י"א ניסן - יום הולדת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א

עניינו של היום הבהיר י"א ניסן, יום הולדת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, מבואר באופן נפלא בשיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב (השיחה השניה, נוסף לשיחה שהגיה הרבי ויצאה לאור מיד אחרי השבת. שיחה זו הגיה הרבי ממש לקראת שבת פרשת ויקהל כ"ה אדר ראשון ה'תשנ"ב, כך שזו) השיחה האחרונה לעת עתה שהוגהה על-ידי הרבי שליט"א.

הרבי מבאר בשיחה זו בארוכה שכל גדולתו ומעלתו הנפלאה של חודש אדר, בו "מרבים בשמחה" ו"בריא ותקיף מזליה" - אינה אלא משום שבו (בז' באדר) נולד משה רבינו, ויום הולדתו של הנשיא, אשר "הנשיא הוא הכל", מהווה בעצם יום הולדתו של כלל ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל, ולכן "מזלו גובר" בכל החודש כולו. עניין זה מודגש ביותר במאמר חז"ל אודות שמחתו של המן הרשע על הפור שנפל בחודש אדר שבו נסתלק משה רבינו, אך הוא לא ידע שבו גם נולד משה רבינו, "וכדאי הוא יום הלידה שיכפר על יום המיתה".

וכפי שמבאר הרבי בשיחה אחרת (לקוטי שיחות כרך כ"ו בתחילתו ובפרט בעמוד 9. עיין שם) שבמאמר חז"ל זה, רואים באופן נפלא ביותר את גודל מעלתו של יום ההולדת, שהוא דווקא מבטל את עניינו של יום הפטירה וההסתלקות.

זאת, למרות כל העילויים הנפלאים אודות יום ההילולא וההסתלקות של צדיק, שבכל זה לא היה די כדי לבטל את גזירת המן. ורק יום ההולדת של משה רבינו, הוא המכפר ומבטל את האפשרות שהמן יוכל ח"ו לשלוט בהם באותו זמן.

ולכאורה הדברים תמוהים: כאשר יודעים את גודל מעלתו של יום ההילולא וההסתלקות, כפי שמבאר רבינו הזקן, שבו נאספים ומתקבצים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו [של הצדיק] אשר עבד כל ימי חייו ... [וכל זה] מאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה ופועל ישועות [לא רק למעלה, אלא גם למטה בארץ, ואפילו] בקרב הארץ" - מדוע לאחר כל זה, יש עדיין חשש שמא תהיה להמן שליטה על ישראל בגלל שבו "מת משה", ורק על-ידי יום הולדתו של משה התבטל כל העניין? בשלמא מה שהמן הרשע (וגם "מזלו" שלמעלה) חשב לשלוט בהם אז היה אפשר להסביר שהוא לא ידע את מעלתו של יום ההילולא.

אבל לאמיתו של דבר, מדוע אומרים חז"ל שהגזירה התבטלה רק בגלל שבאדר נולד משה ולא בגלל מעלתו של יום ההילולא עצמו?

ומבאר הרבי שם, שלמרות כל גודל העילוי של יום ההילולא וההסתלקות, הרי עדיין יש בו "נקודה" של חסרון, שהרי סוף-סוף גופו של הצדיק כבר לא נמצא על-פני האדמה, וכל העניינים הנפלאים אינם אלא ברוחניות. אמנם זהו באופן של "יתיר מבחיוהי", מכיוון ש"אשתכח יתיר" לא רק בעולמות העליונים, אלא גם בעולם-הזה הגשמי, וכפי שמבאר רבינו הזקן שם, שכאן ההשפעה היא ללא הגבלות בגוף הגשמי המקבל ומעלים במשהו את ההשפעה - אבל סוף-סוף הרי כל זה מדובר רק על הרוחניות של הצדיק שהשפעתה גדולה יותר, ללא הגבלות כלל, גם בעולם-הזה הגשמי, אבל בנוגע לגופו הגשמי של הצדיק, הרי סוף-סוף עתה הוא כבר לא נמצא על-פני האדמה. ולכן, בכל העילוי הנפלא הזה לא היה די לבטל את גזירת המן שהייתה דווקא על הגוף של היהודים.

להיפך, המן (ו"מזלו" למעלה) 'טענו' שאין זמן מתאים יותר מאשר יום ההילולא של משה רבינו, להביא את ישראל לעילוי הנפלא ביותר - מסירות-נפש בפועל ממש על קידוש-השם, דבר שיתקן באופן המוחלט והנעלה ביותר את החילול-השם שנגרם מכך ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", ובאופן שתהיה (היו-לא-תהיה) "הילולא רבא" של כל ישראל, "מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", שיגיעו למדריגות הנפלאות ביותר על-ידי גילוי עצם הנשמה בהם, במסירות-נפש על קידוש-השם בפועל ממש. אלא שלמטה, על-פני האדמה, תהיה המציאות של "להשמיד להרוג ולאבד", היו-לא-תהיה.

