היכונו להקהל הגדול של ג' תמוז

מתוך המדור "התוועדות חסידותית" עם הרב לוי יצחק גינזבורג בבית משיח.

אחרי הכינוס המיוחד והמוצלח לקראת י”א ניסן ביד אליהו, נקראים אנו שוב לכינוס ‘הקהל’ מרכזי, מיוחד ל”קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, במקום אשר “על פני השדה”, שיכול להכיל אלפים רבים, מקום המיועד להתקהלויות המוניות - ב”כיכר מלכי ישראל” אשר במרכז תל–אביב רבתי >> ה’הקהל’ הגדול

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: הרבנית רבקה, אשתו של הרבי מהר”ש ואמו של הרבי הרש”ב נ”ע (שעל שמה נקראות מוסדות בית רבקה לבנות בכל רחבי תבל), היתה מיוחדת מאד גם בין הרבניות הצדקניות עצמן. מידותיה הנאצלות היו לשם דבר בין החסידים, שלקחו ממנה דוגמא ומופת מה פירושה של מסירות והתמסרות ומה נקרא להרגיש את הזולת. תמיד הייתה עסוקה בעזרה ובסיוע לנזקקים. כשהיה בעלה, הרבי מהר”ש, חוזר מנסיעותיו לחוץ לארץ, ידע תמיד שעליו להביא עמו סכום כסף גדול, שכן יהיה עליו עתה לפדות את תכשיטיה של הרבנית שנתנה אותן כערבון עבור מישהו נזקק. במיוחד הייתה הרבנית מתמסרת לארגון שמחות בבתי עניים.

כשהוקמה ישיבת ‘תומכי תמימים’, קיבלה הרבנית רבקה על עצמה לדאוג לכלכלת תלמידי הישיבה. בעצמה הייתה משגיחה על הכנת הארוחות לתלמידים, וכשהיו באים לאכול, הייתה מתעניינת בשלומו של כל בחור, האם יש לו מספיק מה לאכול והיכן לישון, כיצד הוא מתקדם בלימודים וכו’.

מילדותו, לפי הדרכת אביו הרבי הרש”ב, היה הרבי הריי”צ הולך לבקרה בכל יום, והיה מבקש ממנה שתספר לו סיפור. כך שמע ממנה סיפורים רבים, שאת חלקם גילה בשיחות הקודש ובספר הזכרונות וכו’.

פעם שמעה הרבנית רבקה כי אחד מבניה החל לעסוק במסחר, בניגוד לצוואת אביו שכל בניו יהיו יושבי אוהל ולא יעסקו בענייני העולם. מששמעה זאת, החלה לבכות ללא הרף. דמעות זלגו מעיניה במשך ימים שלמים, מאין הפוגות; בשום אופן לא ניתן היה להרגיעה.

משחלפו כמה ימים והרבנית אינה יכולה להרגע, פנה מישהו ושאל אותה: מה קורה כאן, להיכן נעלמו ה”מוחין” שלך. והרי כשקרה דבר הרבה יותר חמור, כשנסתלק בעלך, הרבי מהר”ש, בגיל צעיר, והשאיר אותך ואת החסידים כיתומים בלב ים, לא בכית כה הרבה. ומדוע כאן אין את יכולה להרגע במשך ימים שלמים?

ענתה הרבנית: איזו מין השוואה היא זו - כשנסתלק בעלי, הרי היה זה רצונו של הקב”ה שבאותו זמן תהיה ההסתלקות, גם אם היה זה בגיל צעיר, ולכן בכיתי רק עד כמה שהתורה אומרת שצריך להתאבל. ואולם כאן, כאשר בני עוסק במה שאינו צריך לעסוק, הרי זה בניגוד לרצון ה’ ובניגוד לרצון הרבי בעלי, ועל כך אכן אינני יכולה להרגע.

