תשעה באב: צריך אהבת ישראל, בלי פשרות

בהתוועדות חסידותית שנערכה בימים של בין המצרים שמעתי סיפור אודות הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המפורסם בכינויו "החיד"א".

בקרב יהודי מרוקו, ובפרט בקרב נשים צדקניות שבהם, הי' מנהג (וכפי ששמעתי מכמה וכמה, עדיין קיים מנהג זה בכמה קהילות עד עצם היום הזה, למרות האמור לקמן) אשר בחצות היום של תשעה באב, שאז הוא הזמן של "לידת מלכא משיחא".

[וכידוע מה שאומר הרבי מלך המשיח שליט"א (ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 744) שהכוונה היא לא ללידת תינוק, אלא בעיקר ל"לידה" של משיח "לאחרי שנעשה גדול, כולל ובמיוחד גדלות רוחנית, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (ככל פרטי דיני מלך, ועל אחת כמה וכמה בנוגע למלך המשיח, מלך ורב)". ובהערה 93 שם: "ומסתבר יותר לומר שגם זה נכלל ב"נולד מושיען של ישראל" – שאין הכוונה ליציאה לאויר העולם, שאז בפועל אינו "מושיען של ישראל",  אלא להתגלות (דוגמת לידה כפשוטה) ד"מושיען של ישראל",  שכבר ראוי ומוכן לגאול את ישראל בפועל ממש"].

ומכיוון שזהו הזמן של "לידת מלכא משיחא", היו הנשים נוהגות בזמן זה, בעיצומו של תשעה באב, להכין את הבית להתגלותו של האורח החשוב, משיח צדקנו. לשם כך הן – לא פחות ולא יותר – מנקות ושוטפות את כל הבית, ומבשמות אותו בבשמים נאים ובריחות טובים, כך שיהי' מוכן ומוכשר לקבל את פניו של משיח צדקנו באופן הפשוט והגשמי ביותר, לפי מידת ההבנה של נשים פשוטות ביותר בישראל.

מששמעו הרבנים והמנהיגים הרוחניים אודות אותו מנהג, קמה צעקה גדולה: זהו היפך השולחן ערוך. לשטוף את הבית בעיצומו של תשעה באב?! והרי אפילו נגיעה במים אסורה בתשעה באב, ולא כל שכן שטיפת כל הבית במים ובישומו בבשמים ובריחות טובים. צריך אמנם לצפות ולהתפלל ולקוות ולהיות אפילו בטוחים בביאת המשיח, אבל אך ורק באופן המותר על פי ההלכה.

ואכן, בכמה מקומות הצליחו הרבנים לבטל את המנהג מאותם טעמים הילכתיים.

פעם נקלע הגאון החיד"א לעיירה קטנה בתשעה באב, ולפתע נודע לו כי אותו מנהג קנה לו שביתה באותו מקום, והנשים הצדקניות מחכות בציפי' דרוכה לשעת חצות היום של תשעה באב כדי להתחיל את החגיגה בהכנת הבית לקראת משיח צדקנו.

עלה הגאון החיד"א על בימת בית הכנסת והכריז: יהודים יקרים, יודע אני כי כוונתכם רצוי', ורוצים אתם להביע באופן החזק והמוחשי ביותר את האמונה האמיתית התקווה והבטחון המוחלטים והציפי' הדרוכה לביאת המשיח ולגאולה הקרובה. ואולם כיהודים אסור לנו לסטות בכי הוא זה מן ההלכה. על פי הלכה יש מקום גדול לספק אם מותר, ומסתבר אפילו שהדבר ממש אסור, לשטוף את הבית בתשעה באב, תהא הכוונה רצוי' ואמיתית ככל שתהי'. לפיכך, אנא הודיעו לנשותיכם ולבנותיכם כי למרות כל הכוונות הטובות, על פי ההלכה אסור לעשות מה שאתן עושות, ולכן חייבות אתן להימנע מכך. וכשם שקיבלתם שכר על הדרישה (על מה שעשיתם בתמימות הלב, מחוסר ידיעה, בשנים שעברו), כך תקבלו שכר על הפרישה.

הדברים התקבלו בתדהמה באזני הקהל הפשוט שנהג כך כל ימיו, אך בהיותם אמונים על ציות ללא עוררין לדברי הרב, התכוננו הכל לקיים את הדברים שנאמרו.

ירד הגאון מן הבימה מרוצה על שעלתה בידו למנוע מכשול מקהילה קדושה בישראל, למרות שראה עד כמה קשה לאותם יהודים פשוטים, ובעיקר לנשים הצדקניות ולבנותיהן, לשמוע לדבריו.

