התוועדות י"ב תמוז תשמ"ב עם כתוביות

התוועדות י"ב תמוז תשמ"ב עם כתוביות

מערכת פארבריינגנ'ס

התוועדות י"ב תמוז תשמ"ב באורך מלא עם הרבי שליט"א מלך המשיח, הכתוביות ע"י מערכת פארבריינגנ'ס.

= = = = =

תמליל הכתוביות בסרט:

ב"ה י"ב תמוז תשמ"ב

מאמר

"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם". – עליהם. זהו המאמר הראשון שבעל הגאולה מסר פעם הראשונה בה חגגו את חג הגאולה בפרסום,

וכידוע גם בהקדמת מכתבו למאמר זה שבו מדגיש שוב בנוגע ללימוד המאמר ברבים, וגם התחלת המאמר היא במעלת הלימוד ברבים - עשרה שיושבין ועוסקין בתורה,

שהרי 'עשרה' הוא האופן הגדול ביותר שישנו ב'פרהסיא', כידוע גם בנוגע לברכת המזון, שאף-על-פי שישנה קא סלקא דעתך שיהיה חילוק גם בין עשר, ומאה, ואלף וריבוא, אף-על-פי-כן הרי הפסק-דין הלכה למעשה שהובא בשולחן ערוך בהלכות ברכת המזון לאדמו"ר הזקן, וכך גם מובן בסידורו, שסידרו כדבר השווה לכל נפש, נמצאים גם בו החילוקים בנוגע לזימון וברכת המזון, ומביא גם את החילוק עד לעשרה, וזה כבר כולל את הפרהסיא הכי גדולה שיכולה להיות.

אף-על-פי-כן הוא ממשיך אחר כך [במשנה] שלאחר העשרה שיושבין ועוסקין בתורה, ישנו גם הלימוד והנתינת כח ש"אפילו חמישה שיושבין ועוסקין בתורה", ואחר כך אפילו שלשה ואפילו שניים, ועד – אפילו אחד, כמו שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

וכאשר אומרים את עניין ההפלאה דווקא  בעשרה, הרי זה ביתר שאת וביתר עוז ובהדגשה דווקא בעניין התפילה:

שתפילה הרי מעיקרי ענייניה הוא אמירת קדושה וברכו, והם צריכים להיות דווקא בעשרה, לא בחמישה, בשלושה או בשניים, ועל-אחת-כמה-וכמה לא באחד. ועד כדי כך שמדגישים בנוגע לתפילת הציבור, אשר "א-ל כביר ולא ימאס" שזהו דבר ודאי שהיא תתקבל כיון שהיא נאמרה בעשרה.

הרי רואים, שאף-על-פי שישנה המעלה הנפלאה בלימוד התורה דווקא בעשרה שיושבין ועוסקין בתורה, כולל – ונוסף על זה – כפי שאדמו"ר הזקן מבאר באגרת הקודש, שכל ענייני תורה ומצוותיה, כאשר הם נעשים ברבים ובעשרה יש בהם מעלה נוספת, כיון שאז הם 'עדה קדושה' כפי שהוא מבאר שם – על-כל-פנים ברמז ובקיצור – את הטעם, אמנם מזה מובן גם שגם בתורה כך צריך להיות, אף-על-פי שבזה ישנו גם החידוש בחמישה ושלושה ושנים ואחד, צריך להיות עילוי נפלא בעשרה, בדוגמא, ועל-כל-פנים מעין העילוי הנפלא שישנו בעשרה בנוגע לתפילה.

על תפילה נאמר שתפילת הציבור פועלת במשך כל השנה כולה מה שפועלים עשרת ימי תשובה, עם הסגולה דימים ההם, "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", וביחיד – זהו בעשרת ימי תשובה, וזה פועל כמו עשרה שמתפללים, "מתפלל עם הציבור", וכשמתפללים בעשרה הם פועלים גם כן "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" במשך כל השנה כולה.

ומזה מובן גם שאף-על-פי שישנו חילוק – תפילה עניינה הוא מלמטה למעלה, ובמילא מובן מדוע נוגע כל כך המעמד ומצב של ה'מטה', האם זהו באופן של עשרה או פחות מכך,

מה-שאין-כן בתורה שלכאורה עניינה הוא מלמעלה למטה, וה'מטה' הוא רק כלי, אזי לכאורה לא כל כך נוגע המצב ומעמד המטה בנוגע למה שהוא ממשיך מלמעלה, זה אמור להיות נוגע רק עד כמה הוא יקבל זאת. אבל לא בנוגע לההמשכה מלמעלה.

אף-על-פי-כן אומר במאמר ומבאר זאת בארוכה, שלומדים מתפילה גם על תורה. בדיוק כשם שהתפילה בעשרה פועלת עניין נפלא שלא בערך מכפי שזה בפחות מעשרה,  ועד ש"הן א-ל כביר ולא ימאס",  שבכללות העניין הוא שהתפילה אינה חוזרת ריקם חס ושלום,

על דרך זה הוא גם החידוש של עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר שבימי הסליחות – דהיינו עשרת ימי תשובה מעיקרא, הקב"ה מתעטף כשליח ציבור ואומר את י"ג מידות הרחמים, ומבואר גם בדרושי רבותינו נשיאינו איך שמראש חודש אלול, ובמיוחד בעשרת ימי תשובה, אז מאיר העניין די"ג מידות הרחמים, ובעשרת ימי תשובה זהו יותר אפילו מכפי ההארה בחודש אלול, על-אחת-כמה-וכמה יותר מבכל השנה כולה, כיון שאלו עשרת ימי תשובה.

ואומרים שבעניין התורה ישנו עניין זה גם כן בדוגמת התפילה, ומזה מובן גם שאז [כשיש מניין] נפעל גם בתורה העניין די"ג.

שכללות – ענין שלושה עשר מורה על כך שזהו למעלה ממדידה והגבלה, כמבואר בארוכה בכמה מקומות שהעניין די"ב הוא העניין דבריאה, י"ב גבולי אלכסון – שישנו גבול, וישנו אלכסון, בין קו אחד לקו השני, והם במספר י"ב, ועד כדי כך שאומרים שבכללות ישנו העניין די"ב גבולי אלכסון בעולם הבריאה,

מה-שאין-כן י"ג מידות הרחמים הם באצילות, או למעלה מזה, ומזה מובן גם בכללות העניין די"ג, שאף-על-פי שישנה הפלאה גדולה כבר במספר י"ב, בדוגמת כפי שזה בי"ב-י"ג תמוז, שישנם גם שני הימים, זהו יום ההולדת וזהו גם יום הגאולה, כפי שמכנה אותו בעל הגאולה בעצמו במכתב שהוא מקדים למאמר 'עשרה שיושבין ועוסקין בתורה',

כאשר מדובר בנוגע לי"ב תמוז הוא קורא לו 'יום הגאולה' ומיד מוסיף על כך – "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז" אלא גאל גם – ומונה שם את כל הסוגים הכוללים את כל עם ישראל במקום ההוא ובזמן ההוא,

ואחר כך זו נעשית גאולה שיש בה פעולה נמשכת, והיא פועלת גאולה בלימוד התורה וקיום המצוות, ועל ידי כך באה אחר כך גאולה בעניינים פרטיים, ועד לעניינים גשמיים, ועד לבני, חיי ומזונא רויחא, שנעשה בכולם העניין של רויחא – למעלה ממדידה והגבלה, שזהו בכללות העניין די"ג.

אף-על-פי שי"ג בא לאחר שישנו י"ב, כמובן גם מפשטות העניינים, הרי אין זו הוספה רק של מספר אחד אלא זו הוספה באין ערוך, ועד שזה הופך את כל הי"ב, שכל הי"ב נכללים ב'אחד' – בגימטריה י"ג, שהוא נוסף על הי"ב, ועד שכל הי"ב נעשים בדוגמת ומעין ממש כמו העניין די"ג,

כשם שבי"ג מידות הרחמים בכל י"ג המידות ישנה התכונה והתוקף ש'אינן חוזרות ריקם', לא רק המידה השלוש-עשרה, אלא כל אחת מהשלוש-עשרה.

ומזה מובן גם שזה שמביא במאמר ומשווה זאת עם העניין שזה בדוגמת הלומד פרקו מאה פעמים או הלומד פרקו מאה פעמים ואחת,

הרי אין זה רק שמתווסף אחד הפועל שלא בערך יותר ממה שפועלים המאה, ועד – כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא 'עובד אלוקים' או 'אשר לא עבדו',

אלא הפירוש בזה הוא, שעל ידי שהוא מוסיף את הפעם המאה ואחת, זה מהפך את כל המאה, וכפי שרואים זאת גם בתורה בפשטות שעל ידי שמתווספת ידיעה בתורה, הרי אין זה רק שמתווספת אותה ידיעה שנוספה לו, אלא על ידי זה נעשה שינוי והוספה בכל ענייני התורה שהוא למד בפעמים הקודמות, כפי שרואים זאת בפשטות – "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", והתורה היא כולה אחת, ועד, כפי שמובא גם בנוגע להלכה בפועל,

ומזה מובן שכל הוספה שנוספת בתורה, הרי "נפש עמל עמלה לו", כפי שהגמרא מביאה בסנהדרין, ואז מתווסף על ידי כך בכל לימודי התורה.

