מאמר דא"ח באתי לגני תשמ"ב

מאמר דא"ח באתי לגני תשמ"ב.

תוכן כללי מהמאמר בדרך אפשר:

מאמר דא"ח זה (= דא"ח ר"ת דברי אלוקים חיים, דהיינו: נבואה) הוא הביאור השני לפרק י"ב מתוך מאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם (הריי"צ) ליום הסתלקותו - י' שבט. המאמר בעל 20 פרקים, ובכל שנה הרבי שליט"א מלך המשיח מבאר פרק אחד. הסדרה הראשונה של ביאורי הפרקים, מאמרי "באתי לגני", היתה במאמרי הרבי שליט"א מלך המשיח משנת תשי"א (קבלת הנשיאות) עד תש"ל, (הכנסת ספר תורה של משיח). הסדרה השניה של המאמרים החלה בשנת תשל"א, ועד שנת תש"נ.
= = =
בפרק זה, מבאר הרבי שליט"א מלך המשיח את ענין האוצרות שנותן הקב"ה ל"פקידי החיל", כדי לנצח את המלחמה ולהביא את המשיח.
= = =
נקודת הביאור: האוצרות שמקבלים פקידי החיל הם אור אין סוף שלפני בריאת העולם שמעולם לא בא בעולם הזה לידי ביטוי. כדי להבין קצת מהו אור זה ש"למעלה מעלה עד אין תכלית", וגם "מטה מטה עד אין קץ", ומתוך כך שהאור בורא (למטה) בפועל עולמות עליונים (עולמות אבי"ע ועוד לפני זה), ותחתונים, (עולם הזה) נבין שלמעלה, זה "עוד יותר", ואת זה נותנים לפקידי החיל.
= = =
בדרך כלל מדובר ש"יראת ה' זה אוצרו" של הקב"ה, כלומר מה נותנים לפקידי החיל - יראת ה'. וכאן מבואר שגם נותנים בפשטות אוצרות כדי לנצח את המלחמה.

 = = = = =

ענין הידיים מתחת למפה והמטפחת:

בכל המאמרים שתרגמו עד עתה, כיסו את החלק התחתון של התמונה עם התרגום. הפעם זה לא מכוסה, ורואים את הרבי שליט"א מלך המשיח מזיז את ידיו מתחת למפה. התנועה הזו ישנה רק באמירת מאמרי דא"ח בניגון ועצימת עיניים, אבל בכולם. ולנועה של הרבי צריך שלא תישכח לעד.

לכאורה, אוליי ניתן להסביר את הסיבה שרבותינו נשיאינו יש מטפחת לבנה, אותה הם מחזיקים בשעת אמירת מאמר - בניגון ובעצימת עיניים, כדי לאחוז בחפץ גשמי על מנת לא להתנתק מהעולם ב"כלות הנפש". היות שאלו "דברי אלוקים חיים" נבואה, שכינה מדברת מתוך גרונו.

יחד עם זה, גם המטפחת הזו, היות שהרבי מחזיק בה, היא לא בדיוק חלק מהעולם הגשמי שאנו מכירים. להלן סיפור על המטפחת של הרבי הרש"ב, אביו של הרבי הקודם, שממנה יובן קצת מהי המטפחת הזו (מתחת למפה, לא רואים אותה, עד אחרי המאמר שהרבי מוציא ומנגב את הזעה).

הרבי החמישי של חב"ד "הרבי נ"ע, הרש"ב, [=שלום דובער מליובאוויטש] (אביו של הרבי הקודם - רבי יוסף יצחק שהסתלק ביום י' שבט), נתן את המטפחת הזו לחסיד בשם גוראריה, שביקש להיות "עמו במחיצתו". (אחרי ההסתלקות).

לאחר כמה שנים מנתינת המטפחת, הסתלק הרבי הרש"ב (ב' ניסן תר"פ - 1920) ומקום מנוחתו בבית העלמין בעיר ראסטוב על נהר דאן. כמה שנים אחריו נפטר לבית עולמו גם החסיד גוראריה שקיבל את המטפחת.

עשרים שנה אחר כך, בתקופת מלחמת העולם השניה, הרוסים היו במלחמה עם הגרמנים, ורצו להעביר מסילת ברזל על בית העלמין היהודי, בדיוק על מקום מנוחתו של הרבי הרש"ב. בית החיים היה מגודר לפני תחילת העבודות, ועל המקום הוצב שומר מטעם השלטונות.
עשרה חסידים שידעו מזה, וחששו מאד מחילול הקברים, התחברו משך כמה ימים עם השומר, והיו באים אליו בלילה לשתות איתו משקה. בלילה המיועד לפני תחילת העבודות, כולם צמו, ובאו לשתות עם אותו שומר, תוך כדי שהם משקים אותו בכמות עד שנרדם. נכנסו לבית החיים וחפרו את שני הקברים. בתחילה את הקבר של החסיד גוראריה, שהרבי הרש"ב הבטיח לו להיות "עמו במחיצתו". 15 שנה באדמה לא נשאר כמעט כלום, - חוץ מהמטפחת שקיבל מהרבי הרש"ב ונקבר עמה - שהיתה לגמרי שלמה ולבנה. לאחר מכן הם הוציאו את הרבי הרש"ב שנקבר עשרים שנה לפני כן, שהיה בשלימות, כולל כל התכריכים, ואחד מהמניין שנגע בטעות בבוהן שהציצה מהתכריכים, והעיד שהיא חמה. כלומר - הוא חי. (ממש כמו שכתוב על האבות בזוהר "ישיני" חברון ולא מתי חברון).

הסיפור הזה נדפס בספר "אשכבתא דרבי" שכתב אותו חסיד על הסתלקותו של הרבי הרש"ב. הרב ליזר ננס ע"ה, שכתב את הספר "סובוטא" בתרגום לעברית "האיש שלא נשבר", היה גם הוא במנין הזה, לאחר מכן נתפס לאחר מכן ע"י השלטונות על לימוד תורה עם ילדים, והיה 20 שנה בסיביר. הרב ליזר ננס שגדל בתקופת הרבי הרש"ב, וכבחור ישיבה השתתף במבצע של העברת הקברים. כאשר עלה לארץ, זה היה אחד הדברים שהיה מספר, מלבד סיפורי התלאות והניסים בסיביר והניסים הגדולים שהיו לו שם.

= = = = =

להעיר, לגבי הרבי שליט"א מלך המשיח שמעיד (פ' שופטים) שנביא ישופט ויועץ דורנו, "שאין בו השינוי דגניזה כהארון שנגנז, אלא כמו אבן השתי' במקום מסויים בעולם", ובקונטרס בית רבינו שבבל מעיד שמקומו של נשיא הדור- המשיח שבדור הוא דווקא ב770, ופ' בא, (בקשר להסתלקות הרבי הקודם), מדגיש לגבי דורנו זה "מה שאין כן דורנו זה", שעוברים לחיים נצחיים בלי הפסק בינתיים".