מי ירקוד הכי חזק?

כל שבעת ימי החג נקראים "זמן שמחתנו", והשמחה מתבטאת בריקודים - בכל ערב - שבהם חוגגים את שאיבת המים שהיו מנסכים על המזבח בזמן שביהמ"ק היה קיים. שמחה זו נקראת "שמחת בית השואבה", והיא מגיעה לשיאה בשמיני עצרת ושמחת תורה (בארץ ישראל חוגגים את שניהם ביום אחד).

מדוע חוגגים את שמחת תורה בדרך זו דוקא? בראש השנה אנו חוגגים על ידי תקיעת שופר; ביום כיפור אנו צמים ומתפללים כל היום כולו; ובסוכות אנו חוגגים על ידי נטילת ארבעת המינים ועל ידי ישיבה בסוכה. מפני מה חוגגים אנו את שמחת תורה בריקודים? מדוע אין חוגגים יום זה בלימוד תורה? הרי זהו היום בו אנו מסיימים את קריאת כל פרשיות התורה, מ"בראשית" ועד "וזאת הברכה" שאותה אנו קוראים בשמיני עצרת/שמחת תורה. ובכן, מדוע איננו הולכים לשיעורי תורה בימים אלה במקום סתם לרקוד? האם לא ראוי ויאה יותר היה לעשות לימוד מרתוני כדי לחגוג את סיום קריאת חמשת חומשי תורה?

ואמנם למדנו שבשמחת תורה, התורה רוקדת וחוגגת עמנו, אך השאלה בעינה עומדת: מדוע אין התורה מסתפקת בשמחה הנגרמת לה מן הלימוד שכולם לומדים אותה? אחרי הכל, מדוע נקרא החג "שמחת תורה", אם לא לבטא בכך את השמחה של התורה עצמה בלימוד שלומדים אותה? ולכן, מדוע דוקא רוקדים בשמחת תורה?

הרבי שליט"א מלך המשיח נותן תשובות אחדות לשאלה זו. קודם כל, כאשר אנשים רוקדים, רואים במוחש את האחדות שביניהם. בניגוד לזה, כאשר מורה מלמד תורה לתלמידיו, ברור שלא כל התלמידים מבינים את השיעור באופן שווה. כמה מהם יקלטו את דבריו מיד, אחרים יסתכלו בו במבט בוהה והוא ירגיש שדבריו נופלים על אוזניים ערלות. תלמידים אחרים יהיו במקום כלשהו באמצע. אינך רואה את האחדות כאשר אתה מלמד תורה - במקום זה, אתה נוכח בהבדלים.

לעומת זה, כאשר אנשים רוקדים יחדיו, אינך יכול להבחין אם אדם זה הוא פרופסור גדול, או האחר תלמיד מתחיל שבקושי קורא. כל הרוקדים עושים את אותו דבר - מרימים את רגליהם, קופצים ושרים ואין רואים את ההבדל האינטלקטואלי או הרוחני שביניהם. הריקוד מדגיש את המשותף ולא את המבדיל. זו הסיבה שאיננו חוגגים את שמחת תורה על ידי לימוד. בלימוד יתכן מצב שבו תלמיד שאינו מוכשר כל כך יאמר, "הלואי ויכולתי ללמוד, אך אני פשוט אינני מבין", והדבר גורם לו תסכול. גם בין אלו שמבינים את השעור יש הבדלים במדת ההבנה.

לכן אומר ה', "רצוני שביום זה יוכל כל אחד להשתתף בשמחה באופן שווה, מתוך אחידות". לכן גם כשרוקדים עם ספר תורה, הוא סגור ואין פותחים אותו באופן שאפשר יהיה לקרוא את הכתוב בו; אנו סוגרים אותו, קושרים ומלבישים עליו את המעיל המיוחד לכך. בכך אנו מראים שאנו מקבלים את התורה כמות שהיא, אפילו אין אנו מבינים את כולה. הדבר דומה לעול מלכות שמים שאנו מקבלים למרות שמלכותו יתברך היא מעל ומעבר לבינתנו.

דבר מעניין נוסף הוא שכאשר רוקדים, בדרך-כלל אין עושים זאת עם הראש, אלא עם הרגלים, החלק הנמוך ביותר בגוף. אך כאשר הרגלים קופצות מתרומם גם הראש. הדבר מלמד שאפילו ליהודים הנמצאים במדרגה הנמוכה ביותר, יש מקום בתורה. למעשה, בשמחת תורה, תופסים יהודים אלה מקום ראשון במעלה.

תארו לעצמכם קבוצה של אנשים. מהם, תלמידי חכמים בולטים, או ראשי ישיבה, מהם, סתם יהודים רגילים, ואחרים - יהודים פשוטים שבפשוטים. כאשר יתחילו לרקוד, מי לדעתכם יתלהב ויפזז ויכרכר יותר מכולם? ראשי הישיבה או היהודים הפשוטים? על העבר הרחוק של עמנו, מסופר בתלמוד שדוקא תלמידי החכמים היו רוקדים ריקודים ממושכים מלאי התלהבות. אך כיום, נראה כי הלימוד החכמני מפריע לריקוד. מי רוקד היום בהתלהבות רבה? ה"רגלים" - אותם יהודים שכרגע נמצאים ברמה הנמוכה ביותר של לימוד. בשמחת תורה אנו רואים את מעלתן של הרגלים - אלה היהודים הפשוטים.

בחסידות מבואר ששמחה היא רגש המאחד אנשים, שלא כמו הרגשות שאנו חשים בחגים האחרים. בראש השנה למשל, היהודי עסוק בעבודת התשובה. הוא רציני ומעדיף להתכנס בתוך עצמו, לחשוב את מחשבותיו. לעומת זאת, השמחה היא רגש המוליד אחווה ורעות. כשיש לך בשורה משמחת, מתעורר הרצון לספר למישהו, לשתף את כל מכריך בשמחתך. בראש השנה וביום כיפור אינך זקוק להרבה אנשים. הרצינות וההתבוננות מעדיפות התבודדות. אך בשמחת תורה - הרצון לשתף אחרים בשמחה שאתה שמח בתורה, קורא להתכנסות של יהודים יחדיו מתוך אחווה.

שמחה מביאה גם להעלאה רוחנית של האני, או בלשון החסידות ל"ביטול". כיצד? ובכן, כאשר אדם עסוק, למשל, בתשובה, הרי הוא עלול לבוא לידי גאווה, בדיוק כמו שתלמיד חכם עשוי להפוך לגאוותן בחשבו, "למדתי כל כך הרבה, אני יודע כל כך הרבה". גם היהודי העושה תשובה עלול לחשוב, "איזו תשובה נהדרת עשיתי! כזה חשבון נפש!" לעומת זאת, כשאתה במצב של שמחה אמיתית, אתה מאבד את תחושת האני. כאשר מישהו מאושר, או כאשר קורה דבר טוב ואתה במצב רוח של שמחה, ה"אני אני" שלך מיטשטש. אדרבה, ברגע של שמחה אדם חש יותר נמיכות-רוח. השמחה היא הניגוד של גאווה והתבדלות. אדם שמח חש אחווה כלפי הזולת. משום כך אמרו חכמינו ז"ל כי "שמחה פורצת גדר". היא שוברת את כל המחיצות ומעלה על פני השטח את אותה אחדות בין יהודים הטבועה בנו - זו המשקפת את האחדות העליונה.