הכיסא המלכותי שראובן הכין למשיח • טור מיוחד

בבית משפחת דונין היה כיסא מפואר ומלכותי, מיוחד ושמור עבור הרבי • זו הייתה האווירה בבית, שהרבי הוא הנושא ואנו לא נבראנו אלא למלא את רצונו • לרגל י"א מנחם אב "יום השנה" משיח פרידמן בטור מיוחד על החסיד של מלך המשיח, המשפיע ר' ראובן דונין באדיבות מגזין 'בית משיח' • לקריאה

היום, י"א מנחם-אב, הוא יום היארצייט של המשפיע הבלתי נשכח, החסיד ר' ראובן דונין ע"ה, השליח לעיר חיפה, שזכה לקרב אלפים אל הרבי מלך המשיח שליט"א.

את הסיפור הבא שמעתי מידידי הרה"ח שמעון ויצהנדלר שיחי': חקוקה בזכרוני התוועדות של ר' ראובן בבית חב"ד רמת-גן, לשם הוזמן להתוועד עם תושבי העיר. מודעות ההזמנה החגיגיות שהופצו לקראת ההתוועדות עם המשפיע האורח הנכבד סחפו קהל רב לבוא ולהשתתף.

אך עם תחילת ההתוועדות כבר הבינו הנוכחים כי המשפיע האורח דנן אינו עוד "רב חשוב" שהגיע להנעים את זמנם בסיפורי צדיקים ופנינים לפרשת השבוע. בסגנונו הישיר ובשפתו העשירה "כיסח" ר' ראובן את הקהל, הסרוג בחלקו הגדול, בעניינים של 'מעשה בפועל'. מי על הקפדה יתירה בכשרות המאכלים, מי על חינוך יהודי לילדים במסגרות על טהרת הקודש וכן הלאה.

לפתע קם אחד המשתתפים ופנה לר' ראובן ואמר: כבוד הרב, אפשר לשמוע דבר-תורה? הגעתי לכאן הערב במיוחד, אחרי יום עבודה, כדי לשמוע קצת דברי-תורה ועדיין לא שמעתי אחד כזה. רק 'ירידות' ודרישות מאנשים, מה עם איזה דבר תורה?

האיש סיים את בקשתו ור' ראובן פנה אליו בשאלה: תגיד לי, ידידי, האם אצלך בבית יש טלוויזיה? משהשיב האיש בחיוב ותירץ זאת "בשביל הילדים" וכו', המשיך ר' ראובן ושאל "בטלוויזיה אומרים דברי תורה?"…

"אבל מה זה משנה מה קורה אצלי בבית?" טען האיש לעומת ר' ראובן "מה שקורה אצלי בבית זה ענייני האישי, לכאן אני מגיע לשמוע דברי תורה".

ר' ראובן לא וויתר והעמיד את האיש על טעותו: לא לא לא, ידידי, הגעת לכאן הערב להתוועדות, וההתוועדות עוסקת בדיוק במה שקורה אצלי בבית, אצלך בבית ואצל כל אחד מהיושבים כאן בביתו. זה הנושא לשמו נתכנסו כאן.

מיותר לציין כי את המשך ההתוועדות הקדיש ר' ראובן לדבר על ליבו של האיש להוציא את הטלוויזיה מביתו, למען משפחתו וחינוך ילדיו.
*

"כחצי שנה לאחר החתונה נסעתי שוב לרבי", סיפר פעם ר' ראובן "כשנכנסתי לרבי נתתי לו את מפתח הבית שבו גרתי עם אשתי. הרבי סובב את המפתח והכניס למגירה ואמר: אם כן, אני בעל הבית… לאחר שחזרנו לארץ שלחנו לו את ניירות החוזה של הבית, אבל הרבי החזיר לנו את הניירות והוסיף במכתב שלא הניירות קובעים, אלא ההנהגה שתהיה מתאימה לרצונו של זה שהבית שלו".

