קטעים מתורגמים משיחת פורים תש"כ

תמליל הכתוביות בסרט:

הרבי, מורי וחמי, פעם סיפר בפורים, בהתוועדות כאן, בנוגע למאסרו כשהיה במדינה ההיא, ואמר שנזכר במאסר כאשר קרא את המגילה באותו פורים.

ועשה “הקדמה”, שבכלל, זה שהוא החזיק שם מעמד, היה עם חוזק. תקיפות, למרות שזה עלה לו בהרבה בריאות.

וסיפר, שבהיכנסו לחדר שבו היתה החקירה ודרישה, ברוסית זה ?? ובלי לחכות מה יגידו לו, הוא מיד אמר: שזה פעם ראשונה שהוא נכנס לחדר ולא קמים לכבודו... (זה היה בהתחלה, קודם כל השאלות).

 ועל זה אמרו לו, אתה יודע איפה אתה נמצא...

ועל זה הוא ענה, שהוא יודע שהוא נמצא במקום, שפטור ממזוזה, כי בית האסורים, ואורוות סוסים, פטורים ממזוזה.

בין אלו (החוקרים) ששאלו אצלו את השאלות, כפי שהוא ראה, שנים מהם הוא הכיר כי הם באו לאסור אותו, והוא ראה שהם היו לא יהודים. ואף על פי כן הוא דיבר כל הזמן דווקא באידיש.

בשעה ששאלו שם את פרטי השם וכל הדברים האלה, לפני ששאלו אותו את השאלות הבאות, הוא אמר שהוא רוצה לספר להם סיפור מעשה.

ועל זה הם ענו לו, “אזרח”, כך הם אמרו, תענה על השאלות ששואלים אותך.

ועל זה הוא ענה, שאני מספר מעשה, אפילו מתנגדים גם מקשיבים... ולא חיכה עד שיתחילו לחקור אותו, ומיד התחיל לספר את המעשה.

ואמר שאצל סבו - זקנו, כלומר הצמח צדק,  פעם נכנס אליו “משכיל” אפיקורס, 

- (אחד מהחוקרים היה נחמנסון, שהיה בן של חסיד. בשעה שהוא שמע את התואר “אפיקורס”, הוא אמר - “כמני”? וחמי ענה לו, שההוא, היה יודע ספר, ויודע למרוד בו. [=בהקב”ה]. אתה בכלל, לא יודע מכלום... והמשיך לספר את הסיפור).

וסיפר שההוא נכנס לצמח צדק, ושאל: למה, שהמגילה מספרת (זאת אומרת, זה היה בזמן פורים). מדוע כאשר המגילה מספרת על גזרת המן “ביהודיים לאבדם”, זה כתוב “ביהודיים”, שני יודים. ואחר כך שכתוב, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כתוב יוד אחד?

והצמח צדק ענה על זה, (כך אמר חמי בפירוש, שהצמח צדק ענה על זה), שאות י’, הולכת על עשר כוחות הנפש. אצל יהודי יש את ה”נפש הבהמית”, ו”נפש השנית” שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”, או כמו שנהוג לכנות זאת, עשר כוחות של הייצר הטוב, ועשר כוחות של ייצר הרע.

 וגזירת המן היתה בשווה על כל “ביהודיים לאבדם”, על שני סוגי ה"יודים", הן של היהודים מעשר כוחות של יצר טוב, יהודים של יצר הטוב, והן אצל היהודים של ייצר הרע, יהודי הייצר הרע.

אז השואל שאל, אם כך, אז מדוע בפסוק “היהודיים אשר בשושן נקהלו ועמוד על נפשם” גם כתוב בשני יודים?

ועל זה ענה הצמח צדק, שהיהודים שהיו בשושן היו בסמיכות מקום בעיר ששם הם ידעו מחומרת הגזרה, ומהנס שקרה בביטול הגזרה, וזה היה כל כך גלוי לעיני כל, שזה תפס בשווה, הן את ה”יוד”, - היהודים, של הייצר טוב, והן את ה”יוד” השני, היהודים של הייצר הרע.

