העיתון המקומי בכתבה על הטייס החב"דניק

זהות יהודית – הבסיס לגיבוש חברתי

שרון, שחזר בתשובה כמה שנים לאחר חזרתו מן השבי בזכות שיעורי תורה של חב"ד אליהם הלך במחצית השניה של שנות השבעים, מגנה את השימוש בדרגות צבאיות לצרכי מחאה פוליטית, אבל סבור שיש להגיע להסכמות על בסיס הזהות היהודית המשותפת

השישי לאוקטובר 1973 היה יום שבת רגוע, גם בבסיסי חיל האוויר. בכל זאת, לא רק כיפור, אלא גם שבת בנוסף. אקסטרא שקט. גדעון (גידי) שרון היה בתורנות טייסת הסקייהוקים אליה הצטרף כטייס קרב, לאחר שעבר בהצלחה את קורס הטייס. שרון, יליד קריית טבעון, לא היה אדם דתי באותה התקופה. הוא העביר את הזמן בלקרוא עיתון, כמו כל חייל ממוצע בבסיסים של אותו יום גורלי. כן, בתדריך טייסת לפני השבת נאמר להם שאולי תהיה פעילות או "סוג של מלחמה" בימים הקרובים, אולי אפילו מחר... אבל לא ייחסו לזה חשיבות גבוהה מדי.

האזעקה שפילחה את האוויר בצהרי יום הכיפורים, זו שבישרה על תחילת המלחמה, תפסה את הטייסים ברמת דוד ערוכים אבל די מופתעים. זה החל בעשרות גיחות לזירה הסורית, ברמת הגולן בעיקר, כדי לעצור את שטף השיריון הסורי שזרם לכיוון הרמה.

"עשינו עשרות גיחות. עשרות", מספר שרון, "והיית רואה מלמעלה את האבק שהעלו טורי השיריון הסוריים, שהתערבב יחד עם העשן השחור של הכלים שלנו ושלהם שנפגעו ועלו באש. כאשר חזרתי מאחת הגיחות לכיוון רמת דוד, על מנת לחמש מחדש את המטוס שהיה ריק מפצצות, ראיתי ליד אליקים, מעל יקנעם, טור חדש של שיריון – הפעם שיריון ישראלי שהתקדם לכיוון רמת הגולן ללא מובילי טנקים, הטנקים נסעו על הזחלים שלהם לכיוון הגולן. זה היה מראה מבלבל ומרשים כאחד".

נס חג סוכות

הגיחות מתחילת המלחמה לא פסקו, ולמעשה התרחבו. שרון וחבריו החלו לקבל משימות הפצצה גם בחזית המצרית, המצויה בדרום כמובן. "המלחמה החלה ביום כיפור, שישי לאוקטובר. היו גיחות כל הזמן, בשתי החזיתות. יכולתי להפציץ בבוקר ברמת הגולן ובתוך סוריה, ואחרי הצהריים לטוס לסיני ולהפציץ שם".

על אחת הגיחות בסוריה הוא מספר שני סיפורים, אותם הוא מגדיר כ"נס", שקרו לו ולחברו הטוב לטייסת, טייס בשם אריה. "טסנו לעוד גיחה שגרתית להפצצת סוללות הטילים הסוריות, ובשיבה לכיוון ישראל הנוהל היה לטוס נמוך, כדי שטילי האויב לא ימצאו אותנו ויפגעו בנו. יד שמאל שלי פתאום מרגישה חמה, חשבתי שנפגעתי מנותב נ"מ סורי, אבל מה התברר? הקליע שלהם פגע במטוס ונבלם בציר הפלדה של ידית חופת המילוט במטוס.

"חברי הטוב אריה עבר אפילו נס גדול יותר באותה הפצצה: חצי זנב של המטוס התפוצץ בפגיעה ישירה בו, והמטוס תחילה נסק למעלה בלי שליטה. כיסא המפלט שלו זז כלפי מעלה על המסילה בתוך המטוס, וחזר למטה, תוך שהוא מעקם את כל המערכת. אריה היה בטוח שהוא חייב לנטוש, אבל לא מצא את ידית כסא המפלט שעפה מהמקום שלה... לאט לאט הוא הבין שהמטוס עדיין טס ובשליטה, וככה הוא לא נטש מעל השטח הסורי אלא חזר הביתה בשלום. ליוויתי אותו בנחיתה, וכשאני נחתתי מסתבר שהקליע פגע במערכת החשמל במטוס ולא יכולתי לפתוח את החופה ולצאת... לקח שלוש שעות עד שחילצו אותי מהמטוס".