על-אחת-כמה-וכמה כאשר העניין שהתווסף בא על ידי שינוי טבעו ורגילותו, שתכונה זו היא דווקא בפעם המאה ואחת, הרי ודאי שזה מהפך, ובאופן דאין ערוך את כל לימוד התורה שהוא למד עד עתה, שלא בערך מכפי שמהפך כל עניין נוסף בתורה.

וזהו שמוסיף אחר כך, שבדיוק כשם שבנוגע לתפילה ישנו עניין השתדלות המטה ומובן מדוע – כיון שהיא באה, ועניינה הוא הרי – עלייה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, עלייה מלמטה למעלה,

כך יש גם בתורה, אף-על-פי שעניינה הוא מלמעלה למטה הרי גם בה צריך להיות עניין היגיעה, וגם זה – בשני העניינים: לא רק יגיעה בלימוד התורה עצמה, כנאמר – "לא יגעת ומצאת אל תאמין" וצריך להיות דווקא "יגעתי ומצאתי", ועד שלמדים מזה ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת", כיון שכאמור בתניא – הייתה הרגילות בזמן ההוא ללמוד מאה פעמים ועליו לשנות את טבעו ורגילותו, ואזי נעשה שינוי בכל עניינו, כמו שפועלת התפילה.

כמובן גם מהענין, שהרי תפילה עניינה הוא "ולעבדו" - בכל לבבכם  "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה", ומבאר אדמו"ר הזקן הביאור בזה בפרטיות מתי הוא נקרא בשם 'עובד אלוקים' כאשר זהו בדוגמת לימוד התורה, שונה פרקו מאה פעמים ואחת, וכך צריך להיות גם בעבודת הוי' – שינוי טבעו ורגילותו, ובעבודת הוי' – במיוחד בעבודת התפילה עצמה, שהוא עומד 'כעבדא קמי מריה', בביטול לגמרי.

ובזה רואים שינוי והוספה בשני הדברים: במאמר הוא לומד את עניין מאה פעמים ואחת לאחרי שהוא מקדים שכך צריך להיות בעניין התפילה כיון שהוא מלמטה למעלה,

ואילו בתניא מביא את העניין כפי שכתוב בגמרא שלומדים מכך שבתורה צריך להיות שונה פרקו מאה פעמים ואחת, מכך למדים לעבודת הוי' בכלל, ועבודת הוי' במיוחד – בעבודת התפילה.

על ידי זה מובן גם כן, מכיון שאומר שישנה נפקא-מינה במצב המטה, ולא רק נפקא-מינה בנוגע לכמה, ומה הוא יקבל, אלא נפקא-מינה גם בנוגע למה שהוא ממשיך,

ולכן גם החילוק בין עשרה שיושבין, לחמישה, שלושה, שניים ואחד, הוא לא רק באופן שבו מקיימים את העניין, דלימוד התורה בפלפול חברים, הרי מזה מובן שכמה שיותר אנשים שיושבים ולומדים, ועד שיושב ולומד כללות העניין דכלל ישראל הנכלל בעשרה,

הרי מהנ"ל מובן שקניין התורה אז הוא ביתר שאת וביתר עוז, כיון שגם ה'חברים' אז הם ביתר שאת וביתר עוז,

אלא עוד יותר, כפי שמובן מהמאמר ומובן גם מכמה מקומות, שזה נוגע גם למה שממשיכים מלמעלה, בדוגמת מה שממשיכים מלמעלה ממקום עליון יותר כאשר ישנן י"ג מידות הרחמים, כך הוא גם בתורה, ולכן משווה [במאמר] שי"ג מידות הרחמים שבתפילה הן אותן י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, כשם שבתפילה זה מוסיף דבר חדש, 'יהי רצון' – רצון חדש, כך גם בתורה על ידי המידות שנדרשת בהן, מתווספים ומתגלים דברים חדשים, כפי שמבאר זאת במאמר.

וגם כפי שבהמאמר לומד מהתפילה בנוגע לתורה, כך גם מביא שם את תורת המגיד שמפרש שעל ידי שמשה אמר בתפילתו את השם 'א-ל' מי"ג מידות הרחמים, על ידי זה נתגלתה המידה דקל וחומר שבתורה, "אמר לו הקב"ה" במידת קל וחומר – "קל וחומר לשכינה".

וזה קשור גם עם כללות העניין, כאמור לעיל, על-פי ומיוסד על תורת הבעש"ט, שכל עניין שהאדם שומע או רואה יש בו הוראה בעבודתו לבוראו, כיון שזהו תכלית הבריאה ותכלית המציאות והקיום שלו בעולם, והמגיד מאריך בזה, בנוגע לכלל 'כל מה שאדם שומע או רואה' המגיד מפרט זאת עוד יותר, שזה כולל אפילו שמיעה או ראיה שבאה באופן של מקריות, לא הייתה לו כוונה לשמוע או לראות, וגם לאדם אחר לא הייתה כוונה שיפגוש זאת, אלא שזה קרה מצד "מנהגו של עולם", במילא יש מקום לכנות זאת – בתורה עצמה, (בערך לעניינים שהם בכוונה) זה נקרא בשם 'מקרה', "כי יקרא קן ציפור – פרט למזומן", זה נקרא בשם 'יקרא',

אך מובן גם, ובפרט לפי הידוע הביאור בעניין השגחה פרטית לפי הבעש"ט, [שההשגחה] היא על כל הסוגים דדומם, צומח, חי ומדבר, אזי מובן שגם כאשר 'יקרא קן ציפור לפניך' הרי זהו עניין המזומן ממחשבה הקדומה דא"ק ואחר כך זה מגיע עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ושם הוא פועל את כוונתו דווקא על ידי אופן כזה שזהו 'מקרה', מצד הנהגת העולם זה בא רק מצד המקרה ולא מצד כוונה של אדם או של אדם אחר וכיוצא בזה.

ובנוגע לכך נאמר, [שהמניין] פועל את שני העניינים: נוסף על כך שאז נעשים כלים רחבים למעלה ממדידה והגבלה, כיון שנמצאים שם כלל ישראל, הנכללים בעשרה, כפי שנאמר לגבי "אתם ניצבים היום כולכם לפני הוי' אלוקיכם" ומונה שם עשרה סוגים, כמבואר בזוהר, הרי זה גם פועל וממשיך מלמעלה שיהיו "חיים וקיימים" ועומדים "לפניכם".

וכך הוא גם בנוגע לתפילה בציבור ובעשרה, וזה תלוי בכך שיאסוף עשרה אנשים ביחד וישב איתם ללמוד תורה.

ועל ידי זה מודגש עוד יותר שלא רק שהוא בעל הבית להחליט כמה כלים הוא מכין, וכמה צינורות הוא מכין, שנעשים צינורות רחבים וגדולים עד – למעלה ממדידה והגבלה, כאשר הם עשרה שמתפללים או עשרה שלומדים תורה,

ישנו עניין גדול עוד יותר – שעל ידי כך הוא משיג למעלה יותר, אף-על-פי שזה מלמעלה למטה, הוא משיג למעלה יותר ומשם הוא ממשיך, ממקום נעלה יותר בתורה עצמה, שמשם יימשך עד למטה מטה, שהרי התורה "לא בשמים היא", וזה דווקא על ידי שיש עשרה שיושבים ועוסקין בתורה.

ולכן משווים זאת. אמנם זהו בדוגמת ברכה ותפילה, שבזה ישנה המעלה של תורה על תפילה, שתפילה עניינה הוא – כאמור – מלמטה למעלה, ולכן היא נאמרת בלשון בקשה, כיון שהוא אינו בעל הבית על כך אלא שהוא מבקש את צרכיו, ומקדים לזה את שבחו של מקום ומסיים בשבחו של מקום, ועד שעל ידי עבודת התפילה ביכלתו להגיע לעניין הברכה, שאז הוא נעשה בעל הבית על העניין שעמו הוא מברך, ולכן היא נאמרת בפשטות ובלשון הבטחה, כמו בברכת כהנים, שהיא כללות עניין הברכות והיא מצוות עשה מן התורה הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן בזמן שבית המקדש היה קיים והן בזמן שאין בית המקדש קיים,

אמנם זקוקים לעשרה, בשביל ברכת כהנים אך אז נעשים הכהנים 'שלוחי דרחמנא', וביחד עם זה, כאשר ישנם עשרה מקבלי הברכה, אפילו כאשר אלו 'עם שבשדות' וכיוצא בזה, אזי זה נמשך, כאשר יש עשרה, על-כל-פנים אפילו עשרה כהנים, אזי ממשיכים זאת ואומרים בלשון הבטחה "יברכך הוי' וישמרך" עד "וישם לך שלום", כיון שזו הבטחה של תורת אמת שהיא גם תורת חיים – היא ממשיכה בחיי היום יום, ועד למטה מטה, שזהו עניינה של ברכת כהנים,

הרי מובטחים שיומשך, ועוד שיומשך 'באהבה', שזהו העניין דברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליך", שקשור גם, כפי שאמרו כבר בברכה – עם עניין האהבה, וממשיכים זאת בלשון הבטחה, כיון שזו אכן הבטחה והיא בוודאי תקויים, ועוד יותר, ברכת כהנים היא – כמבואר בלקוטי תורה בד"ה "פרח מטה אהרון" – שזה נעשה באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו",

כמו עניין השקדים, שהם מהפכים את השקדים המרים של שלושת השבועות, ועושים מכך "ייהפכו ימים אלו לששון ולמועדים טובים" שזהו העניין של שקדים טובים, והם ממשיכים עד לעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה הימנו, אפילו כאשר נמצאים במדריגה של תחתון ממש, בזמן הגלות, ובגלות גופא – בחושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא.