ואחרי כך הצמח צדק סיים, לזה ששאל אותו את השאלות, שבשעה שהוא יעבור את היסורים, גם הוא יראה את הניסים הגלויים.

ואחרי זה נהיה שהוא היה חולה, לא עליכם, שלושה חודשים, ואחרי זה נהפך לאיש אחר, ונהיה ירא שמיים.

בשעה שחמי סיים לספר  את סיפור המעשה, הוא אמר שאותו דבר יהיה עם החוקרים שלו, שאחרי שהם יעברו את כל זה, הם גם יראו את הניסים שכאן. עד כאן סיפור הרב.

בנוגע לענינינו, שכל אותם יהודים שנשארו לאחרי הגזרות וההשמדות, ש”לא עתה, ולא עלינו” היו בדורנו, שכל אחד מהם הרי הוא “אוד מוצל מאש” שזה שארית הפליטה, ש”שלחוני למחיה” כדי להעמיד עם רב, ובזה אין הבדל, אם ה”יוד” הזה או ה”יוד” הזה, ובדיוק כמו שהגזרה היתה בשווה בלי שום הבדל, גם על אלה שחשבו שהם יצאו מכלל ישראל כמה דורות, גם הם היו בכלל גזירת “מנער ועד זקן טף ונשים” בדורנו, אז דבר בטוח שזה “לוקח” את כולם, הן “יוד” זה, והן “יוד” זה, שיהיה אצל כולם “ונקהלו ועמוד על נפשם”,

כפי הפירוש הפנימי מה זה “נפש”, שזו הנפש האמיתית של יהודי, ”נפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש”, ואז יהיה “הרוג בשונאיהם”, לבטל את כל ההעלמות והסתרים, שהם לא מאפשרים לנפש האלוקית שהיא תנהיג את הגוף, כמבואר בארוכה בתניא,

ואז היה “ונוח”, שמתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, כי כל ה”יודים” מתאחדים ליוד אחת בשווה ממש, ואצל כולם יהיה “אורה ושמחה וששון ויקר”,

ובזה יש גם מענה, לכאלה שחושבים שאם הם יסתירו את יהדותם, וזו תהיה שמירה משנאת העמים, אז גם, כמו שכתוב במגילה, ש”קיימו מה שקיבלו כבר”, שזו מסירות נפש על כל השנה כולה, על דרך מה שהיה אז, וכפי שפירש הצמח צדק, שזה אצל שני היהודים, הן היהודי שמצד נפש הבהמית, והן של היהודי, של נפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ועוד יותר, שזה נמצא ביחד באותה מילה,

הן בהנוגע לגזרה לעומת זה,והן בנוגע למסירות נפש, שלכן "נקהלו ועמוד על נפשם", גם באותה מילה,

וזו גם ההוראה מהמגילה, בשעה שהמן צריך לפעול אצל מלך המדינה גזרה על יהודים, הוא אמר שאין הבדל בין היהודים שמתייחדים בכך שהם  "עם אחד", שצריך לגזור עליהם גזירה בגלל שהם "עם אחד", ואותם יהודים שהם "מפוזר ומפורד בין העמים", צריך לגזור עליהם גזירה בגלל שהם "מפוזר ומפורד בין העמים".

ולכאורה, הרי "ממה נפשך", אם הגזרה בגלל שזה "עם אחד", אז היו צריכים להינצל אלה שהם "מפוזר ומפורד", ואם הגזרה משום "מפוזר ומפורד" אז היו צריכים להינצל אלה שנמצאים ב"ציור" של "עם אחד",

אלא שהפירוש בזה הוא, ש(חזקה), הלכה – עשו שונא ליעקב. במילא, אין שום נפקא מינה (הבדל),אפילו אם יעקב נראה באופן שלא ניכר מי הוא, אז "עשו" מרגיש זאת, והוא מרגיש זאת עד לנינו ולנכדו, על דרך כמדובר קודם, בגזרות שהיו (בדור האחרון) לא עתה ולא עלינו.

