שמחת תורה בליל יום כיפור

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה צדיק בעל רוח-הקודש. בתקפותו, לפני כ200 שנה נשלטה רוסיה על ידי ה"פריצים" (בעלי האחוזות) שחיו חיי פאר בזבזנים והתאכזרו בדרך כלל ליהודים שחיו ועבדו על אדמותיהם.

בעיירתו של רבי לוי יצחק, קרה פעם שמשפחה יהודית שלימה הושלכה לכלא על ידי הפריץ המקומי מפני שלא שילמה את דמי השכירות בזמן. היתה זו שנה קשה והם לא עמדו בתשלומים. הפריץ איים שהמשפחה תירקב במרתפו עד אשר ישולם החוב במילואו - הסכום האסטרונומי (בימים ההם) של 300 רובל.

הדבר קרה ימים ספורים לפני יום הכיפורים. כאשר קהילת ברדיטשוב שמעה על הגזירה הרעה, בכו כולם. חיי המשפחה היו בסכנה. אחד מחסידי רבי לוי יצחק שמע על העניין והחליט לקחת על עצמו את האחריות למצוות פדיון שבויים. "איך אוכל להמשיך בעיסוקי היומיום", חשב, "כשחיי משפחה שלימה נתונים בסכנת-חיים בכלאו של הפריץ, זה נורא!"

וכך החל החסיד לחזר על פתחי בתי היהודים כשהוא מגולל את סיפורה של המשפחה האומללה. בכל זאת, אף כי כל אחד גילה השתתפות כנה בצער המשפחה לא היה בידי יהודי העיירה שהיו רחוקים מעשירות, להועיל הרבה. הם אמנם תרמו ככל שיכלו אולם כאשר ספר החסיד את כל הכסף שקיבץ, ראה שבידו רק מעט מזעיר מן הסכום הדרוש של 300 רובל, ובערב יום כיפור הוא מצא את עצמו אובד עצות "מהיכן אשיג סכום עצום כזה?".

פתאום נזכר שבקצה העיירה היה בית-מרזח שיהודים אשר סטו מדרך היהדות היו מבקרים בו תכופות. הוא מיהר לשם בתקווה שסיפורה העצוב של המשפחה הכלואה יפתח את לבבם ואת כיסם. בבואו למקום, גילה קהל די גדול של יהודים. למרות שהיה זה ערב יום כיפור, היום המקודש ביותר בשנה, הם לא ידעו על כך ולא דאגו לעשות את כל ההכנות ליום זה. הם שתו וצחקו ושיחקו בקלפים. הם חיו בעולם אחר לגמרי. החסיד ניגש לקבוצה אחת והחל לספר את הסיפור על המשפחה שבמרתף הפריץ: "משפחה שלימה, כולל האם וילדיה הקטנים, נתונה בסכנת-חיים! אתם חייבים לתרום משהו!".

היהודים התלחשו ביניהם ואז אמרו, "אוקיי, נעשה עמך עסק. אנו היושבים סביב שולחן זה, ניתן לך 100 רובל, שליש הסכום הדרוש, אם אתה תשתה כוס מלאה וודקה מסוג ה96%-". אל תשכחו שזה היה ערב יום כיפור. בהתחלה חשב החסיד, "אלוקים אדירים, אם אשתה כוס וודקה מן הסוג הזה, אתעלף! זה ערב יום כיפור, אסור ליהודי בכלל להשתכר ביום זה כי אז לא יוכל להתרכז בתפילתו. כיצד אוכל להסכים לתנאי מופרך שכזה?" אולם רגע אחרי זה חשב, "המותר לי לחשוב רק על עצמי? ומה על המשפחה? חייהם בסכנה! זה מקרה של פיקוח-נפש! אסור לי להיות אנוכי. עלי לחשוב עליהם!".

הוא פנה אל היושבים בבית המרזח, "בסדר, אני מקבל את ההצעה". והם התחילו לצחוק, "הביטו, היהודי הדתי הזה עומד לשתות כוס מלאה של וודקה ולהשתכר!" אך הם קיימו את הבטחתם. החסיד שתה והם נתנו לו 100 רובל. למרות שראשו החל להסתחרר, הוא חשב, "טוב, הנה זה עבד עם השולחן הזה, אנסה את מזלי גם בשולחן הבא". ובפנותו לשולחן הבא אמר, "אתם יודעים, חבריכם בשולחן ההוא נתנו לי 100 רובל. אולי תוכלו גם אתם לאסוף ביניכם סכום כלשהו?" אך הם כקודמיהם, "ניתן לך 100 רובל רק אם תעשה מה שעשית בשולחן הקודם. המוכן אתה לשתות כוס שניה של וודקה 96%?".

החסיד נבהל, "א-לי הטוב, מילא, כוס אחת, אך אם אשתה כוס שניה מהחומר הזה, אהיה כל כך שיכור שלא אוכל להתפלל ולו גם מילה אחת, איזה מין יום כיפור זה יהיה?" בכל זאת, מחשבתו השניה היתה, "מה אני חושב רק על יום כיפור שלי. אני חייב לחשוב איך לשחרר את האומללים!" ואז אמר, "בסדר, אני אעשה זאת". בפעם הזאת רעדו ברכיו אך הוא שתה בגבורה את הכוס השניה. הללו קיימו את הבטחתם ונתנו לו את הכסף, ועתה היו לו כבר 200 רובלים, שני שליש של הסכום, הפלא ופלא. עתה הוא היה זקוק בסך הכל לעוד 100 נוספים. הוא חשב לעצמו, "זה הולך לי. כדאי לנסות גם את השולחן בפינה השניה".

