בז"ך אדר ראשון נראה מה שלא נראה

בלוח היום יום ז"ך אדר ב' יש אריכות גדולה על נדב ואביהוא, שהחטא שלהם היה שהרצוא היה בלי שוב, "חטא בני אהרן הי' בקרבתם לפני הוי' וימותו, רצוא בלי שוב. הצמצום הראשון כוונתו היא הגילוי, והמבוא לזה הוא ביטול עצמי, לעשות מה שהחסידות מצווה, לא מה שהשכל אומר, ואז יבוא אל הקודש".

עניין ה"שוב" (לעומת "רצוא") הוא קיום תורה ומצוות בגשמיות וחומריות העולם הזה, וכמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ("רצוא" בשלימות יחד עם "שוב" בשלימות) וכמו הסיפור על רבינו הזקן והמלאך שיחדו יחודים עליונים וכמעט שבאו לכלות הנפש ממש עד שאדמוה"ז יצא מהמעגל ואכל "בייגל מיט פוטר", וכפי שהרבי מבאר באריכות על "קם רבה ושחטי' לרב זירא", והמורם מכל הנ"ל ש"רצוא" היא יציאת הנשמה מהגוף להידבק באלוקות, ותנועת השוב היא קיום תורה ומצוות בגוף "על כרחך אתה חי", רצוא בלי שוב היא היפרדות הנשמה מהגוף, מיתה רח"ל, והיא היפך רצון ה' שעל זה מתריעה התורה במעשה נדב ואביהוא.

כשמתבוננים במבט שטחי מה שארע עם הרבי שליט"א מלך המשיח פעמיים בז"ך אדר ראשון (תשנ"ב, ושוב בתשנ"ד) זה נראה לכאורה כ"רצוא בלי שוב" רח"ל. אפשר לתרץ שהיא הנותנת, שהרבי הכניס את מה שכתב ללוח היום יום כדי שנדע שאין כאן "רצוא בלי שוב", אלא הכל כפי הדרכת החסידות. (והרי יש בדיוק אחד עשר חודש מיום כ"ח ניסן תנשא עד ז"ך אד"ר תשנ"ב, וידוע מעלת האחד עשרה כפי שהרבי הסביר בשיחות תשנ"ב).

בהמשך יום טוב של ר"ה תרס"ו עמ' קמ"ח, מבואר על עניין רצוא ושוב, שרצוא הוא "עד"מ התפעלות והתלהבות מגדולת המלך, שייך דווקא כאשר הוא מרוחק מהמלך ושומע מרחוק מגדולת המלך, ה"ה מתפעל מגדולת המלך בהתלהבות גדולה כו'. אבל כשבא לפני המלך ורואה יקר תפארת גדולתו, אינו שייך אז התפעלות כלל אלא מתבטל בעצם מציאותו ונופל לארץ כאבן דומם כו'. וכמו"כ יובן ברוחניות דבבחי' ראי' דחכמה שרואה מהות אלוקות, אינו בבחי' התפעלות רצוא כלל כ"א הוא בבחי' שוב למטה כי אין בו כח כלל לעלות למעלה כ"א לעשות למטה כלים לגילוי אלוקות מה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו'". ובעמ' קנ"א מבואר שבחינה זו של "שוב" ש"נופל על פניו כאבן דומם" זה רק במי שהגיע למעלת "ראיה דחכמה" בדרגת נבואה, כמו אצל [=הנשיא] משה רבינו. משא"כ אצל שאר העם:

"והנה כל זה הוא מי שהגיע למעלה ומדריגה זו דבחי' ראי' דחכמה ולהיות בבחי' שוב כנ"ל, אבל מי שלא הגיע עדיין למדרי' זו הרי השוב מה שמתחזק בתורה ומצוות בסור מרע ועשה טוב ובעסק התורה כל היום הרי זה בכח עצמו כנ"ל" וגו'. בחינת ה"שוב" של "משה רבינו" כאשר "רואה פני המלך בהתאמתות" כו', מתבטאת ב"נופל על פניו כאבן דומם", ובחי' ה"שוב" של שאר העם היא העסק בתורה ומצוות בסור מרע ועשה טוב בפועל ממש.

הלשון של "אבל מי שלא הגיע עדיין למדריגה זו" מזכירה את פרק א' בתניא "שאינו במעלת ומדריגת צדיק כלל", ובמיוחד שבפנים המאמר מבואר שבחינה זו של "ראיה דחכמה" היא דרגתו של משה רבינו.

יוצא איפא שיש שתי בחינות ב"שוב". ה"שוב" כפי שזה אצל משה רבינו "ראיה דחכמה", דרגת הנבואה, נראה בחיצוניות לאנשים כערכנו כמו רצוא ללא שוב. ה"בא אל פרעה" דקדושה כו' – התאמתות "רואה פני המלך" בבחי' שוב הוא העניין של (פעמיים) ז"ך אדר, אינו "רצוא בלי שוב" ח"ו; אדרבה, זהו תכלית ה"שוב" לפי הוראת החסידות, שמתבטאת בעולם הזה ב"נופל לארץ כאבן דומם . . כדי לעשות למטה כלים לגילוי אלוקות מה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו". –