אל מול נוכח ה”מציאות”

“הסתלקות” ופטירה של צדיקים הוא מושג ידוע ומפורסם בתורה ובספרי גדולי ישראל. עם כל הצער והכאב בסילוקן של צדיקים, שהוא קשה יותר מחורבן בית המקדש, הרי ברור שזהו רצון ה’. ענין זה ש”דודי ירד לגנו ללקוט שושנים”, ללקט את הצדיקים שנמשלו לשושנים, הוא בהחלט על פי רצון ה’ הגלוי. כך עלה ברצונו יתברך שבהגיע הזמן תעזוב הנשמה את הגוף (אם כי נשאר לה עדיין קצת קשר עמו, ולכן יש ענין להשתטח על קברו) ומכאן ואילך מתחיל אצל הצדיק סדר חדש של עליית הנשמה מחיל אל חיל.

למרות שיש כאן חסרון בנוגע לרצון ה’, שהרי מכאן ואילך יחסר בעולם הצדיק ועבודתו עם הגוף והעולם (ולכן כל כך קשה סילוקן של צדיקים). אך אי אפשר לעצור את המסע. הגיע הזמן לשלב נוסף בדרך לגאולה, הגיע הזמן לגילויו ועבודתו של צדיק אחר, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

גם בנוגע לצדיק זה אין פירושו של דבר שהוא איננו ח”ו, שהרי כל מה שנעשה בעולם עתה הוא בכוחו ובשליחותו ובהמשך לעבודתו. ואדרבה, דווקא אחרי פטירתו הוא פועל בעולם “יתיר מבחיוהי” כמבואר בארוכה באגרת הקודש ז”ך וכ”ח ועוד.

ולכן העוסקים בפנימיות התורה אין מתאבלים יתר על המידה על צדיקא דאתפטר. כי יודעים הם שאין זה דבר שלילי בהחלט, אלא אדרבה, יום בו הגיע הצדיק לסך הכל ולשלימות העבודה שלו בעולם הזה. ועל כך נאמר “טוב .. ויום המוות מיום היוולדו”. שכן אז, כאשר הצדיק סיים את עבודתו בעולם הזה והגיע אל השלימות ואל סך הכל, אזי מתקבצים ומתאספים יחד כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, וכשהם מאירים כולם יחד ישנו גם האור העולה על כולנה והדבר פועל ישועות בקרב הארץ.

אולם כאשר מדובר אודות ג’ תמוז, ישנה הרגשה משותפת לכולנו, גם אלו שטוענים טענות שונות ומשונות ועד אפילו אלו שהחליטו לקחת לעצמם את ה”זכות” להיות מ”חרפו עקבות משיחך” - כולנו מרגישים, אבסורדית, ש”משהו כאן לא בסדר”. אף אחד מאתנו אינו יכול בשום אופן להסכים לכך שקרה כאן דבר טבעי, דבר שהיה צריך לקרות על פי רצון ה’, מכיוון שהגיע הזמן לכך. גם אלו שרוצים לערוך “הילולא” אינם רוצים ואינם יכולים לומר שנגמרה (ח”ו) עבודתו של הרבי כנשיא הדור (והמסקנה המתבקשת מאלי’ מיחס כזה - שעתה זקוקים ח”ו לצדיק אחר). לכולם ברור שעבודתו של הרבי לא נגמרה ולא תושלם עד שהוא יפעל את מה שהוא קבע כיעד היחיד של העבודה, הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות, לעיני כל בשר, וללא זה הכל “להבל ולריק”. וכולם מחכים ומייחלים לרגע שנתראה עם הרבי בפשטות בעיני בשר.

ה”ויכוח” אינו אלא איך להתייחס בדיוק למה שקרה, אם זו מציאות אמיתית או לא. אם מותר וצריך לכתוב “שליט”א”. האם לנהוג במנהגי הילולא למרות הכל או לא. אבל לכולם ברור שנשיא הדור הוא אחד ואין שני לו. כולם יודעים שהמצב העכשווי הוא רק מצב ביניים לרגע קטן. וכולם מחכים ומייחלים לרגע שהרבי יתנשא כארי לעיני כל ויביא את הגאולה לכולם.