26.13

ועל דרך זה אומרים, במכל-שכן וקל-וחומר, אם בתפילה יכולים סוף-כל-סוף להגיע עד כדי כך שהוא נעשה בעל הבית על ה'יהי רצון', ומגיעה ברכת הכהנים עד למטה מטה,

על דרך זה, מכל-שכן וקל-וחומר, שהרי אפשר לומר שני אופנים מה למדים ממה בקל-וחומר כמדובר לעיל בנוגע לשינוי טבעו ורגילותו, אזי גם כאן, מכיון שהוא נעשה בעל הבית על כך כיון שזה תלוי בכך שהוא ילמד בעשרה, ולומד בפלפול חברים וכיוצא בזה,

הרי מכך מובן שהוא נעשה אחר כך בעל הבית על התורה, ועד שזה בא בהלכה בפועל, שהיא נקראת תורתו – נקראת על שמו, ועד ש"רב שמחל על כבודו – כבודו מחול", ואין כבוד אלא תורה מכיון שזוהי התורה שלו והוא נעשה בעל הבית על התורה, וממשיך על ידי התורה את כל הברכות וההמשכות עד למטה מטה שאין תחתון למטה הימנו.

וכידוע הפלאת ההמשכה שבאה על ידי התורה לגבי ההמשכה שבאה על ידי התפילה, שאף-על-פי ששתיהן נעשו על ידי תנאים, ועל שתיהן מסופר בתורה שבעל פה באריכות, אך מסופר בזה גופא אודות חילוק עיקרי: שכאשר הייתה ההמשכה על ידי התפילה, הרי לצורך כך היו צריכים לצום והיו זקוקים לתעניות וכמה עניינים כדי שיהיה באופן שיתאים למקבל.

מה שאין כן כאשר הייתה ההמשכה ד'עלמא אצטריך למטרא' וזה נפעל על ידי אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אזי זה נמשך מיד, ולא היו זקוקים לשום השתדלות, על-אחת-כמה-וכמה לא עניינים של תעניות ותפילות וכיוצא בזה,

ומיד זה הגיע כאן למטה, "אתא מטרא", ומיד ירד באופן שהמטה מקבל זאת, וירד גשם מן השמים והולידה והצמיחה, ובאים פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם כפי שחסידות מבארת זאת – עד סוף כל ההעלם וההסתר,

ש'מתבטל' העולם, אף-על-פי שהעולם נשאר במציאותו, בדוגמת קיומם של עולם האצילות ועולמות האין-סוף והעולמות הנקראים 'גלגלתא', כפי שאדמו"ר הזקן אומר באגרת הקודש,

ויש לומר, שהם נקראים בשם 'עולמות' בערך לשאר העניינים שבהם הם נמצאים, אך אף-על-פי-כן הם נקראים בשם 'עולם', ודווקא שם ישנה התגלות האלוקות באופן ד'פרעה' כמבואר בזוהר שפרעה הוא מלשון "אתפריעו ואתגליין כל נהורין דלעיל".

ולכן מקשר זאת [במאמר] גם עם עניין הצדקה, שצדקה היא הרי מצווה של הקב"ה, ו"רחבה מצוותך מאוד" – למעלה ממדידה והגבלה,

וגם עניין הצדקה גם הוא באופן כזה שנאמר "ארבע הידות יהיה לכם" והחמישית לפרעה, זה פועל 'אתפריעו כל נהורין' וכל ההמשכות וההשפעות הבאות מלמעלה.

וכאשר יהודי מתבונן, שכאשר הוא לומד תורה כפי שבעל הגאולה ממנה אותו לשליח ונותן לו כח ומברך אותו ומבטיח לו הצלחה, אז – כמבואר במאמר – הוא נעשה בעל-הבית על התורה והיא תלויה בו לגמרי, והתורה קשורה גם עם "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם",

אזי באות כל הברכות האמורות בפרשה, החל מ"ונתתי גשמיכם בעיתם", וכפי  שהבעש"ט מבאר שהכוונה לגשמיות שלכם.

ועל דרך האמור בנוגע לתפילה במזמור ק"ב שזהו הרי הסיום של שנת הק"ב של בעל הגאולה, והתחלתו של מזמור ק"ב כידוע התקנה שבעל הגאולה פרסם מה שאדמו"ר הזקן קיבל מהמגיד בשם הבעש"ט, שיאמרו את מזמור התהילים המתאים למספר שנותיו, המזמור מתחיל "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו" שזהו עניין התפילה,

והבעש"ט מבאר בזה שתפילתו של העני, היות שהוא עומד כעני - כעבדא קמי מריה, "ונפשי כעפר לכל תהיה" בתפילה, בדיוק כמו שזה בתורה, ואזי מהי בקשתו – ש"לפני הוי' ישפוך שיחו", הוא אינו צריך את הגן-עדן והעולם הזה וגן עדן התחתון וגן עדן העליון והעולם הבא,

כידוע תורת אדמו"ר הזקן שנכדו ממלא מקומו – הצמח צדק – כתב ופרסם ואחר כך זה גם נדפס, ועד שזה נעשה הוראה ונתינת כח לדורות,

אף-על-פי שעולם הבא הוא לכאורה מעלה הכי נעלית, אך כיון שאנו הולכים בדרכיו ולומדים את תורתו, ואזי מתחברים בייחוד נפלא עם בעל התורה, כיון שזוהי תורתו – שהוא בעל הבית עליה והמשכיל, המושכל והשכל נעשים בייחוד נפלא,

נעשה מעין זה נתינת כח ללומד את תורתו, שגם הוא שייך לזה, בדוגמת מה שנאמר, שכיון ש'לגבי משה מילתא זוטרתי היא' נעשה "מה הוי' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" אצל כל יהודי בנוגע לפועל,  ועד למעשה בפועל, כמובן בפשטות הכתובים,

כך גם בנוגע לדרגה ד"לפני הוי' ישפוך שיחו", כתורת אדמו"ר הזקן  "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" רק אותך עצמך,

ולאחר מכן זה נמשך, בין אם מרגישים זאת ובין אם לא מרגישים, אך זה פועל, ועד מעשה בפועל על כל אלו ה'אוחזים בידית', על-אחת-כמה-וכמה כאשר לומדים את תורתו והלימוד הוא באופן דלימוד המביא לידי מעשה.

אמנם לאחר מכן ממשיך בעניין התורה באותו פרק תהלים, "תכתב זאת לדור אחרון", שזהו עניין התורה שעניינה הוא ש'תכתב', וזה יהיה 'לדור אחרון' שהתורה היא נצחית "לא תהיה מוחלפת".

על דרך זה עוברים אחר כך לפרק ק"ג מתחיל מיד – "לדוד ברכי נפשי את הוי'", שזהו עניין התפילה בחלק זה של התפילה שהיא שבחו של מקום, ותפילה בתור הודאה, ולכן "ברכי נפשי את הוי'", כפי שהגמרא מבארת זאת בברכות שדוד הסתכל וראה ה' דרגות ושלבים, ולכן אמר גם כן חמש פעמים 'ברכי נפשי את הוי'',

וזה גם פועל בתפילה, כפי שהוא ממשיך שם "כרחם אב על בנים ריחם הוי' על יראיו", והרי מידת היראה קיימת אצל כל יהודי, והיא 'עיקרא ושרשא' של כל העניינים כולם וכל העבודות כולן, והיא קיימת אצל כל יהודי מצד עצמו, שהם "מאמינים בני מאמינים", וכשיש את עניין היראה אזי גם "ריחם הוי' על יראיו",

וזה פועל גם שהרחמנות היא 'כרחם אב על בנים', ולכן ממשיכים זאת גם, נוסף על כך שכללות העניין – גם פרק ק"ב וגם פרק ק"ג הוא עניין בתורה, אחד מכ"ד ספרי וכתבי הקודש,

ואדרבה – משווים זאת לחמישה חומשי תורה, כפי שהגמרא מאריכה, ועד שזה מתבטא במספר הפסוקים שהחילוק ביניהם הוא רק במספר מצומצם, ויש טעם בדבר, כיון שזהו מספר הפסוקים בחמישה חומשי תורה ומספר הפסוקים בתהלים,

וזה מגיע אחר כך לעניין לימוד התורה על ידי הקדמת התפילה ואזי גם התורה היא באופן דתכלית השלימות.

