הם מנצלים את הפסקת האש - להתבצרות ולאיחסון נשק

על הפסוק "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה", מפרש רש"י, שלאחר נצחונם הגדול של בני ישראל במלחמתם נגד מלך ערד, נתקפו לפתע בפחד מפני מלחמה נוספת, ונסוגו לאחור שמונה מסעות.

סיבת נסיגתם אינה מובנת: הלא הם ניצחו את מלך ערד, היכו אותו מכה ניצחת ונוכחו לדעת שאין מה לחשוש ממלחמה נוספת, אם-כן מדוע נבהלו וברחו?!

הסיבה לכך היא, שהיתה זאת עצתו של היצר הרע, שעליו נאמר שהוא "אומן גדול במלאכתו״ - שבמעטה של יראת שמים טען: אמנם ניצחתם את מלך ערד, אבל עדיין צריכים אתם לחשוש מהמלחמה הנוספת, שמא בה ינצחו אתכם הגוים שהרי "אין סומכין על הנס".

אותו סיפור בדיוק אירע לאחר מלחמת סיני: ישראל נבהלה ממצרים, ואמרה שיש למלא את דרישותיהם ואסור לסרב להם. ואכן, כוחות ישראל נסוגו, תמורת הבטחה לשלום ולשייט חופשי בתעלה. אך נשיא מצרים, נאצר, הפר את הבטחתו, ולא איפשר לישראל לשוט שם. ותמורת אותו שלום, שהוא היה מטרת הנסיגה, התכוננו המצרים, למלחמה. 

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חסמו המצרים את מיצרי טיראן למעבר ישראלים וריכזו שם כוחות במטרה להילחם בישראל. אך למרות זאת, היו כאלו שטענו, שאין לישראל לפתוח במלחמה, אלא עליה למצוא דרך לשלום.

בחסדי ה', פתחה ישראל בהתקפה, כיון שהגיעה למסקנא שאין להתחשב בדעת העולם. ואז ראו כל העולם את הנס של הניצחון הגדול שנחלה ישראל במלחמה. שניצחון זה הושג רק הודות לכך שישראל לא פחדה מ"מה יאמרו". זוהי גם הסיבה שלאחר מלחמת ששת-הימים גברה הדעה שאין לסגת מהשטחים.

עובדה נוספת: במקומות בהם החליטה ישראל לתקוף, היה מספר ההרוגים מכוחותינו מועט ביותר. ולאידך, בירושלים - שאותה החליטו שלא לכבוש, היה מספר הקורבנות גדול בהרבה ביחס למקומות אחרים.

אבל עתה, למרות שראו את הניצחון של מלחמת ששת הימים, שכל זה הגיע בזכות זה שלא פחדו והתרפסו בפני הערבים, בכל זאת, ישראל, כבר במשך שלוש שנים מתחננת בפני הערבים, שיקחו חזרה את השטחים שנכבשו.

נאצר נשיא מצרים, היה בטוח שישראל טומנת לו פח - הוא כלל לא העלה על דעתו שישראל תחזיר לו את השטחים שנכבשו ואשר מהווים גבולות טבעיים ובטוחים. אך לאחר שלוש שנים של הפצרות בלתי-פוסקות, הוא מתחיל להבין, שישראל באמת רוצה שהוא יקח את השטחים חזרה.

ואני מוכרח לגלות את האמת: כבר הוחלט לוותר על ירושלים העתיקה! אבל כדי להמתיק את הגלולה, ניסחו את ההצעה (לנשיא מצרים) כך: ירושלים תהיה שייכת לנוצרים, למוסלמים וליהודים.

אפילו לדעת אלו החושבים שכן צריך לעשות "שלום", אין מובן מהו הסדר התמוה הזה -"לנוצרים למוסלמים וליהודים". הרי ירושלים שייכת ליהודים לא רק מצד ההלכה, גם בספרי ההיסטוריה רשום - ואין מי שיכחיש את זה - שדוד המלך קבע את ירושלים לבירת ישראל, ורק אלף שנים לאחר מכן, הגיעו לשם הנוצרים והערבים. ואם-כן, מדוע בנוסחת הפשרה הכניסו את ה"יהודים" בסוף - היכן הגבול להשפלת כבוד ישראל?!

ולא זו בלבד, אלא רוצים לוותר גם על חברון! זוהי בושה וחרפה שבארץ ישראל יהיה חוק, שעליו חתמו כל שרי ממשלת ישראל, שמשמעותו הברורה היא שליהודים אסור לגור בחברון וליד מערת המכפלה. והחוק הזה, נמסר בשמחה לידי ראש עיריית חברון, שבני-משפחתו רצחו יהודים בחברון בפרעות תרפ"ט - "הרצחת וגם ירשת"?!