בדרכו שמע לפתע  שתי נשים פשוטות משיחות לפי תומן: שמעת מה אמר הרב הגאון והצדיק? הרב אמר שהשנה לא יבוא המשיח ולכן אין צורך ואף אסור להתכונן לביאתו על ידי שטיפת הבית…

מששמע החיד"א את הדברים, שנאמרו בפשטות ובתמימות על ידי נשים פשוטות שכל ההסברים לא הועילו להן להבין את הדברים כפי שהן הבינו אותן, הזדעזע כולו: מה? אני אגרום ליהודים חלישות באמונה?!

לא נתקררה דעתו של החיד"א עד שביקש שנית לכנס את כל בני הקהילה, חזר ועלה על הבימה וביקש למסור הודעה דחופה: רבותי, יהודים יקרים, אני מתנצל לפניכם ואני חוזר בי מן הדברים שאמרתי קודם. נכון אמנם שעל פי ההלכה זו שאלה גדולה אם מותר לשטוף את הבית בתשעה באב, אבל אם בגלל זה ישנם כאלו שהדבר גורם אצלם ח"ו חלישות באמונה המוחלטת בביאת המשיח – מוטב שישטפו את הבית כמנהגם, ובלבד שאמונתם התמימה והמוחשית בביאת המשיח בכל רגע ממש תישאר אצלם אמיתית ואיתנה.

וכאמור, שמעתי מכמה וכמה שלמרות ההתנגדות של רבים וטובים למנהג זה מסיבות הילכתיות, הרי עד היום הזה קיים עדיין המנהג בכמה קהילות קדושות בישראל.

בימים אלו של בין המצרים, ימים המדגישים ביותר וביותר את הצורך וההכרח הדחוף והמיידי בגאולתנו האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, כאשר זעקת "עד מתי?!" פורצת בכל עוצמתה מעומק ליבנו ונפשנו,

[ויחד עימה, כמובן, כפי ההוראה המפורסמת בשיחת ב' ניסן תשמ"ח בוקעת מקרב ולב עמוק ההכרזה והבקשה וקביעת העובדה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" – שהרי הרבי שליט"א אומר בשיחה זו שכל מה ש"מרעישים" (כלומר, כל מה שהרבי מרעיש) בשנים האחרונות אודות הכרזת "עד מתי?!" זהו בגלל שיש בזה את הענין של "יחי המלך" (אלא שזה צריך לבוא מאתנו ולא ממנו, ולכן הוא מדבר יותר על "עד מתי", על הבקשה מהקב"ה, אך זהו בעיקר כדי שנבין שצריכה להיות בקשה ותביעה בעיקר מן המלך המשיח)].

בשעה שכל אחד ואחת מאתנו כולנו משתדל ורוצה לעשות הכל, כל מה שביכולתו ויותר מזה, בכדי להביא סוף סוף את המטרה הנכספת, הגאולה האמיתית והשלימה, והרי יודעים אנו כולנו היטב עד כמה חשובה ונחוצה וחיונית האהבה והאחדות בינינו בימים אלו, כדי להחיש עוד יותר את הגאולה, וכפי שהרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש (בדבר מלכות ש"פ מטות ומסעי תנש"א): "ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה – לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על ידי ביטול סיבת הגלות (שבאה ע"י ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחר סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים", נמצאים כבר "על ירדן ירחו" (דרגתו של משיח ד"מורח ודאין"), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות. ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא – בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלמה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל…" –

כדאי וחשוב להזכיר ולעורר את תשומת הלב לכמה מכתבים של הרבי שליט"א המסבירים ומורים מה וכיצד לעשות כדי לבוא לאהבה ולאחדות אמיתיים: מחד, שהדרך לכך היא לא על ידי פשרות וויתורים על עניינים שבעיקרון, משום "שכל המתבונן באמיתו של דבר, מוכרח להודות שכל ענין של פשרה בשיטות אינו דרך לקירוב שלום ואחדות, אלא אדרבה, מייסד מצב לחיכוכים תמידיים בלתי פוסקים והולכים וגדלים". ומאידך, עד כמה נוגע וחיוני לחזק ולעודד את האמונה וההתקשרות ברבותינו נשיאינו, כך שגם אם נדמה למישהו שהדבר קיצוני מדי, הרי "הבעיא עתה – האם יש לנגוע בנקודת ההתקשרות של מי שהוא לרבותינו נשיאינו, אפילו באם מתבטאה היא ביותר על המידה".

כך כותב הרבי (לקוטי שיחות חכ"ד ע' 383 ואילך): "ואחרי בקשת סליחתו, אף שחושבני שדברי לא יפתיעו את כבודו, מוכרחני להביע דעתי שאיננה בדיעה אחת עם כבודו. וטעמי ונמוקי נובעים מתוך הכרה בגודל ההכרח לשמור על אחדות עמנו. שבזה גם כבודו יסכים אתי, כמובן. שאם בכל הזמנים היה צורך חיוני להגן על אחדות האומה, על אחת כמה וכמה בתקופתנו אנו, שהיא לכל הדעות תקופה של משבר, וממילא תקופה של בלבול המוחות וטשטוש ערכין, ולעת כזאת סכנת פשרות ודוגמתן גדולה פי כמה, מה שמודגש גם כן על ידי ריבוי הדיעות והשיטות שצצו ופרחו בין לילה.

