עלה נעלה לכיכר כי יכול נוכל לה

1. סיפורה של פרשת שלח, משקף במידה רבה את קונפליקט חיינו. תריסר המרגלים, שלוחי משה, היוצאים למילוי משימתם בארץ כנען - מסמנים את נקודת ההתחלה של כולנו, כחסידיו של משה שבדורנו הנושאים על כתפינו את האחריות לביצוע השליחות שהטיל עלינו.

העתיד נראה מבטיח. כך זה היה גם בתחילת דרכם של המרגלים, עד שפתאום הכל השתבש... הם יצאו לדרך כשלוחים אמיתיים, באותה שעה כשרים היו, לגמרי. רק משה רבינו היה להם בראש, שום ספקות וחששות לא התגנבו לליבם. הכל היה ברור: הולכים לתור את הארץ, לקראת כיבושה וירושתה בידי עם ישראל - בכח הקב"ה ובהנהגת משה. מה יותר פשוט מזה?

רק כשהגיעו לשטח, ברגע בו דרכה כף רגלם על אדמת הארץ המובטחת, אז לפתע נחתה גם תודעתם ודעתם על קרקע המציאות והתנפצה בקול רעש גדול. כשהתחילו לחשוב ולשקול בשכלם, לא את דרכי ואופני הפעולה כיצד לבצע את שליחותו של משה, אלא את עצם מטרת השליחות - הם הגיעו למסקנה (המתבקשת, לדעתם) כי מדובר במטרה בלתי הגיונית ותלושה מהמציאות...

טעותם הטראגית לא הייתה בהערכותיהם ושיקוליהם ההגיוניים לגבי האפשרות הריאלית על פי דרך הטבע, לכיבוש ארצם של הכנענים, החיתים, האמורים, החיוים והיבוסים - בידי עם ישראל. נקודת הטעות הייתה בעצם העלאת השאלה הזו, שהסיטה אותם משליחות משה ודרדרה אותם באחת לתהומות הכפירה והמרידה במשה.

כי אף אחד לא שאל אתכם אם זה אפשרי ומציאותי, שלחו אתכם רק כדי לבדוק כיצד ניתן לבצע זאת. ואמנם נכון, שמתוקף תפקידכם כ"שלוחים" נצטוויתם גם להפעיל את שיקול דעתכם המצומצמת ולהעריך בשכלכם המדוד ומוגבל - אבל בשום אופן לא לגבי מטרת השליחות.

יש בעל הבית לבירה זו ורק הוא יחליט איזו מטרה הולכים לכבוש! אז כן, הוא מפרגן לכם, ברוב טובו וחסדו, ליטול חלק במערכה ולתת לכם את ההרגשה הטובה שגם אתם עושים משהו, אבל שאתם תחליטו פתאום עד דעת עצמכם לסגת מהמטרה ולוותר על הכיבוש? מה קורה לכם, השתגעתם לגמרי?!

2. גם אנחנו יצאנו לדרך, ב"שנה שמלך המשיח נגלה בה", הלכנו לתור את הארץ והעולם כולו, על מנת לכבוש אותם במלכותו של הרבי שליט"א. עתידנו נראה מבטיח. שבת אחרי שבת, 'דבר מלכות' רדף 'דבר מלכות' - בשורת הגאולה הלכה ונבנתה במוחנו ובליבנו, התעצמה והתחזקה מרגע לרגע.

רק הרבי היה לנו בראש, אף צל חששות וספקות לא נראה באופק, הכל היה כל-כך ברור: "לפרסם לכל אנשי הדור", "ואנן (חסידים) נעני' אבתרייהו (בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו)..", "להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו".

הנה הרבי מקבל בחיוך את ה'פסק דין', מעודד את 'קבלת המלכות' ומעניק 'הסכמה וברכה' לקמפיינים התקשורתיים, למסעות הפרסום ולשיירות הטנקים הנושאים בגאון את זהות הגואל ומפיצים את  הבשורה בראש כל חוצות. והעולה על כולנה - העידודים הנמרצים לשירת 'יחי אדוננו' שהסעירו וסחפו גם את אחרוני האדישים, להצטרף לפעילות כיבוש העולם במלכות המשיח.