ובפרט, כפי שמסיים במאמר, כאשר הוא לומד תורה עם חבירו, ואז מתווסף בזה גם עניין הצדקה, הוא גומל חסד עם חבירו, גמילות חסדים בנפשו, אזי ישנם כל ג' הקווים דתורה, תפילה-עבודה וגמילות חסדים שעליהם העולם קיים ועליהם העולם עומד,

ומתקיים גם "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", על ידי כך שלומדים תורה באופן של צדקה, ועל ידי כך שישנו עניין צדקה באופן שהתורה מורה "לעשות צדקה וחסד", שזה בא מאברהם, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט".

וזה פועל אחר כך עד שהוא משנה את טבעו ורגילותו, וכפי שמביא במאמר שזהו הציווי לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". וזה נעשה הכנה קרובה, על ידי עניין המשפט "כהלכתא קדמייתא" ועניין הצדקה, שמתקיים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ובלשון הרמב"ם – "מיד הן נגאלין", ומתקיימים כל העניינים שבאים לאחרי זה באופן של חירות אמיתית וגאולה אמיתית, ושלימה וכללית, גאולה שאין אחריה גלות, ובגאולה, דווקא הימים שהיו פעם באופן אחר ייהפכו מייד למועדים ולימים טובים ולשמחה, עם כל הלשונות שהובאו בתנ"ך ואחר כך ברמב"ם ובסליחות ובכמה מקומות, וזה יורד למטה מעשרה טפחים באופן דמיד הן נגאלין – מיד ממש,

ובדרך ממילא הולכים מתוך שמחה וטוב לבב לבית המקדש השלישי ללמוד תורה מפי משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפר ובעל הגאולה בתוכם ובראשם, וכן "שם נעשה לפניך כמצות רצונך" קרבנות, על-אחת-כמה-וכמה מצוות הצדקה, והתפילה בזמן בית המקדש השלישי הרי מובן העילוי הכי נעלה שישנו בתפילה זו, ואזי ישנם כל שלשת העניינים הן תורה, והן עבודה והן גמילות חסדים באופן ד'שלישי' שאין למעלה הימנו,

וזוכים בזה ל'טועמיה חיים זכו' כבר בימים האחרונים של הגלות, ועוד בפרט שלוקחים את ההתעוררות דימי הגאולה שהוא גם יום ההולדת שבו מזלו גובר – י"ב י"ג תמוז,

ומביאים וממשיכים זאת בעשיה שבין הכוחות אין תחתון למטה הימנה, שדווקא שם נעשית דירה בתחתונים ושם זה נעשה באופן של דירה, שבה נמצא עצמות ומהות בכל ענייניו, מכל-שכן וקל-וחומר מעצמות ומהות.

ויש כאמור 'טועמיה חיים זכו' בימים האחרונים של הגלות ש'לכל בני ישראל היה אור במושבותם', ולומדים תורה מתוך הרחבה, וברבים ובפרסום, ופועלים זאת גם במקומות  שבינתיים לכאורה עדיין לא ניתן לפעול זאת – ומבצעים זאת וזה נעשה 'פורץ גדר', ואחר כך מתבטל הגדר לגמרי ונעשית הרחבה גמורה,

וכל בני ישראל מתאספים יחד באופן ד'קהל גדול' וכולם יחד 'ישובו הנה', ומקבלים סיוע מ'מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותיך' והם מביאים כל אחד מהם וכולם יחד כל יהודי וכל היהודים, מביאים אותם כמנחה בכלי טהור לארץ הקודש, "ארץ אשר תמיד עיני הוי' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – אפילו בזמן הגלות,

על-אחת-כמה-וכמה שנמצאים כבר בעקבתא דמשיחא, ובאים לשם 'בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו', ובאים לשם עם 'כספם וזהבם איתם' בריבוי ושלימות של התורה ומצוותיה, שהרי אמיתית העניין דכסף וזהב אצל יהודי הם התורה ומצוותיה, ועוד יותר – אבנים טובות ומרגליות, רכוש גדול ועד למעלה ממדידה והגבלה.

ומשיגים גם שלימות הארץ לגבולותיה ותיכף ומיד "ירחיב הוי' אלוקיך", שהוא "המעלך מארץ מצרים", ומבקש "הרחב פיך" ואזי "ואמלאהו" כיון שזה בא מ'אנכי הוי' אלוקיך המעלך מארץ מצרים',

ומקבלים תיכף ומיד 'ירחיב הוי' אלוקיך את גבולך' עם ארץ קיני, קניזי וקדמוני, ובמהרה בימינו ממש.

שיחה א

כמדובר כמה פעמים והוזכר גם אתמול, שכל עניין הקשור עם זמנים עברו, נאמר שצריכים להזכיר זאת על פי תורה, התורה מצווה שצריך להיות "הימים האלו נזכרים" וזה צריך להיות באופן שיהיה גם "ונעשים", שזה יגיע למעשה בפועל בדוגמת מה שהיה בפעם הראשונה,

ומכיון שישנו גם הציווי ד"מעלין בקודש", הרי מובן מכך, שאף-על-פי שבפעם הראשונה ישנה מעלה שהיא הייתה הפתיחה, ה"פתח", ו"כל התחלות קשות" כפי שרש"י מביא בפירושו על התורה,

ומזה מובן שזה מובן ופשוט לכל אחד ואחת, אך ישנה מעלה בפעמים שלאחרי זה אף-על-פי שהן הולכות כבר בדרך פתוחה, והעניין הוא שאז כל יהודי בוודאי משתדל, ובמילא הוא מצליח לקיים את ציווי הקב"ה ולעשות את רצון הקב"ה והוא מעלה בקודש, עוד יותר מכפי שהיה בפעם הראשונה.

וכפי שרואים זאת גם במכתב שבעל הגאולה צירף והקדים למאמר, הוא כותב שם שמקודם היה המעמד ומצב שחשבו שכאשר יפיצו תורה ויהדות יהיו נגד החוק,

והמאסר, שהביא אחר כך לגאולה בי"ב וי"ג תמוז, הראה שעיוותו את העניין, אבל באמת זה מותר על פי החוק, כפי שכותב שם במכתב שנתן אז לפירסום כאמור – לקראת י"ב תמוז בפעם הראשונה [שאחר השחרור], והוא כתב את המכתב בט"ו סיון, ביום אודותיו הוא כותב בעצמו במכתב שבו הייתה התחלת המאסר!

מהו הקשר? לכאורה זהו דבר והיפוכו!

53.04

אלא שסופו מוכיח על תחילתו שהתחלת המאסר הייתה ירידה לצורך עלייה, כדי שלא רק שיוכלו להמשיך כפי שהיה עד אז, אלא – כפי שכותב במכתב – שכעת התפרסם שאין זה נגד החוק, ובמילא מובן מכך שכעת יש לפעול בזה עוד יותר מקודם.

זה נכתב – כאמור – לקראת י"ב-י"ג תמוז בפעם הראשונה, וכך מידי שנה בשנה נוסף בציווי 'מעלין בקודש' לא רק לגבי הפעם הראשונה, אלא גם לגבי הפעם הקודמת, בפעם השלישית – לגבי הפעם השניה, ועל דרך זה גם מידי שנה בשנה להעלות בקודש.

ישנם ריבוי עניינים שבעל הגאולה רצה, דרש וביקש ואיחל הצלחה ונתן את ברכתו, הרי לכל לראש מובן שבאים עניינים אלו שאודותם הוא כותב בפירוש במכתב, שגם שם ישנם כמה עניינים, אך כיון שההוראה בפועל קשורה עם התורה, הרי מובן שעיקר ההוראה, הנקודה העיקרית היא בתורה הקשורה עם המכתב.

וזאת הוא כותב במכתב עצמו, שהוא שולח מאמר המיוסד על המשנה, ואחר כך הוא מבאר זאת, כיצד זה מבואר במאמרי חז"ל גם בגמרא, ועד כפי שזה מבואר בפנימיות התורה – בקבלה שבדורנו נתגלתה ונתבארה באופן שזה נעשה מובן ומושג וידוע בחסידות חב"ד.

גם במאמר זה ישנם ריבוי עניינים, אזי יש להתחיל עם הראשי-תיבות של המאמר, לא בראשי-התיבות ממש, אלא בתחילת המאמר שנקרא גם 'ראש המאמר' בכמה מקומות, לא בנוגע למאמר זה אלא במאמרים אחרים, ומזה מובן על כל מאמר בכלל,

בדיוק כשם שעל התורה בכללותה נאמר במדרש ש"פתח דברך יאיר" קאי על בראשית, התחלת התורה שמתחילה ב"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", וזה נקרא 'ראש דברך' ו'פתח דברך'.