מה שיש ענין ב"לעומת זה", בצד הרע, אז מציאות הרע היא רק בשביל לגלות את אותו ענין בקדושה, בתוקף יותר גדול, ואור יותר גדול, כיתרון האור מן החושך.

באמת, למה "עשו" מרגיש את היהודים, אפילו אותו אחד שמעיד שהוא יצא מכלל ישראל כמה דורות, - כי "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא", לא משנה כמה דורות זה נמשך, יש בו בפנים את ה"חלק אלוקה ממעל ממש".

אלא מה, מצד נפש הבהמית, מצד סיבות וענינים צדדיים, יכול להיות שנדמה לו שזה לא בנמצא, או שאינו יכול לפעול בו, ועד כמה שזה משאיר עליו רושם, ובשעה שזה כך, אז "מנהיג עליהם מלך קשה כהמן", שאז "עושים תשובה,ומיד הם נגאלים".

שזה גם הלימוד, של הגזירות שהיו לא עלה ולא עלינו. בגלל שבטוח, שכל שבעים הזאבים מרגישים את ה"כבשה אחת" שנמצאת ביניהם, אפילו אם הם רוצים להסתתר באיזה ענין או לבוש שלא יהיה.

ובטבע בני אדם, על אחת כמה וכמה מצד הרע, שמי שרוצה להשוות את עצמו אליו (לגוי) זה הרי עוד מוסיף בשנאה אם יכול להיות בשינאה שלו ענין של הוספה, אם זה עדיין לא "די והותר".

כלומר, במילים אחרות, אלה שחושבים שעל ידי "ככל הגוים", זו עצה להרווחה, על אחת כמה וכמה להצלה, אז זו בדיוק עצה, רח"ל, להיפך.

וכך גם, ש"הלכה רווחת – בידוע" שעשיו שונא ליעקב", - כי הוא מרגיש ש"יעקב" שונה ממנו, זה בגלל שהאמת היא כזו.

ו"אמת מארץ תצמח", - ןעד כמה - - אפילו שהקב"ה הרי אומר: "השליך משמים ארץ, תפארת ישראל", אז אף על פי כן, זה הרי כביכול "ויאמר להשמידם", המדרש אומר שגזרת המן שהקב"ה אמר, שאפילו אם הוא היה רוצה רח"ל להשמידם, אז "משה בחירו עמד בפרץ לפניו" וביטל את הגזרה.

ולמה זה ככה בגשמיות,  כי כך זה ברוחניות, אף אחד לא יכול להשמיד ח"ו את נקודת היהדות שנמצאת בכל יהודי, מי שלא יהיה.

במילא מובן, בגלל שזה העצם שלו, וזה אצלו ה"צור מחצבתו", דבר נצחי, אז סוף כל סוף, גוי מרגיש זאת.

למה זה ככה, כפי שכתוב במשנה "יש להם חלק לעולם הבא", - "כל ישראל", כיוון שזה "נצר מטעי", ומצד זה שיהודים הם - "אתה בחרתנו מכל העמים" שהקב"ה בחר ביהודים מכל העמים, והקב"ה הודיע זאת בעולם, אז אין ביכולתו של אף אחד להסתיר זאת, ולומר שיהודים זה עוד עם בין העמים.

= = = =

יש פתגם שאומרים בשם אדמו"ר הזקן,  (אבל לא שמעתי זאת מהרבי מורי וחמי, אז אני לא יודע אם זה באמת ככה) שאדמו"ר הזקן אומר, ששקר – אסור לומר, אבל אמת –  - לא מחוייבים לצעוק אותה מהגג.