הוא נגש אל היושבים ואמר, "הנה חבריכם נתנו לי 200 רובל. אני זקוק בסך הכל לעוד 100 רובלים ואז אוכל להוציא את המשפחה מהמאסר עוד היום, לפני יום כיפור! זו מצווה גדולה, והרי בתוך תוככם ישנה נשמה יהודית, אתם חייבים לעזור!" אך הם נענו, "בסדר, עשינו עסק; אנו נתן לך 100 רובל, ועליך לשתות כוס נוספת מן החומר החזק-חזק הזה".

החסיד אמר לעצמו, "זה כבר יותר מדי, אם אשתה כוס שלישית, אשכב על הרצפה במשך כל יום הכיפורים. לא אוכל אפילו לקום על רגלי עד אחרי הצום! איזה מין צום זה יהיה? איזו מין תשובה אוכל לעשות כשאני שיכור כלוט?" אולם, במחשבה שניה אמר לעצמו, "אינני רשאי לחשוב רק על עצמי. עלי לחשוב על המשפחה". הוא שתה את הכוס השלישית וראשו הסתחרר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, אך בידיו היו 300 רובל.

הוא פנה לאחד האנשים, "הבט, רגלי כושלות. עשה לי טובה. אתה נתת לי את הכסף, עתה, הואל נא בטובך לקחתני אל הפריץ, חוששני שאתמוטט בדרך".

החסיד יצא עם ליווי אל בית הפריץ. הוא מסר את הכסף והמשפחה הוצאה לחופשי בו ביום, ערב יום כיפור. אבי המשפחה חיבקו ונשקו; הוא ובני ביתו לא ידעו כיצד להודות לו. אך החסיד אמר, "אנא, עשה עמי חסד, זה עתה שתיתי שלוש כוסות וודקה ואינני יכול לעמוד על רגלי. אל תחבקני, רק הביאני מהר אל ביהכנ"ס ושים אותי על אחד הספסלים האחוריים. אם עומד אני להירדם מוטב שאעשה זאת באווירה של רבי לוי יצחק ושל בית הכנסת ולא במיטתי בבית".

הם הביאו אותו לבית הכנסת ושם הוא שכב, שקוע בתרדמה כבדה על הספסל האחורי. בינתיים החלו המתפללים להתכנס בביהכנ"ס כשהם לבושים ב"קיטל" לבן. כאשר ראו את החסיד שהכל הכירוהו, שקוע בעילפון חושים של שיכרות על הספסל, לא יכלו להאמין למראה עיניהם. בערב יום כיפור? מעולם לא שמעו על דבר מטורף כזה! "האמנם זהו אותו חסיד שתוי וישן על הספסל, ללא קיטל? הוא נראה כאילו אינו יודע כלל שהיום יום כיפור!"

בין כה וכה, החלה תפילת "כל נדרי". כנהוג בתפילה זו, מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ומחזיקים אותם. לפתע, בעוד הם מוציאים את הספרים מן הארון, התעורר החסיד. בהיותו שתוי לחלוטין, דימה בנפשו שהיום הוא יום שמחת תורה ולכן מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש. הוא קם ממקומו על הספסל והחל לרקד ולפזז סביב בית הכנסת כשהוא שר במלוא גרונו. אם לא די בכך הרי שהחסיד נעמד על הבימה וצעק בניגון הידוע של שמחת תורה "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"...

כולם הביטו בו, תוהים אם לא נטרפה עליו דעתו. מעולם לא ראו התנהגות כזאת מצד אדם שפוי כמותו. "קודם הוא ישן ועכשיו הוא רוקד. הוא חושב שהיום שמחת תורה, הוא בודאי השתגע!" לחשו האנשים. הם כמעט עמדו לגרשו מבית הכנסת, אך רבי לוי יצחק עצר בעדם, "עזבוהו לנפשו. הוא הרוויח את זה והוא ראוי לזה. הניחו לו". החסיד המשיך לרקוד בשמחה עצומה.

לבסוף, כשהסתיים יום הכיפורים, שאלו את רבי לוי יצחק, "מדוע אמרת לנו להניח לו? האם לא היתה זו התנהגות מחפירה, להשתכר בערב יום הכיפורים ולרקוד במשך כל תפילת יום הכיפורים?"

ענה רבי לוי יצחק, "הייתי רוצה שתבינו משהו חשוב. חודש תשרי הוא כמו סולם בו אנו עולים. אנו מתחילים באלול ועולים עד ראש השנה. אחר כך עולים שליבה נוספת ליום כיפור. אח"כ לסוכות. כך ממשיכים אנו לעלות; כל חג הוא כמו שליבה נוספת. שמחת תורה עם ה"ביחד" של כל היהודים המאוחדים בשמחתם עם התורה, הוא השיא, פסגת הסולם. יהודי זה, בגלל מסירות הנפש שהוכיח כלפי יהודי אחר, כבר קיים את כל מה שצריך לקיים ביום הכיפורים.

במה שנוגע לו, הוא כבר הגיע אל השיא, אל שמחת תורה. לא היתה כאן כל טעות. לגבי יהודי זה, היתה עבודת יום כיפור מיותרת. לכן כאשר קם לרקוד, הוא עשה את המעשה הנכון. הוא פשוט הגיע לשמחת תורה לפני כל האחרים".