על דרך זה מובן בנוגע לחלק בתורה, שהוא הרי חלק מהעצם, ו"כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", אזי גם בראש המאמר נכללים כל העניינים שבמאמר.

והנה ראש המאמר, כאמור – כפי שדובר גם בהתוועדות אתמול, כללות העניין הוא שילמדו תורה ברבים, וזה מנוסח בכמה מילים – שכל מילה היא הוראה בפני עצמה:

שצריך להיות "עשרה" – שזהו הכלל הכי גדול, ומזה גופא מובן, כפי שנאמר שכל המספרים מורכבים מעשרה, כי כאשר מסתיימים ה'עשרה' של היחידות מתחילים לאחר מכן 'עשרה' של עשיריות, עד שמגיעים למאה, ואז מתחילים 'עשרה' של מאות, עד שמגיעים לאלף, ו'עשרה' של אלפים עד שמגיעים לרבבה – לריבוא,

ובזה מבואר ש'ריבוא' – נוסף על הפירוש שהוא עשר אלפים, הרי זה גם מלשון 'ריבוי'  המורה על למעלה מכל מדידה והגבלה – שלא בערך,

זהו העניין במילה הראשונה – עשרה, כמדובר בהתוועדות אתמול שלכל לראש צריך להיות 'קשוט עצמך' יש לאסוף את עשר כוחות הנפש שלו עד שיהיו לימוד התורה והתפילה באופן ד'כל עצמותי תאמרנה', כפי שמבאר בארוכה בתניא.

ובנוגע לתורה מוכרח להיות "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", וזה צריך להיות באופן שהוא יבין, שתהיה הבנה והשגה, והוא יבין עם כל השלימות שביכלתו להבין,

וכמדובר כמה פעמים אין הפירוש שכאשר הוא חכם גדול והוא לומד את העניין כפשוטו הוא יוצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה, אומר אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שזה לא כך. עליו ללמוד לפי הבנתו והשגתו, וכאשר הוא יכול להשיג באופן נעלה יותר והוא נעשה כבר "בן עשר" אזי הוא חייב ללמוד משנה, ואינו יכול לצאת בזה שבהיותו בן חמש הוא למד מקרא, וזהו הדין בהלכות תלמוד תורה, שכאשר הוא נעשה בן עשר צריך אביו או המחנך שלו לומר לו ולדאוג שיתחיל ללמוד משנה,

ועל דרך זה בן חמש עשרה לגמרא וכו', עם הדרגות שלאחרי זה, בן ארבעים לבינה, עם כל הדרגות דזיקנה ושיבה, עצה, לשוח ו'מת' – דהיינו הביטול דאופן אחד בלימוד התורה בדוגמת רבי זירא ש'צם מאה תעניתא' כדי לעבור ללימוד נעלה יותר – הלימוד דתלמוד ירושלמי שהוא מתחיל אז ללמוד מ'אחד', לאחר שהוא סיים את ה'מאה' על ידי מאה התעניות.

עניין זה דורש שיהיה דווקא בהתיישבות, וזהו שנאמר שלא מספיק שתהיה התיישבות של כח החכמה שלו, וצריך להיות גם התיישבות של כח הבינה שלו, וגם כח הדעת שלו, ועד שצריך להיות "יושבים" בכל עשר כוחותיו, כפי שרואים זאת בפועל, שכאשר הוא יתבונן בעניין עמוק בתורה, ויבין אותו על בוריו ותכליתו, אבל בשעת מעשה, כח המעשה שלו יתנהג באופן אחר וכיוצא בזה, זה יבלבל אותו והוא לא יוכל להצליח בהתיישבות של כח החכמה שלו. לכן צריך להיות "עשרה שיושבים".

בזה גופא ביכלתו להגביל – על פי תורה ועל פי הלכות תלמוד תורה שיש לו שיעורים בתורה, והוא אומר שעושה זאת לפי השיעור וההלכה של הלכות תלמוד תורה,

אך מיד מוסיף בתניא, ומציב לפני כן נקודתיים – הפסק עניין, שמיד אחר כך עליו להבין שלא אליו הכוונה,

זה טוב בהתחלת העבודה אך עבורו צריך להיות הסדר – שיוסיף עוד, יותר מהשיעורים הכתובים בהלכות תלמוד תורה, ודווקא אז הוא ישלים את מה שעליו להשלים כדבעי למעבד.

וכפי שאומרים זאת בנוגע למצוות הצדקה, שאפילו כאשר נותנים סכום גדול ביותר, אך כיון שזה לא כפי יכלתו, אזי כפי שהגמרא מספרת את העונש שהגיע על כך, מכך מובן שכשם שזה בצדקה על דרך זה הוא בנוגע לכל ענייני תורה ומצוותיה, ובמיוחד בתורה עצמה, שהיא המקור לכל המצוות, ו"גדול לימוד שמביא לידי מעשה". וכדי שהצדקה תהיה כדבעי למהווי, מוכרח להיות גם לימוד התורה שלו כדבעי למהווי. ואז יהיה אצלו "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" כפי הדין בזה.

והדיוק בזה, שהדין הוא שאין זה אצלו 'לפנים משורת הדין' אלא מובן מהסוגיא שם – שזה נעשה אצלו הדין "כפי מיסת נדבת ידו". ועל-כל-פנים נדבת ליבו.

ולכן צריך להיות העניין של "עשרה שיושבין" זה עדיין לא מספיק, וצריך להיות "ועוסקין", וכפי שהוזכר אתמול בארוכה השיחה הידועה של בעל הגאולה, שצריך להיות כמו בעל עסק ולא כמו שכיר,

1:03:12

הוא יכול לחשוב לעצמו שהוא עבדו של המקום והוא עובד את הקב"ה כמו שעובד עבד פשוט, ובמילא – מה עושה עבד? הוא עובד עבודתו כמה שהוא יכול, לדאוג מדוע העבודה לא נעשתה בשלימות? לכאורה אין לזה כל שייכות אליו!

הוא עשה כל מה שהוא יכול, ועשה באמונה, ויש לו עדות מאנשים שאינם נוגעים בדבר שהוא עשה חשבון צדק, שיותר מזה הוא לא יכל לעשות בשום אופן, אבל לשבת ולבכות – זה שייך לאדון, והוא רק עבד, הנכסים אינם שלו, העבודה אינה שלו, וגם הוא עצמו אינו שלו.

בנוגע לזה ידוע הסיפור שסיפר בעל הגאולה אודות אביו, כאשר הייתה אסיפה והוא דיבר אודות הפצת היהדות והדאגה להפצת היהדות וכו' – וכבר נדפס הסיפור בארוכה, הוא דיבר במסירות נפש, ומסירות נפש אמיתית עד שזה גרם למעצרו במלון שהוא היה בו, מכיון שהוא היה מראשי ומנהיגי האסיפה פעלו שלא יובילו אותו למאסר כפשוטו בבית הסוהר, אלא מפני כבודו וכבוד האסיפה וכבוד העניינים וכו' שלא ייצא מזה עניין שלא יוכלו לשאת, לכן עצרו אותו במלון עצמו, העמידו שומר על פתחו.

לאחר מכן, כשהסירו את השמירה, כי ראו שזה לא פעל, אזי ניסו בדרכים אחרות והיה אפשר שוב להיכנס אליו, נכנס גם גדול בישראל ושאל – הייתכן? הוא ראה שהוא יושב ובוכה – אדמו"ר נ"ע, ושאלו מדוע אתה בוכה? הרי עשינו הכל, ועשינו במסירות נפש יותר מזה לא יכולנו לעשות כלום!

ענה לו על כך: אבל העבודה לא נעשתה!  זה שהעבודה לא נעשתה – מה שייך ומה יעזור הבכי? יש לפעול לקראת האסיפה הבאה אצל שרי המלוכה!

התירוץ על זה הוא שדבר הנוגע באמת ומרגישים שזהו דבר אישי, לא שואלים וטוענים טענות האם יש לבכות או לא, בוכים בפועל, כיון שזה נוגע לו.

אצל מי זה שייך? כאשר הוא בעל הבית של העסק, אך כאשר הוא שכיר, ועובד עבודתו באמונה, ואפילו עבד פשוט, הרי כל זמן שהוא לא מגיע לדרגה זו שצער האדון נעשה גם צער שלו, – זוהי עבודה בפני עצמה.

יכול להיות שהעונג של האדון נעשה העונג שלו, אך עדיין אין זה מכריח שצער האדון יהיה הצער שלו.

ואף-על-פי שעונג וצער הם הפכים, הרי כעת מדובר אודות טבע בני אדם, וטבע בני האדם הוא שקל יותר לפעול בעצמו, שעונג האדון יהפוך להיות עונג גמור שלו, מאשר לפעול בעצמו שבצער האדון הוא גם כן יצטער כל כך כמו האדון, זו עבודה נפרדת, ועבודה קשה  עוד יותר מאשר לפעול שעונג האדון יהיה העונג שלו.