ונמצא, שמי שחושב קצת, יכול להבין בנקל שהמושגים “הסתלקות” ו”הילולא” כפי שהם ידועים בתורה, בהם מדברים על גודל מעלת שלימות עבודתו של הצדיק בעבר, מאחר שהוא הגיע לסך הכל ולשלימות עבודתו, אינם שייכים כלל בנדון דידן. משיח לא סיים את עבודתו ולא הגיע לסך הכל ולשלימות עד שתבוא בפועל ממש הגאולה השלימה לעיני כל בשר!

לחיות עוד יותר עם ה’הקהל’

אחרי הכינוס המיוחד והמוצלח לקראת י”א ניסן ביד אליהו, נקראים אנו שוב לכינוס ‘הקהל’ מרכזי, מיוחד ל”קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, שזהו “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” בזמננו. הפעם נקבע הכינוס, באם תתעכב ח”ו ביאת משיח צדקנו עד אז, “על פני השדה”, במקום שיכול להכיל אלפים רבים, מקום המיועד להתקהלויות המוניות, עצרות עם והפגנות גדולות במיוחד - ב”כיכר מלכי ישראל” אשר במרכז תל–אביב רבתי.

אם לפני הכינוס הקודם ב”יד אליהו” היו כאלו שחששו שמא לא יבואו מספיק אנשים כדי למלא את האולם. אם היו עדיין ‘בחוץ’ כאלו שדיברו על ‘מיעוט קטן ושולי’. אם היו שהתלבטו אם ניתן להרים אירוע כזה ‘בגדול’, ולהכריז בפשטות בלי התפלספויות רבות ובלי תירוצים למיניהם מדוע ‘בכל זאת’ - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” - הרי עתה, משכבר הוכרז גלוי לעיני כל על ידי רבבות יהודים כי אכן הרבי נמצא עימנו ממש עכשיו, ותיכף ומיד ממש יבוא ויגאלנו בגופו הגשמי לעיני כל בשר - נדמה שישנו עכשיו דווקא חשש הפוך. שמא עלולה להתגנב לליבו של מישהו איזושהי מחשבה מצידו של ה”אומן במלאכתו” העושה הכל בכדי לקרר ולהטיל ספיקות בזכותו ובחובתו של כל אחד ואחת מאיתנו לפעול ולהפעיל בעניין זה - לשם מה צריך אותי! יש כבר מספיק יהודים הפועלים ומפעילים, גם אני כבר פעלתי רבות במסירה ונתינה בתכלית וכו’. ועתה רצוני לנוח מעט. ובכלל - כבר היה כינוס גדול ומוצלח, למה צריך להתאמץ כל כך בשביל פעם נוספת, מה יתן ומה יוסיף עוד כינוס ועוד כינוס. וכן הלאה, טענות ותואנות כיוצא בהן, שהצד השווה שבהן, כי הן מוליכות למסקנה הנוחה “שב ואל תעשה עדיף”…

ננסה להתבונן קצת בכמה קטעים בלשון הרב (בלתי מוגה) מתוך השיחות בשנת הקהל תשמ”ח, ונראה כיצד עונה הרבי על “טענות” מסוג זה: “השליחות המיוחדת של כל אחד ואחת מאיתנו, ושל כל כלל ישראל, בשנה זו, שנת “הקהל” - לחפש הזדמנויות לפעול ב”הקהל”. דהיינו שלא להמתין עד שיעוררוהו פעם אחר פעם, אלא כל אחד ואחת, האנשים הנשים והטף, צריך ללכת ולחפש בעצמו הזדמנויות לאסוף חברים, והנשים - חברות, שביכלתו להשפיע עליהם .. ובוודאי יצליח בזה בהצלחה רבה ומופלגה, הרבה יותר מן המשוער” (התוועדויות תשמ”ח ח”א ע’ 378).