והמן מוכן אפילו 'להסכים' שאצל כל ישראל תהיה המעלה הנפלאה של "אשתכח יתיר" "בכולהו עלמין" וגם בעולם-הזה הגשמי - "יתיר מבחיוהי", עם כל העניינים הנפלאים הכרוכים בזה... ולכן, כדי לבטל את גזירת המן לא היה די בעילוי הנפלא של יום ההילולא וההסתלקות, אלא דווקא בדבר שמדגיש את מציאותו ואת פעולתו הנפלאה והנצחית של הצדיק על-פני האדמה, בגוף הגשמי שבעולם-הזה הגשמי, דבר שבא לידי ביטוי דווקא ביום ההולדת של הצדיק, בו נולד ונמצא גופו של הצדיק על-פני האדמה.

אלא שעל פי זה נשאלת השאלה: מדוע אמנם מבטל יום ההולדת של משה רבינו את יום הסתלקותו, והרי לכאורה מאז הסתלקותו של משה שוב אין גופו הגשמי נמצא על-פני האדמה, ואם-כן, מאז, בטלה, לכאורה, מעלתו של יום ההולדת, לפחות בפרט זה של הימצאותו של הצדיק בגופו הגשמי על-פני האדמה!

ממשיך ומבאר הרבי בשיחה הנ"ל (עמוד 7), שנצחיותו של משה רבינו בגוף גשמי על-פני האדמה ממשיכה גם לאחר הסתלקותו, היות ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ומוכרח שיהיה בכל דור ודור ניצוץ (שהוא חלק מן העצם, ויותר מזה, העצם ממש) מנשמתו של משה רבינו בגוף גשמי שנמצא על-פני האדמה בעולם-הזה הגשמי. נמצא, אם-כן, שנצחיותו של משה רבינו בגוף הגשמי שעל-פני האדמה נמשכת גם אחרי הסתלקותו, ולכן "כדאי הוא יום הלידה שתכפר על יום המיתה".

וכנ"ל אומר הרבי שליט"א (בשיחת ש"פ תצווה ה'תשנ"ב) שמעלתו של יום ההולדת של משה רבינו, המדגישה את מציאותו הנצחית דווקא בהימצאותו בגוף גשמי על-פני האדמה, מודגשת עד כדי כך - שמזה נובע כל העילוי הנפלא של חודש אדר, בו "מרבין בשמחה" ו"בריא ותקיף מזליה" גם בעולם-הזה הגשמי, עד שישראל שיש לו דין עם נכרי, ראוי שיקבע את מועד המשפט לחודש אדר, דהיינו שאז "גובר מזלו" של יהודי גם במעשיו עם נכרי בעולם-הזה הגשמי.

ולמרות כל זה, מבאר הרבי באותה שיחה מופלאה ביותר (וכנ"ל, שזו השיחה האחרונה לעת עתה שהרבי הגיה לפני ז"ך אדר), הרי חודש אדר (שבו חל יום הולדתו של משה רבינו, המדגיש את הימצאותו של משה רבינו באופן נצחי בגוף גשמי שעל-פני האדמה) הוא עדיין באופן של "אדיר במרום ה'", שהעניינים הינם עדיין "במרום" ועדיין לא 'ירדו' ו'נכנסו' לגמרי בעולם-הזה הגשמי.

ועד כדי-כך, אומר הרבי שם, שבשבוע האחרון של חודש אדר [הרבה יותר מ'סתם רמז' למה שאירע בז"ך אדר], כאשר מגיעים כבר לשיא ומקימים את המשכן, שזו תכלית "המשכת" האלקות למטה בארץ - רואים עדיין את משה רבינו בעצמו מפרק את המשכן (שהרי בשבעת ימי המילואים משה רבינו הקים ופרק את המשכן מידי יום ביומו), וישראל חוששים ויראים, בטענה שהרי כבר עשינו הכל, הכל מוכן ומושלם, וכבר ראינו את משה רבינו עצמו מקים ומעמיד את המשכן, ולפתע נדמה כאילו הכל מתפרק לנגד עינינו.

האם נזכה לראות באותה התגלות מופלאה שהיא התכלית הסופית אליה אנו שואפים ופועלים למענה כל הזמן? - שלח להם הקב"ה על-ידי משה: "מה אתם יראים? כבר באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, וכי עיקר שכינה לאו בתחתונים הייתה?! ... משה (שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין) הורידה מן העליונים לתחתונים (עמד משה והורידה לארץ)".