אבל על הענין הזה שיהודים הם הרי - "אתה בחרתנו מכל העמים", אז אצל ה"שבעים זאבים", זה דבר ברור, ודבר ידוע, והם לא מסתירים זאת, אלא שאצל חסידי אומות העולם זה מתבטא באופן מסויים, ואצל אלה שלא בגדר זה זה מתבטא באופן אחר.

וזה שרוצים להסתיר זאת מיהודים, זה ללא תועלת, כי יהודים הם הרי "עם קשה עורף", ופעם אחת שקיבלו את המתנה, שהקב"ה בחר בהם לנחלתו, הם ח"ו לעולם לא יהיו מוכנים לוותר, אפילו הקב"ה עצמו לא, ומה שעוד יותר, זה יחדור בהם,  ויחדור עוד ועוד, ועד לעשר כוחות של נפש האלוקית ועד לעשר כוחות של נפש הבהמית, ועד "בכל דרכיך", "באכילתו, ובשתייתו, ובטיולו", כפי שנחשב כל עניני האדם ברמב"ם הלכות דעות, ומובא בשולחן ערוך.

= = =

וזה הלימוד והמוסר השכל למשך ימי החול ביציאה מפורים: שלא רק מה שאין במה להתבייש עם זה שהוא יהודי, ולא רק שזה לא יעזור למי שחושב שאי פעם הוא יוכל להסתיר זאת, מי שרוצים להסתיר ממנו, יודע זאת עוד לפני שמראים לו את הפספורט, ועוד לפני שהוא רואה את הפנים בפרצוף במה שמתבטא אצל כל אחד ואחת,

אלא דבר ברור, שבחירת הקב"ה, אינו ענין שייצר הרע, ח"ו, ימחק אותו באופן שלא ישאר, ח"ו. אלא מה, הוא יכול להסתיר זאת רק מעצמו, ומה התועלת בדבר, כאשר הוא יודע, שסוף סוף, הוא ירגיש זאת גם בגלוי, וכאמור לעיל, לא רק בענינים הרוחניים שלו, אלא גם בעניניו הגשמיים,

ויש לו על זה את ההבטחה של פורים,
שסוף סוף, זה יהיה באופן של "אורה ושמחה וששון ויקר". לחיים.

= = = = = = = =

בגלל שהקב”ה בחר הרי ביהודים, והתורה קוראת לזה בשם "בחר", שזה ענין שמורה על בחירה, לא הכרח ח"ו, באיזה ענין שיהיה, אז מזה מובן, שזה לא בגלל מעלה בדבר שבוחרים, שבגללו בוחרים, כי אז זה לא בחירה אמיתית, כי שני הצדדים, ושני הפרטים אינם בשווה.

בשעה שאומרים "יבחר לנו את נחלתנו", מצד בחירה שלמעלה, זה אומר שבוחרים, אף על פי, שלכאורה, מצד מדות שבלב, ומצד שכל שבמח, ועד למחשבה דיבור ומעשה שבאברים, מצד מידה שבלב, יש שאלה במה לבחור, או מצד הטוב, או מצד הלעומת זה,

על דרך מה שהיה בשעת גזרת המן, שציווה "השתחוו לצלמו של נבוכדנצר", ומידת הדין טענה שיש מקום לגזרה, אבל מצד הטענה שהקב"ה בחר ביהודים בבחירה חופשית, בלי שום טעמים צדדיים בזה, והרי מובן שאין הבדל  באיזה "יוד" של “ליהודיים” הכוונה, והבחירה בהם היא בשווה.

ולכן גם, כתוב בזוהר, ש"חכמת יון, היא בסמוך להיכל הקדושה". ואף על פי כן, הרי ידוע שפורים הולך תמיד ביחד עם חנוכה, אלה החגים שנתווספו משמת  משה, ואפילו לאחרי הנביאים,וגלות יון היתה גלות כזו שהועמדה על כל עם ישראל שגם שם היה צריך מסירות נפש בתכלית וכפי הנוסח של תפילת "על הניסים" שרצו "להשכיחם תורתך" "ולהעבירם מחוקי רצונך", ולכן נהיה, שהם נזכרים בשם "רשעים", ו"זדים", ו"טמאים".