“גם לאחרי ריבוי הפעולות בענין ד”הקהל” בחודש החולף, יהיה המשך הפעולה בחודש הבא לא כדבר ישן, אלא כדבר חדש, מתוך חיות שמחה ועונג מחודשים, והצלחה מחודשת, בהוספה על מידת ההצלחה הקודמת, כפי שראו במוחש כל אלו שכבר התחילו לעסוק בפעולות אלו .. והתקוה חזקה שהדברים האמורים יפעלו פעולתם .. והעיקר - המעשה בפועל - “הקהל את העם גו’ האנשים והנשים והטף גו’ ליראה את ה’ אלקיך כל הימים”, באופן ד”פעולה נמשכת”, שהפעולה עצמה הולכת ונמשכת גם בעתיד, הולך ומוסיף ואור” (שם ע’ 365).

“ולכן, יש להוסיף ולהרעיש אודות הפעולות ד”הקהל”, מבלי להתפעל מאלו שעושים “ליצנות”, “אל יבוש מפני המלעיגים” .. שהסיבה האמיתית לטענתו אינה אלא מפני שדרכו לומר על כל דבר “איפכא מסתברא”. .. ומובטח לו שיצליח בכל הפעולות בזה .. שהתחלת הפעולה בזה מוסיפה סיוע בהמשך הפעולות שתהיינה בהצלחה רבה ומופלגה”. (שם ע’ 371)

“זה כבר משך זמן ש”מרעישים” אודות הענין ד”הקהל”, וממשיכים “להרעיש” שכל מה שעסקו בענין זה עד עתה אינו מספיק, וצריכים להוסיף יותר ויותר כו’. לכאורה יכול לבוא מישהו ולטעון: כבר עסק בהענין ד”הקהל” - ומה תובעים ורוצים ממנו עוד .. עוד הפעם ועוד הפעם!.. לאחרי כל מה שעשה ופעל בהענין ד”הקהל”, אומרים לו שענין זה צריך להיות באופן ד”לעיני כל ישראל”. היינו שכאשר מסתכלים עליו, רואים בגלוי שמהלך כאן “הקהל”, “עס גייט ארום הקהל”! .. תובעים ממנו להוסיף לעסוקו להשתדל בענין ד”הקהל” עד כדי כך שכאשר מסתכלים עליו לא רואים ענין אחר, מלבד הענין ד”הקהל”… (שם ע’ 502).

כל זה מדובר גם ב”הקהל” כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה כאשר הכינוסים הללו חדורים כל כולם בנקודה האחת והיחידה “העבודה היחידה שנותרה” עתה - “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

לא לסטות מן העצם

כל זמן שבעיני בשר אין אנו רואים את הרבי מלך המשיח מביא בשלימות את הגאולה האמיתית והשלימה - אי אפשר לנו לשקוט ולא לנוח. עלינו לפעול ולהפעיל, להרעיש עולמות, לא לתת לישון לא לעצמנו ולא לאחרים. לעשות הכל שזה יהיה הנושא היחיד שיעסיק את כולנו ואת כל העם. לזעוק בכל כוחנו - ודווקא “ברוב שירה וזמרה” כהוראת מלכנו משיחנו - “עד מתי!”. לקרוא בחוזקה אל ה’ ואל מלך המשיח שייגמר כבר ההעלם וההסתר ונראה כבר בפשטות ובגלוי ובעיני בשר שלנו את הרבי מלך המשיח מביא את הגאולה האמיתית והשלימה גלוי לעין כל, “בלי פשט’לאך” כלשונו הקדוש.

וזוהי אכן תכליתם של כינוסי “הקהל” אלו, כמו של כל הפעילות הנלווית להם, “להרעיש” כל הזמן ולא לתת לשום דבר להסיט אותנו מן הנקודה, מן ה”עצם”. מנקודת ההתקשרות אל הרבי מלך המשיח שליט”א. מהנקודה של “עשו כל אשר ביכולתכם”. מהנקודה של “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, כולנו כאחד כאיש אחד בלב אחד, לבושים בבגדי שבת ויום טוב, נבוא “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”, תוך שאנו קוראים ומזכירים לכל מי שיכולים להגיע אליו, שיבוא וישתתף גם הוא.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.