ובהערה 81 שם: שאת זאת אומר במדרש "ר' מנחם חתני' (=חתנו של ...), רמז לגואל אחרון ש"מנחם שמו"! ועיקר ההמשכה וההתגלות למטה בעולם-הזה הגשמי, אומר הרבי, היא דווקא בחודש ניסן, בו הוקם המשכן בשלימות (ללא "פירוק") ושרתה בו השכינה.

ובהערה 92 שם שזה מודגש יותר אחרי י"א ניסן, כאשר גם הגילוי של בחינת "אחד עשר" ("חד ולא בחושבן") בניסן ("נסי ניסים") נמשך ומתגלה בגדרי העולם (ביום י"ב, המרמז על י"ב חודשים (שלימות הזמן) וי"ב גבולי אלכסון (שלימות המקום), והוא החודש הקשור להתגלות משיח שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל". ולהעיר, שהרבי מדבר כמה פעמים באותה שיחה, שנאמרה בחודש אדר, אודות מעלתו של חודש ניסן - דבר שאינו רגיל בשיחות הקודש, בהן מבאר הרבי בדרך כלל את מעלתו של הזמן בו נמצאים באותה שעה דווקא ושייכותו לגאולה עכשיו.

ולכן, אומר הרבי, גדולים מאד התשוקה והגעגועים בחדש אדר (ובפרט בשנה מיוחדת שבאדר יש ששים יום וצריך לחכות יותר זמן) לחודש ניסן, שהתשוקה והגעגועים עצמם פועלים עוד יותר את ההתגלות בחודש ניסן. ומסיים הרבי באותה שיחה נפלאה, שבכל זה נתווסף עילוי מיוחד בשנה זו, שבי"א ניסן מסתיימת שנת הצדי"ק, הקשורה עם מזמור צדי"ק - שבא לאחרי מזמור פ"ט, "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", עד "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" - שקאי בשלימות השראת השכינה בבית המקדש השלישי, ע"י גמר מעשינו ועבודתנו בדור זה, דור השביעי, שבו נשלמת פעולתו של משה רבינו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון") בהשראת וגילוי אלקות בעולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

"וכן תהי' לנו שבי"א באדר יושלם כבר הענין דאחד עשר בניסן, "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר", "מאשר שמנה לחמו", "וטובל בשמן רגלו" .. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" .. ע"י המשיחה של "ראש בני ישראל (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש".

כלומר, הרבי אומר במפורש שעניינו של י"א בניסן הוא "משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח"!

ואם בנוגע ליום הולדתו של משה רבינו (שסוף-סוף נצחיותו היא רק בנשמתו, אלא שהיא מתלבשת בכל דור ודור בגופו של נשיא הדור) מבאר הרבי שבזכות זה הופך כל החודש לחודש של "מרבין בשמחה" ו"בריא (ותקיף) מזליה", גם בעולם-הזה הגשמי ואפילו בדין ומשפט עם נכרי, הרי על-אחת-כמה-וכמה בקשר ליום ההולדת של מלך המשיח, שאצלו קיים עניין הנצחיות גם בגופו הגשמי כפשוטו, ובאופן שגם בהימצאו בגוף הגשמי על-פני האדמה אין שום הגבלות הנובעות מן הגוף, מכיוון שאצלו מהווה הגוף הגשמי עצמו "כלי" הכי מוחלט לאלקות. ולא "כלי" מוגבל, אלא "כלי" שמקבל את הכל, עם כל העוצמה ממש. שמשום כך היה משה רבינו "עומד על עמדו" בעת הנבואה, משום שגופו הגשמי היה "כלי" בשלימות לנבואה, ולא היה צורך ב"התפשטות הגשמיות" - כמו בשאר הנביאים שגופם לא היה "כלי" בתכלית השלימות לנבואה ולכן היה צורך אצלם שהנשמה תתרומם מהגבלות הגוף בעת הנבואה. ולמרות זאת, הרי הגוף הגשמי של משה רבינו מצד-עצמו לא היה נצחי, ולכן היה טעון קבורה. מה שאין כן במלך המשיח, שבו גם הגוף הגשמי מגיע לתכלית שלימות זיכוכו ותיקונו, עד כדי-כך שמורגש בו ש"היש הנברא" הוא (דבר אחד ממש עם) "היש האמיתי", ולכן גם הגוף הגשמי הוא נצחי (כמו "היש האמיתי"), ועד ש"הנשמה ניזונת מן הגוף".