אות לבאות היה כבר בחג סוכות, דווקא ברמת הגולן. המטוס של שרון נפגע, והוא נאלץ לנטוש את המטוס בעודו באוויר. למזלו, הוא הצליח לצנוח בצד של הכוחות הישראליים ולא הסוריים. "טסתי נמוך בדרך חזרה מעוד הפצצה", הוא מספר, "ופתאום המטוס שלי נפגע ישירות, כל המנוע מלא אשר ועשן. הנוהל היה לכבות מנוע, כדי שלא יישרף עוד דלק. למטה, במרכז רמת הגולן, הרבה כוחות סוריים, אבל הייתי כבר מעל ראש פינה והמשכתי לטוס עד שהמטוס איבד מהירות ללא המנוע שלו, ונטשתי בצורה יחסית מסודרת. נחתתי עם המצנח בשטח של סלעים, קיבלתי אפילו נקע קטן, אישפזו אותי קצת ואז חזרתי לטייסת".

הנפילה בשבי המצרי

אבל ב18- לאוקטובר המזל כבר פחות האיר לו פנים. באותו יום היתה התקפה יזומה של כל חיל האוויר הישראלי על סוללות הטילים של סוריה ומצרים, ובמהלכה מטוסו של שרון נפגע והוא נאלץ לנטוש מעל הכוחות המצריים. שרון, איש חייכן, מספר ברצינות מהולה בהומור: "המלחמה החלה בכיפור, ואני נפלתי בשבי בשמחת תורה".

ש: איך זה קרה?

שרון: "אחרי שהפצצתי את המטרה שלי, היינו צריכים לעשות תמרונים גדולים כדי לחמוק מאש הנ"מ המצרית. לא הצלחתי, והמטוס שלי נפגע והחל להתרסק לכיוון האדמה. נטשתי בגובה מאוד נמוך, הייתי אולי דקה באוויר עם המצנח לפני שהגעתי לקרקע, והאיזור כמובן מלא חיילים מצריים, שיורים לכיוון שלי. בנס לא נפגעתי...

"פתאום הגיע ג'יפ צבאי מצרי, והקצין יורה באוויר כדי לגרש את כל החיילים שניסו להרוג אותי. הוא העלה אותי על הג'יפ, ולקח אותי לפיקוד שלו. מהשיחה שלנו בדרך, שהתנהלה באנגלית, נראה שהוא היה נחמד מאוד. הגענו לבסיס הקרוב, והוא אמר לי 'תכף יהיה לך קשה קצת, קח קצת בננות, פירות... הוא היה נחמד, היה אנושי. זה עוד נס שקרה לי".

על השבי המצרי, שכלל חקירות בעינויים, הוא מספר: "בהתחלה היו חקירות מאוד קשות, אבל אנחנו כאנשי צוות אוויר ידענו פחות או יותר איך זה הולך... אחרי איזשהו זמן, זה כבר נרגע, והיו שמים אותנו בחקירות כלליות כאלה, כדי לנסות ללמוד על החברה הישראלית וכדומה.

"אני זוכר שבאחת החקירות שאלו אותי מה ההבדל ביחס לאחיזה בארץ ישראל ולשלמות הארץ, בין דתיים וחילוניים? באותו זמן לא הבנתי על מה הם מדברים! גדלנו את הפלמ"ח, על ציונות, על אחיזת הארץ – אמרתי להם שאין שום הבדל, מה זאת אומרת? רק שנים לאחר מכן הבנתי שבלי תורה ואמונה, מה הקשר שלנו לארץ הזאת בכלל...".

שרון היה בשבי ארבעים יום, וחזר יחד עם שבויים נוספים, כולל כאלו שנפלו בשבי עוד במלחמת ההתשה מול מצרים. "עד היום שחזרתי, לא בארץ לא ידעו שהייתי בשבי בכלל. הוכרזתי כ'נעדר', ידעו שהלכתי לגיחה ולא חזרתי. המספר 2 שלי היה גם מטבעון, והוא לא ראה אותי נוטש. רק יום לפני שחזרתי חיל האוויר קיבל רשימות של חוזרים מהצלב האדום, וידעו שהייתי שבוי ושאני חוזר".

חזרה הביתה – וחזרה בתשובה

החזרה הביתה היתה מאושרת. רבים מהחברים ובני המשפחה רצו לשמוע מה עבר עליו, ובתחילה שרון היה שמח לשתף. "מהר מאוד הבנתי שהם בכלל לא מבינים על מה אני מדבר", הוא אומר, "שאני מתאר עולם אחר שאין להם מושג בו. בתדריך בחדר הטייסת ברמת דוד לאחר שחזרתי, תחקרו אותי עם כל מיני שאלות, מה ראיתי ומה שאלו אותי, ושמתי לב שאחד החברים בוכה ממה שאני מספר. שם הבנתי שהדברים שלי משפיעים על כל אחד בצורה שונה".