אבל אז נפל עלינו ניסיון והעלם והסתר נורא, "בא שטן וערבב את העולם . . ואמרו, זה האיש משה לא ידענו מה היה לו" ופתאום הכל נראה חשוך ומבולבל, וחולפים להם עוד עשרים שנה ארוכות כנצח ואנחנו כבר לא מבינים, מה קורה פה? ואיך זה יכול להיות? ואיך יוצאים מה'ברוך' הזה?

ובחסות החשכה, מתחילים להישמע הלחשושים האפלים, המגיעים יחד עם החששות והספקות העמלקיות: ואולי זה לא הגיוני כל הסיפור הזה? אולי זה לא מעשה חכם 'ללכת עד הסוף' ולהסתער על המטרה הזו, שיתכן והיא תלושה מהמציאות ובלתי אפשרית לביצוע? מה פתאום עכשיו 'תיאוקרטיה משיחית' באמצע העולם המערבי של המאה ה-21? ובכל מקרה, למה לי לדבוק במטרה כה פנאטית ומטורפת "להכין את העולם כולולקבלת פני משיח" בזמן שאני יכול לשוות לעצמי תדמית של אדם ריאלי ומיושב?

הלחשושים האפלים, הופכים אט אט לקולניים וצורמניים יותר: ואם כבר אנחנו יורדים מהטירוף הזה של 'לכבוש את העולם לרבי' אז הבה ניפטר גם 'על הדרך' מהעול ההיסטורי הכבד והמרגיז הזה של 'בשורת הגאולה' ו'נ"א-נ"ב-נ"ג', נשאיר רק קצת מורשת תרבותית נחמדה וידידותית לסביבה, ובעיקר לא מחייבת...   

3. כאן, בנקודת השפל הזו, צריך לחזור מהר לפרשת שלח ולהטות אוזן לדבריהם של השלוחים היחידים שנותרו נאמנים למשה. חשוב מאד להקשיב היטב לזעקתו של השפיץ-מקושר, כלב בן יפונה "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" ולשים לב לפירוש רש"י על המילים "עלה נעלה": "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם - נצליח בכל דבריו" ממש ככה. מה שנקרא "הרבי אמר, וזהו!".

[הזיכרון החסידי, מקפיץ מיד את הסיפור על אותה אסיפה דחופה בשלהי חודש ניסן תשי"ב, בה התכנסו עסקני חב"ד בארה"ק, בעקבות הוראת הרבי להסדרת מעמד בתי הספר של 'הרשת' כ"זרם בלתי זרמי" - הוראה שנראתה אז בלתי הגיונית בעליל...

"העמדה הרשמית" והמתונה, נשמעה באסיפה מפי אחד מראשי אגו"ח, שטען כי הוראתו זו של הרבי איננה אפשרית לביצוע בשום פנים ואופן, עד שהתבטא ואמר "לו יצווה לנו הרבי לקפוץ מן הגג אל הקרקע, מגובה חמישה קומות - נקפוץ במסירות נפש, אך ההוראה הזו - משולה לציווי לקפוץ מן הקרקע אל הגג, והרי גם עם 'מסירות נפש' לא נוכל לעשות זאת!"

לשמע דברים אלו, זינק החסיד ר' אברהם פאריז והזדעק נגדם במחאה נמרצת "אם הרבי אמר - כך יהיה! לא יתכן שהרבי דורש מאיתנו משימה שאין באפשרותנו לבצעה. אפילו לו יצווה עלינו הרבי לדחוף במו ידינו בניין רב-קומות - הרי היינו פושטים מיד את החליפות, מפשילים שרוולים ודוחפים את הבניין בכל הכח".

כך הצליח ר' אברהם פאריז, יחד עם החסידים הנאמנים שהשתתפו באותה אסיפה, ר' זושא ווילמובסקי, ר' דוד חנזין ור' מאיר בליז'נסקי - לקיים בפועל את ההוראה ה'בלתי-מציאותית' ולקבוע במשרד החינוך את מעמדם של מוסדות ה'רשת' כ"זרם בלתי זרמי" בדיוק כפי שדרש הרבי].