שעניין זה, שיהיה אצל כל ישראל לאחר "תחיית המתים", מתחיל במלך המשיח עצמו, וממנו נמשך ומתפשט בכל ישראל, וכמבואר בשיחה המפורסמת (שבת פרשת בא ה'תשנ"ב), שההכנה והתחלה לכך שכל בני-ישראל יקבלו את התורה ו'ייכנסו' בגופם הגשמי להתגלות האלוקות של מתן-תורה, היה העניין ד"בא אל פרעה" דקדושה אצל משה רבינו - שהוא 'נכנס' בגופו הגשמי לתכלית הבלי-גבול, "אתפריעו כל נהורין".

ומבאר שם, שזהו העילוי המיוחד של דורנו זה, הדור התשיעי מהבעש"ט והשביעי מרבינו הזקן: בעוד שבדורות הקודמים - כולל בדור השמיני, של הרבי הריי"צ נ"ע - סוף-סוף הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, וגם לפני זה "הדיבור היה בגלות", מפני עוצמת הגילוי שלא היה יכול להיכנס בגוף בריא ושלם העומד על עמדו - הרי שבדורנו זה, נעשה הגוף עצמו "כלי" בשלימות לכל הגילויים של עצמותו יתברך, ולכן מתקבלים כל העניינים בתוך הגוף הגשמי וכפי שהוא בתכלית הבריאה והשלימות.

וכנ"ל, שכל זה מבואר שם אחרי הביאור בכך שהכל מתחיל מה"בא אל פרעה" דקדושה אצל משה רבינו, שתחילה היה גופו של משה רבינו "כלי" לגילוי זה, ורק לאחר-מכן נמשך זה בכל ישראל ובכל העולם).

ומה שלעולם נדמה שגם אצל המלך המשיח היה כאילו "חנטו חנטיא וספדו ספדיא" - הרי כבר ביאר הרבי שליט"א (בשיחת שבת פרשת ויגש ה'תשמ"ז, מיד אחרי ה"דידן נצח", שאז אמר הרבי שלא נותר אלא דבר אחד ויחיד - "עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי"), שכאשר נשמעת טענה כזו בעולם, "צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי התורה ולא לחשוש כיצד תהיה התגובה בעולם וכו', מאחר שהעולם כבר מוכן לשמוע ולקבל את הדברים".

ובפרט בעמדנו בערב שבת הגדול עשירי בניסן, שבו הייתה ההכנה הסופית ממש לפני גאולת מצרים (כפי שקוראים בפרשת החודש) - לקיחת ה"שה", העבודה-זרה של מצרים, ו'שחיטתה', מבלי להתפעל מכל מה שאמרו ויגידו. וכך צריכים אנו, אומר הרבי בשיחה שהובאה כאן לפני שבועיים, לקחת את העבודה-זרה של היום - ה"שה", שהוא "אליל הטבע", ההיגררות אחרי ה"מה יאמרו ומה יגידו" - ו'לשחוט' אותו לעיני כל, מבלי להתחשב באף אחד ובשום דבר.

להכריז ולהודיע כי יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש את נצחיותו המוחלטת גם בגופו הגשמי שעל-פני האדמה, ואת העובדה שהוא עומד להתגלות בכל רגע לעיני כל ולגאול את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה!

ולעשות הכל שהעוצמה הנפלאה של יום זה לא תישאר רק נחלתם של ד' האמות שלנו, של "אנ"ש והמקורבים" בלבד, אלא, כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א - "כל אחינו בני ישראל בכלל אנ"ש הם".

ואם כן הרי עלינו להרעיש את העולם כולו בידיעה והכרה והכרזה שהנה מגיע יום מלכנו משיחנו, ויום הולדתו של מלך המשיח הוא יום שמחה הכי גדולה לכלל ישראל, לכל יהודי ו"לכל אשר בשם ישראל יכונה".

ולהרעיש את העולם, ובפרט לקראת י"א בניסן, ב"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", תוך הכרזה באמונה ובבטחון מלא ומוחלט בדברי מלכנו משיחנו אשר הוא חי וקיים לעד ועומד ומכריז וקורא לכולנו, לכל בית ישראל ולכל העולם כולו, מעל "גג בית המקדש" אשר בברוקלין: "הגיע זמן גאולתכם".

ו"כימי צאתך מארץ מצרים" נזכה גם עתה, על-ידי הנהגה זו, ל"אראנו נפלאות", ובפרט ל"והיו עיניך רואות את מוריך", לראות את פני מלכנו משיחנו, עוד לפני היום הבהיר י"א בניסן, יום "משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח" כנ"ל גם בעיני בשר הגשמיות, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!