שרון השתחרר בדרגת רב-סרן, והחל לעבוד כטייס ריסוס. לאחר שהתחתן, עבר לגור במשך שנתיים בעפולה, כדי להיות קרוב יותר למנחת מגידו ממנו המריא בכל בוקר. בדרך לעבודתו ראה שלט מעל בית חב"ד, שהיה בסמוך לעירייה באותו הזמן: "יהודי יקר, חובתך אל תשכח, תפילין הנח".

שרון: "השלט הזה עיצבן אותי. מה זאת אומרת 'חובתך אל תשכח'? אני יש לי חובות? התגייסתי, נפלתי בשבי, חזרתי, אני עובד... איזה חובות?! נכנסתי לבית חב"ד ושם הסתבר לי שבחיים היום-יומיים אין לי מודעות ואיני עושה שום דבר יהודי". קיבלתי החלטה טובה לפחות להתחיל את היום כמו יהודי בהנחת תפילין חמש דקות.

ש: האם לחווית השבי היתה השפעה על חזרתך בתשובה?

שרון: "אני זוכר שבאחת החקירות החוקר הראשי פתאום עצר, בלי הסבר. אחרי דקה ראיתי אותו מוציא שטיחון קטן, כורע על ברכיו ומתפלל לקדוש ברוך הוא. זה העיר בי ניצוץ, אפילו במקום כזה הקדוש ברוך הוא נמצא. אני בהחלט רואה בזאת אבן דרך בחזרה שלי בתשובה".

התשובה לפילוג הלאומי: מודה אני

מאז הספיק גידי שרון לחזור באופן מלא בתשובה, ביחד עם אשתו, ונולדו לו עשרה ילדים, וגם נכדים רבים. הוא חזר לקריית טבעון, ופעיל בתנועת חב"ד. הוא הספיק להיפגש עם הרבי מליובאביץ', וגם להתראיין במספר רב של כתבות לאורך השנים.

ש: מה דעתך על מה שקורה בארץ היום?

שרון: "אצל הטייסים אומרים – 'התמונה האווירית היא המפתח להצלחה'. חשוב להכיר בעובדה שזו מצד אחד מחלוקת אמיתית - ה״משבר״ הנוכחי הוא אמיתי ומהותי, ואיננו תופעה מפלגתית חולפת. מצד שני, אני מזהה שיש גורמים בעלי ממון רב ואינטרסים גדולים המניעים את המחלוקת הזו, במה שנקרא 'הנדסת תודה'. מטשטשים את הזהות היהודית שלנו, את העובדה שכולנו בסופו של דבר אחים, למרות שיש מחלוקות פוליטיות לגיטימיות בינינו.

"קח למשל את אחת הסיסמאות של המחאה, 'להיות חופשי בארצנו'. השמיטו, בכוונת מכוון, את המילה 'עם' הנמצאת במשפט הזה מתוך ההמנון הלאומי 'התקווה'. בלי שאנחנו עם, אין לנו כלום. צריך לזכור ולהזכיר את זה".

ש: ומה דעתך על הסרבנות לשרת ולהתנדב לצבא שבאה על רקע המחאה הפוליטית?

שרון יוצא בנחרצות נגד התופעה הזו: "אני חבר בקבוצה גדולה מאוד של אנשים מכל הקצוות והסוגים הפוליטיים בארץ, שנקראת 'טייסים ולוחמים נגד סרבנות'. יש שם באמת דתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, שמאל וימין. אסור לעשות את זה, להשתמש בצבא במחאה פוליטית".

ש: ומה הפתרון למצב?

שרון מחייך באופטימיות האופיינית לו: "אני חושב שהפתרון הוא פשוט – להתחבר למשהו יהודי, קטן ככל שיהיה, בתוך הזהות שלנו. לכן יזמתי את הפצת תפילת 'מודה אני', כמיזם שבו כל יהודי יאמר פסוק אחד עם הקימה בבוקר, כדי להתחבר לניצוץ של הזהות היהודית. אם רוב האנשים בישראל יעשו משהו מהסוג הזה, יתחברו קצת ליהדות שלהם, הם יגלו שרוב המחלוקות פתירות – ובהסכמה רחבה מאוד, כפי שצריך להיות".

בעקבות הפרויקט הזה, שרון מסכם בחיוך רחב ומאמין כי יש תקווה לאחדות גדולה מתוך המשבר בו אנו נתונים כיום: "נתאחד עם ערכי המורשת שלנו ודוגמה טובה היא לפחות להתחיל את היום בפעולה מאחדת 10 שניות של אמירת 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' המשותף לכל יהודי, בכל מצב. ה'מודה אני' מבטיח שגם אם נמשיך במשך היום להתפזר איש איש לדרכו, איש איש לרעיונותיו, הרי כשנגיע לערב, עם כל ההבדלים בגישות ובמעשים, וכל הבלבולים - נתק לא יהיה". אמן, כן יהי רצון!

לקריאה מתוך עיתון אינדקס