לכאורה, מה הקישור של שני הענינים. בגלל שחכמת יון נקראת חכמה, והזוהר אומר שזה אפילו בסמיכות לעניני הקדושה. אז למה לכנות זאת "טמאים", "זדים", ו"רשעים"?

אלא מה, זה על דרך שמדובר במידות. בשכל הרי יש בו שני ענינים. ישנו מהלך השכל, זאת אומרת, המידות מהן נלקחת המחשבה שבשכל, וזה, בתורה, ה"מידות שהתורה נדרשת בהן".

כדי שיהיה את המידות שהתורה נדרשת בהן, להשתמש בהן צריך להיות ענין בו ישתמשו ב"קל וחומר" או "גזרה שוה" וכל המידות שמוזכרות במשנה, ומהתורה זה יורד לחכמות שבעולם, שגם בהם יש מה שנקרא בשם  “הקדמות” בחוקרי ישראל, או בשם “הצעות”,[=אקסיומות] ועם אותם "הקדמות", או "הצעות" שמכונות לעיתים "מושכל ראשון" אז איתם, ועם השכל וההגיון, מגיעים מזה אחר כך למסקנה.

כלומר, ה"הקדמות" ו"הצעות", [=אקסיומות] נקבעו ע"י האדם עצמו, עוד יותר, אומרת התורה. אפילו שיש"הנחות", ו"הצעות" אמיתיות, אבל אם יש בזה ענין של שוחד, אז מהנחות והצעות אמיתיות נהיה "יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". אפילו שמדובר על הנחות והקדמות שנלקחו מתורת אמת.

מדוע; – כי זה נעשה ע"י בשר ודם.ואם יש בזה ענין של שוחד ופניה, אז אין שום גבול איפה ניתן לעצור את ה"פרא" שבו, את ה"חית טרף" שנמצאת בו, עד איפה הוא ישקר ויסלף.

ולכן, בדיוק כמו העבודה של הפיכת מרירו למיתקו צריך את כל הגדרים המוזכרים בזוהר, ובספרי מוסר, וביתר ביאור בתורת החסידות, כמו שבעבודה להפוך את החשוכא לנהורא בעבודה שמצד השכל, צריך את הזהירות שלא רק שההנחות וההקדמות יבואו מתורת אמת, אלא גם שדרכי השכל לא יאפשרו להכניס לשם ענין של שוחד.

ולכן מוצאים דווקא בחכמת יון, שהיא סמוכה לקדושה, אז ידוע שדווקא בענין המידות בזה הם היו מושחתים ביותר, עד כדי כך, שעל זה היה בנוי משטר החיים על ענינים של זנות ועריות וכו', וכו', וגם בענינים של "לא תרצח", גם שם היתה ההנהגה של היפך השכל הבריא בהריגת זקנים וילדים קטנים וכיוצא בזה, ועד שראש החכמים העמיד משטר כפי שצריכה להיות השלימות שבנויה על זה שצריכים להיות "עבדים כנענים", כלומר, שאין לחייהם חשיבות כלל, שום חשיבות לחייהם ממש, ועליהם נמצא המושל ושולט, והוא עצמו התנהג בענינים הכי מגונים ובאופן שכולם ידעו מזה, והוא כתב זאת בחיבורים שלו.

מדוע זה כך? - זה "סמוך לקדושה", כי זה ענין של שכל. עם הנחות, שחלקן באו ממקום טוב, וכללי ההגיון והשכלה שגם נלקחו לכאורה משכל הבריא, אבל בגלל שזה ניתן לאנשים בידיים, ואז, "אם יראת אלוקים במקום הזה, ואז - "והרגוני".

ואין צורך לחפש טעמים, זה יכול להיות בלי טעם, או שהטעם עצמו הוא ענין של גזל, ולכן על גזל  הם חייבים מיתה.