וכך כתב לו הרבי ביום ח' תמוז תשכ"א: "במענה למכתבו מג' תמוז מה שכתב על דבר העברת הבית על שמי וישלחו לו יפוי כוח. הנה בעניינים כאלו, אינו נוגע כלל העברה רשמית שדורשת ייפוי כוח, כי אם שיתנהג הבית באופן שרוצה זה שעל שמו רוצים להעבירו. זאת אומרת שישרה שם השלום והטוב, וכדברי רז"ל טוב לשמים וטוב לבריות, גם בין אדם לחברו, בתוככי כללות הנהגה מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים. והבטיחונו רז"ל, אשר השלום הוא כלי מחזיק ברכתו של הקב"ה, בגשמיות וברוחניות גם יחד".

בבית משפחת דונין היה כיסא מפואר ומלכותי, מיוחד ושמור עבור הרבי. ר’ ראובן לא ידע חכמות, ולאחר ששמע פעם מהרבי כי הוא יבוא יחד עם המשיח לארץ הקודש, שאלו האם יבוא גם לחיפה, והרבי השיב: אם ירצה השם, אבוא גם לחיפה, והוסיף: זה יכול להיות אפילו מחר.. כשראובן חזר לחיפה, החליט שאם הרבי יבוא לעירו, בוודאי ירצה לבקר בביתו-בביתם, ועל כן צריך להכין לו כסא ראוי.
*

נאה דורש ונאה מקיים. על החיים והאווירה ששררה בביתו של ר' ראובן, סיפרה לי השבוע בתו, הגב' לאה בר-זוהר תחי': הבית בו גדלתי אכן היה בית של הרבי כפשוטו ממש. הרבי תמיד היה המרכז והעיקר שסביבו חגו כל ענייני הבית.

כך זה היה באופן קבוע, מבוקר עד ערב, לא רק במועדים מיוחדים ובתאריכים חסידיים, אלא גם בזמני שיגרה, במרוצת חיי היומיום – הרבי תמיד היה הנושא. שאלת המפתח הייתה: מה רוצה הרבי כעת? ההנהגה והפעילות בבית התנהלה תמיד כהגשמת התשובה לשאלה הזו.

לעולם לא אשכח את אותם ימים מיוחדים בהם זכה אבי לקבל מכתב מהרבי. הבית כולו לבש חג, סעודה חגיגית נערכה לרגל המאורע, אליה הגיע אבי כמובן אחרי טבילה מיוחדת במקווה לקראת פתיחת המכתב. במרכזה של הסעודה היו נעמדים כל בני הבית כאשר אבי, לבוש בסירטוק וחגור בגארטל, היה פותח את המכתב ומקריא אותו בהתרגשות, מילה במילה.

זו הייתה האווירה בבית, שהרבי הוא הנושא ואנו לא נבראנו אלא למלא את רצונו. ובדרך ממילא האווירה הזו הקרינה והשפיעה עלינו – הילדים, כמו גם על האורחים והמקורבים הרבים שמילאו את הבית בדרך קבע. ביתי אף פעם לא היה בית פרטי והוריי מעולם לא היו אנשים פרטיים, בכל רגע נתון הם היו שלוחים של הרבי והבית היה בשירותו של הרבי.

כיום, ממרחק השנים, כאשר מביטים בהתפעלות בפירות ובפירי-הפירות שצמחו מהשיעורים, ההתוועדויות והפעילות הבלתי פוסקת שהתנהלה בביתי – ברור לי כי כל זה לא יכל לקרות רק מדיבורים וסיפורים, ללא הדוגמא האישית והאווירה הקבועה בבית ש"הנשיא הוא הכל". זה מה שנטע במקורביו של אבי את ההכרה העמוקה שאכן הרבי הוא העיקר בחיים ושווה להתאמץ ולהשקיע בהתקשרות ובהתמסרות אליו ובהתנהגות כפי רצונו. כי הרבי זה הכל בחיים.