תלוי הרי בפנימיות, וקשור עם בירור שני וכו', ומכיון שבפנימיות אין לבעל-מום שום חסרון - מותר הוא לאכול קדשים.

ד. וזהו המקור על מה שדובר מספר ימים לפני כן (בשיחה למצוייני ישראל) - בלא הוראת מקור - שאין זה כלל ענין של חסרון ושפלות וכו'.

אך אם כן נשאלת השאלה לאידך גיסא: לשם מה דרוש לעודד אותם?

והביאור בזה, היות ובגלוי ובחיצוניות נראה ענין החסרון וכו' וע"ד הביאור בענין "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ומכיון שכל יהודי אומר כל יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - שזה אומרים גם בשבת ויום טוב (שלא כמו י"ב ברכות האמצעיות) - אזי יראו בגלוי את מעלתם; ומכיון שכאמור זה קשור לתנועה דתשובה - יכול הדבר להיות תיכף ומיד "בשעתא חדא וברגעא חדא", ללא כל הגבלות.

ולכן נאמר שחושבים לענין של תענוג וכבוד - את האפשרות להפגש עמם. ובזה גם מובן דבר נפלא, שדוקא במצוה זו מסיים הצמח-צדק בברכה: "וה' יזכנו לראות בנחמת ציון וירושלים בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן", אע"פ שישנם עוד כמה מקומות בהם מדבר על ענינים שיהיו לעתיד לבוא!

ה. וע"י הלימוד בספר הזוהר אשר "בהאי ספרא דילך יפקון ישראל מן גלותא", וע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" - לימוד פנימיות התורה, הקשור עם לוחות שניות, אשר אע"פ שפנימיות התורה "לית תמן לא קושיא וכו'", עם זאת דוקא בזמן הגלות "מצוה לגלות זאת החכמה" (אגה"ק סכ"ו) - יקוים "לראות בנחמת ציון וירושלים", ויבנה ביהמ"ק במקומו ושם נקריב לפניך כמצווה עלינו בתורתך, ומשה ואהרן עמהם, ביחד עם נשיא דורנו, נשמות בגופים, ובקרוב ממש ושמחת עולם על ראשם.