לאחר מכן יש להכניס את כל זה, לאחר ההכנות ד"עשרה שיושבין ועוסקין" הוא מכניס זאת "בתורה", לא שהוא רוצה לקחת את התורה ולהתאים אותה שתתאים לעשרה ולישיבה ולעסק, אלא הוא לוקח את העשרה, את  הישיבה ואת העסק ו'מכניס' אותם בתוך התורה,

ואזי מתבטלת מציאותם כשלעצמם, העשרה נעשים מציאות של תורה, הישיבה נעשית ישיבה של תורה, והעסק נעשה עסק של תורה, ואזי הוא פועל, כפי שמבאר במאמר, את העניינים הכי נעלים.

וגם, כפי שמובן מהמאמר, שבהתחלתו ישנו דיוק מיוחד, התחלת המאמר היא בעניין התורה, וסוף המאמר הוא בעניין הצדקה, ומתי מסרו את המאמר – בקשר לעניין של גאולה. אמנם עדיין לא הגאולה האמיתית והשלימה, אבל על ידי מה באה הגאולה האמיתית והשלימה?

- כאשר יש תורה וצדקה, אלו ההתחלה והסיום – ההתחלה והראש, והסיום וחותם של המאמר, שהרי לכל הגאולות יש אותו שם בלשון הקודש, אזי מובן שבפנימיותם הן קשורות אחת עם השניה ועם השלישית עד לגאולה העשירית, או הגאולה השלישית – איך שיכנו זאת,

וכבר לאחר הגאולה ההיא, שהראתה שאפשר ללמוד תורה ולהפיץ את קיום המצוות, וזהו על פי החוק של עולם הזה הגשמי, אפילו במדינה ההיא, זוהי ההתחלה ופתיחת הדרך להגיע ל'קץ שם לחושך', לשרוף את שיירי הגלות, ומתחילה ה'אתחלתא' דגאולה האמיתית והכללית והשלימה, ביחד עם ה'סיום', באופן ד'עד מהרה ירוץ דברו', כאמור לעיל, על יסוד מעשינו ועבודתנו,

ועל ידי מעשינו ועבודתנו, שכללותם היא התחלת המאמר – עניין התורה עד לאופן ד"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה", ועד לסיום המאמר – עניין הצדקה, וכן צדקה וגמילות חסדים בנפשו, ו"גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והוא מסיים גם בלשון של גמילות חסדים.

ועיקר הכוונה בוודאי היה שיהיה "לאלתר לגאולה" יחד עם "לאלתר לתשובה", ואף-על-פי שמפני סיבות שונות ומשונות זה התעכב עד י"ג תמוז תשמ"ב, בוודאי שהקב"ה יאמר 'די', ו'עד שיבלו שפתותיכם מלומר די',

וזה יהיה 'מיד הן נגאלין', "מיד" הוא אותן אותיות של "די", בתוספת "מ" בתחילתו, שתבוא הגאולה על ידי ה"מ", שהיא ראשי-תיבות  "משיח", ובכמה מקומות כשרוצים להורות על עניין הגאולה והפכה מקשרים זאת האם האות "מ" היא פתוחה או שהיא נכתבת סגורה – "לםרבה המשרה", וכמבואר בדרושים העניין בזה.

ונזכה, לאחרי כל האמירות והדיבורים וכו', לעניין כפשוטו ממש למטה מעשרה טפחים, גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ובאופן ד"מיד", לחיים.

ב"ה

01:16:32

שיחה ב

הוזכר אתמול וגם מפורסם, שעיקר המאסר היה מצד זה שהיה לימוד התורה עם תינוקות של בית רבן, עם קטנים וקטנות, ועד שהרבי גם מרמז על כך במכתב, אמנם בהדגשה זה בא בפורים שלפני זה במאמר הידוע "וקיבל היהודים" שבו מדובר אודות "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" כדי שיהיה "להשבית אוייב ומתנקם", שם הוא דיבר בגלוי ובארוכה ובפרטיות ובפרסום אודות עניין חינוך הבנים והבנות – דווקא הקטנים והקטנות ועד שהם נקראים "עוללים ויונקים".

מזה מובן גם לכל לראש במעשה בפועל, "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה" זהו הרי עניין של לימוד, אפילו כאשר הוא לומד עם חבירו אמנם זהו גמילות חסדים בנפשו אך עדיין זהו עניין של לימוד.

העניין של מעשה בפועל ו'המעשה הוא העיקר', כמדובר לעיל – נמצא בהדגשה בכל עניין המאסר והגאולה, וכפי שהוא מדגיש במכתב, שהגאולה הראתה שהמאסר היה שלא כחוק כיון שזה מותר על פי החוק, כי [המאסר] בא בעיקר בעקבות לימוד עם עוללים ויונקים.

ההגבלות היו רק בנוגע למספר מסויים, שלושה וכיוצא בזה, או על ידי ההורים וכיוצא בזה, אך הייתה דרך פתוחה ללמוד עם עוללים ויונקים.

כאשר חושבים אודות "ונעשים", ובפרט שי"ב-י"ג תמוז חל ברוב הארצות שבהן נמצא רוב מניין ורוב בניין של בני ישראל, זהו הזמן שבו מקבלים 'חופש', מכנים זאת בשם חופש, מהלימודים שאינם לימודי קודש.

אינני רוצה לכנותם בשם 'לימודי חול' כיון שבאמת היו צריכים לעשות מהם לימודי חול על טהרת הקודש, שזה שלומדים זאת זהו כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא שלומדים חשבון כדי שיידעו הלכות עירובין, כיצד למדוד עירוב, או כיצד למדוד ד' אמות על ד' אמות או כדי למדוד עניינים הקשורים עם קדושה.

ועל דרך זה בשאר ענייני החכמות הנקראות שם חכמות חיצוניות אומר אדמו"ר הזקן שבכללות הן מטמאות את המוחין, וכמדובר כמה פעמים – זהו לשון בדיוק.

בעניין הטומאה ישנו דבר מוזר זה לא משנה בכלל את הדבר שעליו מביטים, לא רואים שום שינוי, נגעו בזה לרגע קטן, ופוסקת התורה שדבר זה אינו ראוי למקדש, לבוא אל הקודש, לא ראוי למאכל של כהן, כאשר ישראל אוכל אותו הוא זקוק לטבילה, עם כמה וכמה גדרים וסייגים ואיסורים וחומרות הכי גדולות.

וכאשר מביטים על הדבר עצמו, מה קרה לו? - שום דבר! הוא נשאר במקומו, לא התרבה ולא נפחת, לא נוסף עליו כלום ולא ניטל ממנו כלום, אך ורק נגעו בו, אך נגע בו דבר שאינו מתאים! וכאשר זה נוגע לרגע אחד בדבר שאינו מתאים אזי הוא הופך להיות היפך הטהרה!

ולא סתם היפך הטהרה שלכן אינו יכול להיכנס לקדשי קדשים או להיות כהן גדול, זה נוגע לכהן, נוגע ללוי, נוגע לישראל, נוגע לגר, אלא שיש נפקא-מינה – אצל כהן זה נוגע בדרגה זו או דרגה זו, אצל לוי זה נוגע בדרגות פחותות, ואצל ישראל פחותות יותר, ואצל גר – פחותות עוד יותר.

וזה נוגע עוד יותר – זה נוגע לקטן שבקטנים! קטן שבקטנים אינו שייך לכל עניין של תורה ומצוות, ואומרים שאם דבר בלתי טהור נגע בקטן שבקטנים, תינוק בן יומו! או תינוקת בת יומה! זה פועל אצלו שינוי עיקרי. שאם יש עניין של קודש בבית אם זה תרומות או קדשים וכיוצא בזה, יש לשמור שהיא לא תיגע בזה, תינוקת בת יומה!

וכאשר אותה נגיעה לא התרחשה, אזי היא יכולה לגעת בתרומות, ובמעשרות אין צורך לומר, ובקדשים אם רק לא היו עניינים של נגיעה, או היוצאים מגופו וכיוצא בזה, שאינם מתאימים.

דבר זה לא מוצאים בשום עניין, וזו הלכה בתורה, והלכה זו היא בשווה, בין אם זו קטנה בת יומה או זקן גדול בן מאה ועשרים שנה, זהו אותו דין בנוגע לנגיעות אלו. בנוגע למה שהוא נגע, או שהיא נגעה ובנוגע לפעולות שיוצאות מזה אחר כך.

וכאשר מדובר אודות חכמות חיצוניות, אומרים על כך אותה לשון, לא אומרים 'אסור' או 'פסול' וכיוצא בזה, משתמשים בלשון זו, וכמבואר – זו לשון מדוייקת כיון שזה נכתב בתניא, תורה שבכתב, וזה נכתב בעניין עיקרי.