מה שאנו – אנשי הדור יכולים להמשיך לאכול ולשתות לדבר ולנשום ולעשות עוד פעולות בעבודה היחידה שנשארה – לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש, זהו מכיוון שמשה רבינו שבדור הוריד לנו עניין זה ע"י "שוב" ש"נופל על פניו כאבן דומם" על מנת שאנשי הדור יהיו כלים לגילוי אלוקות – ולפעול מה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

וזהו גם מה שמיד בתחילת תשנ"ב, ב"דבר מלכות" שבת שובה, הרבי אומר:" כי תשובה היינו חזרת הדברים למקורן ושרשן, כלשון הכתוב "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". והנה בפסוק עצמו מדובר שהגוף חוזר לעפר, וכלשון תחילת הפסוק [קהלת י"ב ז] "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". והרי זה היפך משמעות הפסוק בקהלת שמדבר על היפרדות הנשמה מהגוף!

והביאור: מכיוון שכאשר יש כבר את גמר ושלימות העבודה, כלומר שכבר תוקן חטא עץ הדעת שבעטיו נגרם "ואל עפר תשוב", ולכן האמת של "הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" הם חיים נצחיים נשמה בגוף כפי שהיה אצל אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת. וכלשון הרבי שליט"א מלך המשיח שם:

"היינו שנמצאים בעולם הזה נשמות בגופים בכל התוקף דבריאות הגוף, ובלשון פירש"י בר"פ וילך: יכול שתשש כחו ת"ל לא כהתה עינו ולא נס ליחו", לאורך ימים ושנים עד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה, ("תשוב אל האלוקים אשר נתנה"), ובאופן נעלה יותר באן ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות העבודה"

וכן מבואר ב [ספר המאמרים מלוקט חלק ב' עמ' 275] "שלעתיד לבוא יהיה בלע המות לנצח הוא לפי שאז יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ויובן ה בהקדים הטעם שע"י חטא עץ הדעת נעשתה מיתה בעולם, היינו שמיתה וחטא עץ הדעת שייכים זה לזה". כו'. . . שבימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא הי' גילוי אור נעלה ביותר, ומצד גילוי זה, כל הגוים נתבטלו לפניו, שלא ע"י מלחמה כלל. [שלכן נקרא שלמה כי שלום הי' בימיו], מ"מ, הגילוי שהיה בימי שלמה הי' באופן שהי' עדיין מקום ליניקת החיצונים, אלא שיניקתם אז היתה רק מאחוריים דקדושה ולא הי' להם אחיזה בפנימיות .. משא"כ הגילוי דלעתיד לבוא יהי' באופן שלא תהי' יניקה לחיצונים כלל [גם לא מבחינת אחוריים] ויתבטל הרע לגמרי, בלע המות לנצח".

ממילא מובנת גם ההתייחסות השונה (והפכית) של משיח וקהלת לאותו פסוק, (יב, ז), וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". קהלת רואה את היפרדות הנשמה מהגוף כשלימות התשובה, ומשיח רואה את התחברות הנשמה עם הגוף כשלימות התשובה, כפי שהי' בזמן שהקב"ה נפח בגופו של אדם הראשון את הנשמה למען שיחיה חיים נצחיים, ומלך המשיח – הוא מתקן וממלא ומביא לשלימות את הכוונה העליונה והראשונה בבריאת העולם והאדם.

בהמשך תרס"ו הנ"ל בעמ' קמ"ט מבאר הבדל בין יועץ המלך בבחי' מוחין, שלכן דבוק במלך, ובין העבד - עיקרו קבלת עול שהוא בלב דוקא. "ולכן ה"ה (העבד) מקבל יוקר גדולת המלך בלב, ולזאת פועל בו השפלות והביטול ביותר שאינו יכול להיות בקירוב כלל כו'. וידוע דחכמה הוא בחינת ביטול דעבד וכמו "משה עבדי" כו' והוא ביותר דוקא כאשר בחי' הראי' דחכ' בא אל הלב כו'". ביאור זה כולל גם את המלך (עבד ה') וגם את העם (עבדי המלך): המלך שלבו "לב כל העם" אבל הוא הוא עצמו בתכלית השפלות והביטול – "משה עבדִי";

העם - וכהלשון הרגיל בספר שמואל על "עבדֵי-דוד", (העבדים של דוד המלך) התכלית אצל כולם היא רצוא יחד עם שוב בשלימות – קבלת עול, ויש הבדל מהותי בהתבטאות ה"שוב" ביניהם:

כאשר ה"ראיה דחכמה" באה אל המלך, –"מתבטל בעצם מציאותו ונופל לארץ כאבן דומם" , מה שפועל על החסידים להיות "כתית – לב נשבר ונדכה" מהמצב, על מנת להיות "למאור", שע"י הביטול נהיים כלים לאלוקות, "מה שמתחזק בתורה ומצוות בסור מרע ועשה טוב ובעסק התורה כל היום" ולומדים חסידות ובמיוחד "דבר מלכות" באופן של ראיה שפועלת "שוב" על הלב בקיום תורה ומצוות, ומבצעים בקבלת עול את התפקיד – השליחות האחרונה והמסכמת, והעבודה היחידה שנותרה, העבודה המיוחדת לקבל את פני הרבי שליט"א מלך המשיח בפועל ממש, "מצביע באצבעו ואומר הנה זה משיח צדקנו, זה" גו'

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!