הודיעו, שמקימים בחברון את "קרית ארבע" בשביל היהודים; יהודי שביקר אצלי רצה שאשתתף בשמחתו על הקמת הקריה; שאלתי אותו האם ידועים לו פרטי התוכנית? - הרי את הקריה החליטו שיבנו במשך הזמן (ובינתיים אפילו דירה אחת לא בנו שם), ורק כשיהיה תקציב ודווקא מחוץ לגבולות חברון!!

ובנוסף לזה, רוצים לוותר גם על שטחי רמת הגולן ולהשאיר בידי ישראל רק פרוזדור צר בו יסיירו כוחות ישראלים, וההסברה תהיה שרמת הגולן היא עדיין בשליטת ישראל - והראיה, שכוחות ישראליים נוסעים על שביל דו-סטרי המקשר בין רמת-הגולן ותל-אביב.

לפני 30 שנה נחתם הסכם דומה בין גרמניה לפולין, ודוקא הסכם זה הוא שהביא להחרפת המצב.

"מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה"?!

איך יתכן שישראל מסכימה לכל תביעותיו של נאצר ונותנת לו את כל מה שהוא דורש, והרי נאצר עצמו הודיע שניירות לא מחייבים אותו?!

הקב"ה עשה נס, שבעת ההפרה הראשונה של הפסקת האש - כשהביאו המצרים את ציודם הצבאי לגדות התעלה, עשו זאת בגלוי, ללא הסוואה - למרות שיכלו להסוות את הציוד בקלות ולטעון אחר-כך שבתוך כלי הרכב היו חומרי בנין כדי לתקן את הערים ההרוסות שעל גדות התעלה...

[צעדם של המצרים (ניצול הפסקת-אש להתבצרות ולהיערכות מחדש) - היה צפוי, הרי זוהי מטרתו של נאצר במשך כל השנים, אפילו כאשר מצבו הכלכלי והצבאי היה מעורער, וטיפשות היא לחשוב, שכעת - כאשר התבצרות זו אינה מכבידה עליו לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה צבאית - הוא לא יעשה זאת].

ואלה שהיו צריכים לדעת מהתבצרות זו - ידעו, אך במקום להפציץ ולהרוס מיד את כל הביצורים הללו, שלחו מחאה לוושינגטון, כשבה-בשעה מצרים ממשיכה להכניס עוד נשק, ולא מפסיקים להתבצר, ואם ימשיכו בביצורים האלו רחמנא-ליצלן, אפילו מטוסי פנטום לא יוכלו להרוס את הביצורים האלה!!!

ונאצר טוען, הרי אתם ידעתם על הפרת הסכם הפסקת-האש מצידנו במשך ששה ימים, ושתקתם - מדוע התחלתם פתאום לצעוק?! - ואין מה לענות לו על זה.

וכשבאים אנשי צבא ושואלים: אם הכרזתם על הפסקת-אש, שברור לכל שניצלוה לביצור ולקידום טילים - לשם מה היו כל הקרבנות שנפלו, הדם הרב שנשפך, וההוצאות הכספיות העצומות? עונים להם: שהיות ורוצים שלום, צריך להיות תחילה הסכם הפסקת-אש כצעד ראשון לקראת השלום.

לשם-מה היו צריכים הפסקת-אש זו? - הרי במשך הזמן היו עשרות מלחמות בעולם, וכאשר הצדדים הלוחמים רצו לחיות בשלום - עשו זאת ללא הקדמה של "הפסקת-אש". ובכלל, הרי זה כשלש שנים קיימת באיזור הפסקת-אש שעליה חתמו כל המדינות?!

ידוע ומפורסם, שבמלחמת העולם השניה (וכן במלחמות שלפניה) ביקש הצד המנוצח שקודם שיתחילו במשא-ומתן על השלום - יעשו הפסקת-אש, וכל אנשי הצבא התנגדו לזה - בהסבירם, שינצלו את הפסקת האש לביצור, ואדרבה: הפסקת-אש היא זו שתמעט את הסיכויים לשלום!

(וסיים הרבי שליט"א מלך המשיח בבכיות נוראות): המלמד שלי היה שמח כשהיה מוצא פסוק שקשור למאורעות. היום בקוראי את ההפטרה ראיתי שיש בה רמז למצב הקשה בו אנו נתונים עתה, ששם נאמר: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות"?!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת עקב, כ"ף מנחם-אב, תש"ל)