ולכן רואים בפועל, שאותם ענינים שהם “חסד לאומים”, לכאורה זה חסד, ומה זה משנה למה הם עושים זאת, אם כדי להתייהר, או שעושים זאת מטעם אחר, בינתיים העני מקבל את חפצו,  

ואומרים על זה, לא רק שזה לא ענין של טוב, אלא זה גם אפילו לא ענין של "פארווע", אלא זה "חטאת", זה היפך מטוב.

לכאורה זה חסד, אבל היות שזה לא נלקח ממקור האמת, אלא זה נעשה דרך בן אדם,אז זה לא משנה מה הוא כותב על תכלית העניין בנייר, בפועל, איך שהוא יתנהג, סוף סוף הוא יעשה ענין של "חטאת", אלא שהוא יעשה זאת דרך חסד.

וכידוע, זו הדוגמה הענין של בני ישמעאל  .. [חסר קצת]

. . עשו את הרציחות הגדולות ביותר, שאפילו אצל "חיתו טרף" זה גם לא היה והיסוד לכך היה שצריך את הדברים האלה כדי שהמין האנושי יהיה  בשלימות.

ועל זה ידוע הפתגם שהרבי מביא אותו בכמה מקומות, ש"טובה הבדידות עם האנשים" שאמת, אמנם, שצריך בדידות, ויש בזה מעלה אבל מתי זה טוב, ומעלה, כאשר זה "בין האנשים", בשעה שהוא הולך למדבר, ומספר לשני שזה בשביל שלימות עצמו שאין לו דרך אחרת אלא להתרחק מבני אדם, וזו היא, הדרך משלימות אל שלימות, ואז זה מביא שסוף סוף שהוא גורם כאב ואסון  לבני ביתו לאלה אשר בסביבתו,

וכשבאים לענין שצריך לשקול האם להתחשב בענין קטן שלו, או בענין שהוא כל חייו של השני, אז השלימות שלו תכריע את החיים של השני כי הוא מחזיק מעצמו שהוא "אדם השלם", והשני הוא פחות שבפחותים.

ולכן רואים, שיש שיטות באומות העולם, שהם יסדו על ענין ההתבודדות, וזה כדי להתחיל ללכת משלימות אל שלימות, ועד לשלימות גדולה ביותר, שלא שללו את ענין עבודת פרך, ולא התערבו בזה, וענין הרדיפות שבזה, - לא התעסקו בזה,

וכאשר מדובר בצער של חברו עד למדרגה היותר עמוקה, עד לחייו ממש, וטענו ש”אדם השלם” לא צריך להיכנס ל”קו” של מידות, [רגשות] הן של צער, והן של רצון. אף על פי כן, בנוגע לעצמו, הוא עירב את כל ה"רצון"

אלא מה, שהיה צריך להראות שזה כדי ללכת משלימות אל שלימות, ואיפה הוא הראה שהוא יותר נעלה מכל בני אדם, והוא אדם השלם, בשעה שהוא מראה שעושה טובה לשני...

ומענין לענין, הרבי מורי וחמי סיפר פעם סיפור על אביו. [=הרבי הרש"ב] שאז אביו היה לא יותר מגיל חמש או חמש וחצי שנים.

כי שהצמח צדק הסתלק, אביו של הרבי היה בן חמש וחצי שנים.

כאשר הוא שיחק עם אחיו הגדול ר' זלמן אהרן. היות שהם גדלו בבית שבו דיברו על חסיד ורבי, אז הם החליטו לשחק בחסיד ורבי.

היות שאחיו היה מבוגר ממנו בשנה וחצי, אז נשאר שהוא יהיה הרבי שלו,  ואדמו"ר נ"ע יכנס אליו ליחידות.

ומורי וחמי סיפר, שזלמן אהרן התיישב על כיסא, סידר את כובעו ואז נכנס אליו הרבי נ"ע, וביקש ממנו "תיקון".

