יום הכיפורים בתשעה באב

ידועים דברי המדרש, שלולא עוון העגל היה הקדוש-ברוך-הוא קובע את ראש השנה בתמוז, יום הכיפורים באב וחג הסוכות באלול. עוד הובא, כי ייתכן שכך יהיה גם בגאולה השלמה.

בכמה ספרים נכתב, שהדברים מתאימים להפליא עם מה שנאמר במדרש למגילת איכה: "אילו זכיתם הייתם קוראים (בתשעה באב) בתורה (את הפסוק): 'מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו" (פסוק אותו קוראים ביום הכיפורים). ועכשיו, שלא זכיתם, אתם קוראים: "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח)". משמע שאילו זכינו ולא חטאנו בעגל, היה יום הכיפורים חל בתשעה (או בעשירי) באב והיו קוראים אז בתורה את הקריאה המתאימה.

מהי המעלה הגדולה בכך שיום הכיפורים חל בתשעה באב? מוסבר על כך בספר "לוויית חן", כי במצב כזה לא היה בית המקדש נחרב לעולם. משום שעיקר הזמן שבו מקטרג השטן הוא בתשעה באב, ו"אילו זכו ישראל והיה יום הכיפורים בט' באב – היה סר כוחו של... השטן גם מאותו היום... שהרי נאמר בגמרא שביום הכיפורים אין לשטן רשות לקטרג. ונמצא שלא היה היצר הרע מוצא ידיו ורגליו לקטרג ולהחריב את בית המקדש. אבל עכשיו שלא זכו וחטאו בעגל, נדחה יום הכיפורים מט' באב, ומצא היצר הרע כוח ביום שבו יש לו כוח שהוא יום ט' באב, והתחזק בו ונחרב בית המקדש".

בספר "שתי ידות" משמש הרעיון האמור הסבר למדרש נוסף של חז"ל. חז"ל מתארים את המלאכים שואלים את הקדוש-ברוך-הוא אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים, ועונה להם הקדוש-ברוך-הוא: "אני ואתם נלך לבית דין של מטה". מה הייתה ההתלבטות של המלאכים, האומנם הם לא ידעו את תאריכי החגים? על כך מסביר בעל "שתי ידות": "ולעניות דעתי... (כוונת השאלה הייתה) אם ראש השנה יהיה בתשרי או יחזור לכמות שהיה ראוי לעשות בראש חודש תמוז ואז יהיה יום הכפורים (שיחול בי' באב) מופלג (רחוק) ממנו 40 יום?".

ומה פשרה של תשובת הקדוש-ברוך-הוא: "אני ואתם נלך לבית דין של מטה"? גם על כך יש לספר "שתי ידות" הסבר: כשבתי הדין דנים דיני אמת הם מביאים בכך את הגאולה השלמה, שבה יחזור ראש השנה לחול בראש חודש תמוז, ויום הכיפורים בי' באב. וזו אפוא משמעות המענה האלוקי: "...כשעושין דין אמת אז גורמים להביא הגאולה, ואז יחזור לכמות שהיה ראוי בתמוז. ואם לאו – יהיה בתשרי כמו שהוא".

מקורות: ילקוט שמעוני פנחס כט, לה (רמז תשפב). מדרש רבה ואתחנן פרשה ב, יד. פתיחתא לאיכה רבה יא. זוהר פרשת וישלח. זרע ברך – האזינו שני. אהבת דוד דרוש ד' לשבת תשובה (כט, ב). שתי ידות. לוויית חן פרשת מסעי.