הקונפליקט הזה, מפרשת שלח, לא נותן לנו מנוחה לרגע. כל פעם הוא מתעורר מחדש ושוב אנו נדרשים להתמודד מולו ולנצח אותו. זהו מאבק תמידי, נגד ה'מרגלים אשר בקרבך' המנסים להטיל ספקות ולפזר חששות כדי לצנן את דבקותנו בשליחות משה.

אי אפשר לעמוד בזה, בלי להיאחז חזק בספר 'בשורת הגאולה' ולהפעיל שוב ושוב את הוידיאו מעידודי ה'יחי אדוננו'. כשהעולם והנחותיו מנסים למשוך אותנו למטה, לשאול תחתית ה"ריאליות" חייבים להחזיק בכל הכח ולהיות קשורים למעלה, וכדברי הרבי בשיחת י' שבט תשי"ג "צריכים את ההחלטה הגמורה שכאשר קשורים לרבי - אין לטבע שום דעה שם!".   

4. המעשה הוא העיקר. בעוד כשבועיים, ביום ראשון ד' תמוז תתקיים עצרת 'הקהל' לקבלת פני הרבי משיח צדקנו - בכיכר המרכזית והדומיננטית ביותר בארץ הקודש, כיכר רבין בתל-אביב. העצרת מיועדת להקהלת המוני בית ישראל, אנשים, נשים וטף, משלל העדות והמגזרים ומכל גווני הקשת.

אם נעצור רגע לחשוב בפשטות, מה רוצה מאיתנו הרבי לקראת עצרת זו - נקלוט מיד שמדובר בהתממשות המעשית והרצינית ביותר של 'הקהל', כפי שהיא חדורה בשליחותנו היחידה כעת לקבלת פני משיח. במילא ברור כי זכותו וחובתו של כל חסיד להתגייס להבאת עוד ועוד יהודים להתקהל בעצרת זו - לכבודו של מלך.

רק כשמערבים שיקולים זרים חוץ מרצון הרבי, עלול להתעורר שוב ה'מרגל אשר בקרבך' וללחוש את ספקותיו האפלות: איך תצליחו למלא את הכיכר? מאיפה תביאו עשרות אלפי משתתפים? ואולי חלילה לא תצליחו קהל גדול ויהיה לנו בושות וביזיונות? ושמא הגזמתם הפעם? קחו את ה'הקהל' הזה בפרופורציות...

אז שוב, מבלי להתבלבל, נדחה גם הפעם את טענות המרגלים והספקנים המפוחדים ונענה להם ברוח דברי כלב בן יפונה עלה נעלה לכיכר - כי יכול נוכל לה! הרי לא בכוחנו ועוצם ידינו אנו 'הולכים על גדול', אלא מכוחו של הרבי שליט"א שציווה עלינו להקהיל כמה שיותר יהודים השנה והטיל עלינו את השליחות להכין את העם לקבלת פני משיח.

וכשהולכים בכוחו של הרבי, לא חוששים אם נצליח למלא את כיכר רבין ברבבות יהודים שיתכנסו לעצרת 'הקהל' כרצונו הק' - הרי "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם - נצליח בכל דבריו". חסיד שמוכן לטפס ולעלות בסולמות לשמים, לא מקבל פיק-ברכיים מעצרת בכיכר...

ואיך? איך בכלל קורה שאלו הנושאים באחריות לתפקיד הענק והאוניברסלי ביותר שניתן להעלות על הדעת: "לפרסם לכל אנשי הדור" את הנביא ונבואתו העיקרית 'הנה זה משיח בא' - שהם יירתעו מעצרת מקומית בארץ קטנטנה, שגם בתחזיות הכי אופטימיות ישתתפו בה בקושי עשירית האחוז מ"כל אנשי הדור". נו, באמת? זה קטן עלינו...

אכן, זו רק ההתחלה. העצרת בכיכר היא רק קצה הקרחון של צעד רציני מצידנו, בדרך לפרסום הבשורה לכל אנשי הדור. אז אמנם 'כל ההתחלות קשות', אך בכוח מלך המשיח - נעשה ונצליח!