אז הוא אומר לו, על מה אתה צריך תיקון,

אז הוא אומר, שבשבת שעברה, או השבת שלפניה, הוא אכל אגוזים ואמר שהוא ראה בסידור, שאדמו”ר הזקן אומר שבשבת אסור לאכול אגוזים.

אז זלמן אהרן ענה לו, שיתחיל להתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה.

ענה לו הרבי נ”ע, זה לא יעזור, ואתה לא תהיה רבי...

מאיפה אתה יודע? ולמה אתה אומר כך?

- "כי שרבי עונה, הוא צריך להתאנח".

- "העצה יכול להיות שזו עצה טובה, אבל אתה לא נאנחת".

- "לא עשית אנחה, אז אתה לא רבי, והעצה לא עצה".

בשעה שיהודי צריך לעזור ליהודי ש"ואהבת לרעך כמוך",

ו"מה דסני עלך לחברך לא תעביד", שזה הרי "כל התורה כולה, ואידך – פירושא הוא",

אז מלבד החסד שהוא עוזר לו, צריכה להיות עם זה אנחה.

כאשר הוא נאנח, כמו שדיבר הרבי  בנוגע למגילה שזה "כל אשר קרהו", שזה [כאילו] קרה למרדכי עצמו, אפילו שהוא שומע גזירה על יהודי שני, אז הוא מתאנח, ואז זה עוזר לשני.

אבל כשהוא נמצא בתפקיד רם, או "בשמי מעלה", והוא הולך משלימות אל שלימות, אלא שבשביל שלימותו, הוא צריך לתת "עצה טובה קא משמע לן", לשני, אז בלי אנחה, כי זה ענין שלא כואב לו, כי הוא נעלה מכאב וצער וכו' וכו', אז העצה לא עצה, והחסד לא חסד,

וזה גם לא דבר "פארווע", זה "חטאת", שזה ענין של היפך הטוב, והקדושה, והאמת.

ולכן ראו במוחש, בגזירות, אחד מהביאורים שהם נתנו על הגזירות, רח"ל של דורנו זה, שצמחו משיטה זו, שאדם צריך להתעלות משלימות אל שלימות ועד שיתעלה מעל כל מין האנושי,  במילא אסור לו לקחת ללב כי ענין של רגש נחות מתכלית האדם, נחות מעילוי ודרגת תכלית האנושי.

וזה היפך הענין שאומרים שצריך להיות "כל אשר קרהו", וכמו שאדמו”ר הזקן כותב בתניא ש”הנשמות מתאימות הן ואב אחד לכולנה”, ולכן בגזרה השניה אשר קרהו  -(לו), ובגלל שזה היפך מאמת, וטוב וקדושה, זה שקר, וזה רע, וזה טומאה.

אלא מה, היות שחיים בעולם השקר, לא תופסים את זה לא ביום הראשון, רק מחר, או מחרתיים, ובשביל זה באה "אורה זו תורה", שהיא מאירה את חשכת העולם הזה, שיראו איפה מונחת אבן טובה, שזה מוסיף בעילוי של כתר מלכות, ואיפה נמצאת גחלת יוקדת שאפשר להיכוות ממנה ועד לסכנת נפשות ממש.

וזה העילוי של יהודים, שהבדילנו מן הטועים, דרך מה, ע"י ש"נתן לנו תורת אמת", ודרך אותה תורת אמת ניתן להגיע, ולדעת, מה זה חסד וקדושה, וכללות ההנהגה היא,  ונקהלו ועמוד על נפשם, לאסוף ביחד את ה"יוד" של יצר טוב ואת ה"יוד" של יצר הרע ולהעמיד את שניהם במלחמה על נפשם, ואז פועלים שיהיה  אורה שמחה וששון ויקר, וזה מתקבל גם אצל עמי הארץ, ש"נפל פחד היהודים עליהם", והם נותנים את בית המן למרדכי היהודי ואסתר המלכה, ונהיית אצלם שמחה עד דלא ידע, שממשיכה על כל השנה כולה.

 לחיים.