אף-על-פי-כן, כאשר ישנה מציאות בעולם, בוודאי שאפשר לנצל אותה לטוב. אפילו "רשע" הוא כדי שיהיה "ליום", שייהפך מה"רעה". וכאן אין זקוקים להגיע לכך, מכיון שאין זה עניין אסור מצד עצמו, אלא כאשר משתמשים בו שלא כדבעי, או שמשתמשים בו סתם, אזי באים מזה כל הקשיים. אך כאשר משתמש בזה כמו הרמב"ם  והרמב"ן, אזי נעשה מזה עניין של הכשר מצווה, או הכשר לתורה, או לפרנסתו וכיוצא בזה.

ובזה, כאשר מעורב בזה עניין של פרנסה הרי כל אחד נעשה משוחד, אפילו פרוטה אחת גם היא שוחד שמטה את שכלו. וכאשר מדובר אודות עסק פרנסתו, נדמה לו שזה נוגע לכל משך ימי חייו, פרנסתו ופרנסת בני ביתו. הרי מובן שאין ביכולתו לסמוך על עצמו לגמרי כלל וכלל לא, עד שהוא ימצא מישהו שהוא בוודאי "פוסק" בעניינים כאלה, ויספר לו את מעמדו ומצבו, רק אז יוכל לברר האם זהו דבר המותר עבורו, או שזה מטמא את המוחין שלו, וכיוצא בזה, או שזה דבר שהוא זקוק לו כדי לדעת כיצד לחשב תקופות ומזלות, "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כפי שהגמרא מפרשת, שזה קאי על מחשבי תקופות ומזלות.

1:25:05

אבל כאמור, לשוחד יש את כל התוקף ד'יעוור' ו'יסלף', וזה כאשר מדובר אודות פרוטה אחת ויחידה. כאשר מדובר אודות עסק פרנסתו – אין שוחד גדול יותר שניתן לתת, באבנים טובות ומרגליות, כסף וזהב וכו', כאשר הוא חושב שזוהי פרנסתו ופרנסת בני ביתו.

זהו מאמר המוסגר, ובנוגע לענייננו – אלו ימי החופש, ובכמה וכמה מדינות זהו חופש מלימודי חול, וכאמור לעיל שמלכתחילה זה צריך להיות חול על טהרת הקודש,

צריכה להיות השתדלות הכי גדולה שהזמן שמתפנה אצל התלמידים והתלמידות, יתמלא בלימודי קודש, שבהם אין צורך להבהיר שזה על טהרת הקודש כי זה קודש בעצמו. וזה נלמד על ידי איש כשר או אישה כשרה, איש טהור או אישה טהורה.

ואדרבה, כמדובר כמה פעמים, כאשר מתווסף עוד זמן פנוי אשר במשך כל השנה כולה מפני חוק המדינה, או סיבות משונות אחרות, עליו למסור את הילד במשך כך וכך רגעים לימודים אחרים,

וכאן משחררים אותו מזה - ביכולתו להוסיף זאת על שאר השעות בהם הוא לומד תורת ה' ולימוד המביא לידי מעשה – לקיים מצוות ה'.

ומתווסף בזה עוד, כרגיל בכמה מדינות, שההורים רוצים לשלוח את הילדים שיהיו כל הימים כולם במחנות-קיץ, או כפי שקוראים לזה ואיך שיהיה השם, שם הם נמצאים תחת אותה השפעה במשך כל השבועות האלו!

זה לא שהוא יוצא מחוץ למחנה ויש לו שפעה מבחוץ, מהרחוב, או שהוא נפגש עם חברים לא-יהודים וכיוצא בזה, או שהוא צריך ללכת ממקום למקום והוא מוכרח לעבור במקום בלתי טהור וכיוצא בזה, או על-כל-פנים בלתי כשר, אלא ששם הוא במעמד ומצב שהוא נמצא בלי הפסק ימים רצופים, כפי שהיה בחנוכת המשכן בקרבנות הנשיאים שנצטוו שהם מוכרחים להיות בימים רצופים אף-על-פי שלכן היו צריכים לפגוע בקדושת השבת!

ועל דרך זה בחנוכת בית המקדש! אף-על-פי שלצורך כך פגעו בעניין של קדושת יום הכיפורים!

אך כך נמסר שזה צריך להיות ברציפות בלי שום הפסק בינתיים.

תועלת זו ומעמד ומצב זה קיימים רק בשבועות או חודשים אלו במשך השנה שבהם יכולים ההורים להרויח את הזכות הגדולה ביותר, והתענוג הגדול ביותר, וה'רכוש' הגדול ביותר, היכולת והידיעות שהם מכניסים בילדיהם כאשר הם שולחים אותם לימים רצופים או שבועות רצופים והם נמצאים כל העת תחת ההשפעה של יהדות, תורה ומצוותיה.

וזהו, כמדובר בשנים הכי אחרונות וחזרו על כך גם במשך שנה זו, ההכרח והחיוניות והרצינות הכי גדולה להשתדל שכל ילד יהודי ינצל את החופש שהוא קיבל מעניינים אחרים כדי למלא אותו ביהדות, תורה ומצוותיה, ואם ניתן לפעול עליו – להעמיד אותו במצב כזה, שזה יהיה ברציפות, כמה וכמה שבועות תחת אותה השפעה.

ומצווה גוררת מצווה, ממצווה אחת למצווה שניה, נוסף על עניין החינוך, לא רק של קטנים וקטנות אלא יש להתחיל מעצמו, קשוט עצמך – לחנך את עצמו, שהרי בכל דבר חדש שהוא ילמד היום לגבי אתמול, כאשר הוא לא ידע את הדבר החדש הרי הוא היה תלמיד, עם הארץ, הוא לא ידע את העניין.

הוא למד אותו רק היום, והוא ילמד עניין נוסף רק מחר, ממילא הוא 'קטן' לגבי ידיעה זו, ואינו יודע מאומה מעניין זה שנתווסף אצלו על ידי השתדלותו ללמוד דווקא דבר חדש, וכנזכר גם לעיל, עניין התורה כדבעי למעבד הוא לא רק שהוא חוזר, וחוזר מאה פעמים ואחת כך שהוא כבר שינה את רגילותו גם כן, והוא נקרא 'עובד אלוקים',

- העניין של לימוד התורה – זה עדיין לא העניין! צריך להיות "לאפשה לה", עליו להוסיף לימוד חדש, ידיעה חדשה בדבר חדש, בעניין חדש, בסוגיא חדשה, במאמר חדש וכיוצא בזה.

כל דבר יש להבהיר, זה שאומרים "חדש" – הרי הכל ניתן למשה מסיני, אבל אצלו זהו עניין חדש, ומדובר כאן אודות עבודתו לבוראו, שהוא 'עולם מלא', עניין בפני עצמו.

זהו כללות העניין, המבצע הכללי של חינוך, יחד עם המבצע הכללי דאהבת ישראל שהוא כלל גדול בתורה וכל מצוותיה, אחר כך זה מגיע לפרטים, כמדובר כמה פעמים,

במבצעים דתורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום טוב, וכשרות האכילה והשתיה ועניין טהרת המשפחה.

ויהי רצון שגם יוסיפו במה שמרעישים בחודשים האחרונים בנוגע לכך שלכל יהודי תהיה אות באחד מספרי התורה הכלליים, שלדעתי, לפי עניות דעתי, זהו דבר שהזמן גרמא – שיהיה 'כתוב בספר', ובוודאי זה יאחד כל יהודי ואת כל היהודים, ועד שיאחד באופן שיהיה מובן בשכל הפשוט.

כפי שראו במיוחד בין אנשי הצבא בארץ הקודש, שיחד עם זה שהם 'הגנה לישראל' הרי כאשר סיפרו לכל אחד מהם, או לרבים מהם יחד אודות עניין האות באחד מספרי התורה הכלליים, זה התקבל בסבר פנים יפות ובזריזות הכי גדולה מצד אנשי הצבא. ורק שרחמנא ליצלן בעוונותינו הרבים עסקני חב"ד שם נתפסו לבטלנות הכי גדולה. ובזריזות הכי קטנה בעניינים שהזמן גרמא. ועד היום הזה מתנהל העניין בזריזות – לפי דעתם ולפי רגילותם, ובעצלתיים הכי גדולה מכפי שהמבצע היה צריך להיות.

כבר מזמן היו צריכים להיות כתובים כל החיילים ואנשי צבא הגנה לישראל, והם עומדים מוכנים כבר לפני כמה שבועות!

כבר התחילו להרעיש לפני כמה שבועות ולא עשו יותר מאשר אסיפות ויישובי דעת, וכאשר התחילו להרעיש ב'שטורעם', היו מוכרחים לזוז מהמקום כיון שלמחרת ישאלו מה נעשה בינתיים, אזי הלכו 'עקב בצד גודל', כפי תלמיד חכם צריך ללכת!

מה זאת אומרת שהוא ירוץ?  על פי דין הוא תלמיד חכם, וכך כתוב בגמרא ובשולחן-ערוך, הוא הרי רב, ועליו להתנהג, הילוכו צריך להיות עקב בצד גודל, מה זאת אומרת שהוא ירוץ?! זה היפך השולחן-ערוך! אזי הלכו עקב בצד גודל!