"וכמו בכל ענין, אם רצונו לעמוד על איזו שיטה, תא חזי את בטויי' הקיצוניים. ואף אם קיצוניותה נתקבלה רק ע"י המיעוט שלכאורה אינו תופס מקום, אף על פי כן יש בתופעה קיצונית להבליט הכיוון והמגמה של השיטה, על כל פנים התוצאות האפשריות הכרוכות בה אם לא תעלה ארוכה בעוד מועד". עכלה"ק.

[ובנדון דידן, הביטויים הקיצוניים מצד אחד הם ההתקשרות המוחלטת לגמרי וההכרה שהרבי חי וקיים (שישנם הטוענים כי אולי היא) יתר על המידה עד כדי ההימנעות מהליכה לאוהל וכו', ואילו הביטויים הקיצוניים מאידך היא השאלה (ח"ו) האם בכלל יש לנו היום רבי, וגם לגבי קודם, האם (ח"ו) אפשר לסמוך בעיניים עצומות על כל מילה ועל כל תנועה של הרבי, וד"ל].

וממשיך הרבי שם: "היוצא מהנ"ל: כל מי שאחדות בני ישראל יקרה לו, אפילו בחוגים שאין להם ענין לדת, מוכרחים להגן בכל תוקף עלי', בלי נתינת מקום לחלישות ופשרה בזה. ובפרט שכל המתבונן באמיתו של דבר, מוכרח להודות שכל ענין של פשרה בשיטות אינו דרך לקירוב שלום ואחדות, אלא אדרבה, מייסד מצב לחיכוכים תמידיים בלתי פוסקים והולכים וגדלים".

ובנקודה השני', עד כמה נוגע חיזוק ההתקשרות גם אם נדמה שזהו יתר על המידה, כותב הרבי (לקוטי שיחות ח"ט ע' 282):

"…במה שכתב אודות מנהגי הגבה וכו' – כנראה ממכתבו כבר הנהיגו זה בבית הכנסת איזה פעמים, ובטענה שכן נוהגים בבית הכנסת בו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, – והנה אף שלכתחילה אולי צדקו טעמי כת"ר לשלילת המנהג, ובפרט שכן נהגו זקני אנ"ש בדורות שקדמו בבואם לאה"ק ת"ו. אבל הבעיא עתה – האם יש לנגוע בנקודת ההתקשרות של מי שהוא לרבותינו נשיאינו, אפילו באם מתבטאה היא ביותר על המידה. ויש לקשר לזה גם סיפור חז"ל (סוכה לב סוף ע"ב) מהדר כו' הואיל ונפיק מפומי' – אף שבודאי בעל הפסק דין עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהיה דוקא תרי וחד, אלא רק דנפק מפומי', ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שבזה מתבלטת השייכות. וכל שכן בנדון דידן, ענין שבפועל. ועוד: הרואה – השינוי יעורר אותו לשאול הטעם, ויקבל המענה, שזהו מנהג אבותינו נשיאינו כו', וכמאמר רבותינו ז"ל עד בחברון. וכנ"ל, עיקר הנקודה בהאמור הוא: להחזיר עתה המנהג לכמו שהי', הרי זה מחליש העמדה שצריך להשתדל להתנהג במנהגי בית הכנסת של כ"ק מו"ח אדמו"ר". עכלה"ק.

ומובן ש"מנהגי ביהכ"נ של כ"ק מו"ח אדמו"ר", כאשר יודעים בפשטות שיש לנו רבי גם עתה, כוללים, כמובן ופשוט, את הכרזת "יחי אדוננו" אחרי התפילות, בקריאת התורה (אחרי הקדיש, ובימים שאין אומרים קדיש אחרי "שני"), את הקריאה לרבי בתור "מלך המשיח שליט"א" וכו'.

ולכן, כאמור: "כל מי שאחדות בני ישראל יקרה לו, אפילו בחוגים שאין להם ענין לדת, מוכרחים להגן בכל תוקף עלי' בלי נתינת מקום לחלישות ופשרה בזה".

ויחד עם זה, כמובן ופשוט, מוכרחת וחיונית מאין כמותה אהבה אמיתית ואחדות אמיתית גם עם מי שחושב אחרת, לצערנו, והדגשה על "כולנו בני איש אחד נחנו" – כולנו חסידים, כולנו מקושרים, כולם שייכים לרבי וכולם מחכים לראות את התגלותו תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".