וכאשר זה הגיע למעשה, כמה אנשים נרשמו, הוא שלח למקום פלוני אדם אחד, ואדם שני הוא שלח למקום שני, הרי יכולת לשאול שלשום מה הלה פעל וזה יזרז אותו - הוא היה טרוד בתלמודו! הוא רב ועליו לדעת לפסוק בשאלה! אין לך זמן? תמסור זאת למישהו אחר!

זהו עניין שהזמן גרמא! הלוואי שבספר התורה היו רשומים כל החיילים לפני זמן רב ודאי הדבר שכמה וכמה עניינים היו נחסכים!

והחיילים אינם אשמים בזה, והעסקנים גם אינם אשמים, התרגלו שבזמן רגיל עליו להגיע לדרגה של אברהם אבינו, שיהיה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כדי שהוא ייצא מהרגילות שלו,

הוא אינו יכול לתבוע מעצמו שיהיה כמו אברהם אבינו ביום חול רגיל בבוקר, אי אפשר לתבוע זאת ממנו.

איי אלו ימים שלא כרגיל! אתה רואה שהעולם מזדעזע ומתפורר ובכל יום ישנם מאורעות שונים ומשונים! בכל יום ממש! על-אחת-כמה-וכמה שם [בארץ הקודש], זוז מהמקום שלך, צא מרגילותך, ואדרבה – לא רוצים להפוך את הרגילות שלך, הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו!

אינך יכול להפוך את הרגילות שלך – הזמן לא ממתין תן זאת למישהו אחר, אלא מה – זה לא מתאים לך? תהיה אתה הממונה על גבו, תשלם לו פרוטה, או ח"י פרוטות, עבור טרחתו ותהיה אתה בעל-הבית עליו, ומה שקנה עבד קנה רבו, אבל כאמור לעיל – העבודה צריכה להיעשות!

מהי הנפקא-מינה מזה שלא יכולים לבוא אליו בטענות והוא אינו אשם חינכו אותו שרב צריך ללכת עקב בצד גודל, וצריך לשמור על כבוד התורה, כיון שהוא 'ארון מלא ספרים'!!

היה מעשה עם הרבי נ"ע, בעל הגאולה, בפטרבורג הוא תמך בכל הישיבות, בלי כל הבדל כלל.

במילא, היו שם ישיבות, שאינני רוצה לנקוב בשמן, שבהן היו "גידולים משונים", אך בנוגע לעזור להם זה לא גרע אפילו פרוטה אחת ואולי עוד הוסיפו להם בזה.

זה היה בנוגע ל'גדולות', אך היו גם 'קטני חב"ד', יחד עם זאת הם עדיין לא נפרדו ונהגו את העניינים כפשוטם, במילא הם התנהגו איתו, עם אותו אברך, שהיה אברך למדן, באמת הוא היה למדן, וקיבל עזר גדול מהשווער, השווער נתן לו כבוד, עם כל העניינים.

לאחר מכן הוא יצא ונפגש עם כל תלמידי חב"ד, וצעירי חב"ד וצעירי-צעירי חב"ד וכו', אמרו לו איזה עניין, שהוא לא היה רגיל שיאמרו לו בפשטות כזו עניין בלימוד בשעה שהוא ה'פוסק בהלכה', ובמילא הוא השיב באיזו מילה בלתי רגילה...

אזי השיבו לו, השיבו לו שמהפכים זאת עליו ואמרו לו ש'כל הפוסל במומו פוסל', עניין מעין זה.

במילא – מה אפשר לומר... הוא חזר פנימה וביקש להיכנס אל בעל הגאולה, וכאשר הוא ביקש מיד נתנו לו, ובפרט שהוא היה בעל מוסר, והיו לו כל התכונות הטובות הוא ידע ללמוד, ירא שמים וכו'.

הוא אמר [לרבי] שאין לו כל ברירה, הכבוד שלו אינו תופס מקום אצלו, אבל הוא ארון מלא ספרים! וכיון שפגעו בארון מלא ספרים הרי הוא מוסר מה שהתרחש זה עתה מעבר לדלת ואחר כך יעשה בעל הגאולה כפי שנראה לו, כיון שהוא עצמו – זה לא נוגע לו והוא אינו מציאות אלא כל מציאותו היא תורה. ובמילא הוא בטל לתורה הוא רק 'ארון' עבור התורה, ובתור ארון לתורה הוא מחוייב לומר שנהגו ב'ארון' שלא כדבעי...

במילא הוא [העסקן] אינו נכשל בדבר, הוא אמנם עוסק ברישום אנשי הצבא בספר התורה, אבל הוא עוסק כפי ש"ארון מלא ספרים" צריך לעסוק, במילא ביכלתו לפסוע עקב בצד גודל שהרי כאשר פוסקים בשאלה יש קודם לעיין, ומוכרחים להבטיח שהוא פוסק בשאלה כדבעי, עליו לעיין בספרים, עד שיהיה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"!

ובפרט עוד שהוא למד את 'המשך ס"ו' אזי הבית 'רועד עליו' מחשש שהוא לא יכוון לרצון העליון, הוא מביט בראשונים ומביט באחרונים, ומביט בהתיישבות ועם 'שטורעם' וכפי שה'שטורעם' מתאים למוחין ושכל – זה לוקח ריבוי זמן... אין כל טענות אליו – תמסור זאת למישהו אחר!

איי, הטענה היא שזו זכות הכי גדולה, ופיקוח נפשות – לא על אף יהודי – וכו' וכו', ואין הוא רוצה למסור לאחר את הזכות, בדבר זה הוא יכול לוותר מעצמו ואף-על-פי שהזכות תינתן למישהו אחר "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", (אבל גם זאת על ידי יהודי ובמילא כל העניין יהיה כשר) אמנם יכאב לו הלב מדוע הוא לא יכל לפעול זאת מתחילה עד סוף, אבל לכל לראש צריך להיות נוגע לו שהדבר ייעשה!

1:40:56

אני זועק דרך הטלפון ומסתמא שומעים זאת גם שם, ואם הם עצמם אינם שומעים הרי ישנם "אוהבי ישראל" שהם "רודפי שלום", ומיד הם ימסרו ועוד יביאו ראיות שאין כל ספק שהתכוונתי אל פלוני בן פלוני.

אינני מתכוון לפלוני בן פלוני, אני מתכוון לכל אלו שיש בידם לעשות והם עשו, אבל לא עשו כדי הצורך, זהו עניין שהזמן גרמא, ואפילו אם עשו את הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות! הרי זהו עניין שהזמן גרמא שאף איש צבא אחד ויחיד לא יישאר מבלי שיש לו אות אחת באחד מספרי התורה הכלליים!

ויפה שעה אחת קודם.

וזה שייך גם ליהודים הנמצאים כאן. הם מסתובבים כאן וחושבים לעצמם שנמצאים ב'ארץ טובה ורחבה', אין גזירות על יהדות, אין הגבלות על פרנסה, ואין הגבלות על כל העניינים, כאשר הוא רוצה הוא ישן וכאשר הוא רוצה הוא מתעורר והולך לעסקיו, עם כל העניינים כנהוג כאן בארצות הברית.

הרי במה דברים אמורים – כאשר לא היו 'מגוייסים', כפי שמכנים זאת כאן לצבא השם! כאשר נשיא דורנו הכריז אודות שליחות זו הרי באותיות אחרות הפירוש הוא – שהוא לקח את כולם לצבא שלו.

לאחר מכן, כאשר התרחשו שינויי הזמנים והופיע הכרח חדש בפעולות חדשות, הרי אלו ה'פירי פירות' של ההוראות שלו.

ישנה הפקודה דנשיא דורנו, מו"ח אדמו"ר שכעת יש לעסוק במבצעים אלו, ובמיוחד עליו לעסוק בנוגע לילדים קטנים שיהיו "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז" – בצבאות השם, ובנוגע למבוגרים, וגם לילדים – לכל אחד מהם תהיה אות באחד מספרי התורה הכלליים, ובשעה שיכולים להגיע לעוד ילד אחד ולא עושים זאת, עליו לדעת שאינו עוסק בזכותו וחובתו שעליו לעשות בתור אחד השייך לצבא של נשיא דורנו, מו"ח אדמו"ר.

ויהי רצון שעל-כל-פנים כעת ייעשו כל העניינים בזריזות הדרושה, וזהו דבר ודאי שכמידתו של הקב"ה שהיא מידה כנגד מידה וכמה פעמים ככה, שמ"בעיתה" ייעשה "אחישנה", וב"אחישנה" גופא תהיה זריזות, "אין מזרזין אלא למזורזין", ואין מזורז גדול יותר מהקב"ה כביכול, ובמילא יכול יהודי לומר ש"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", לזרז ולבקש "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ובפועל ממש – נגאלים מיד,

שתהיה הזריזות בזריזות, ב'אחישנה' בתוך ה'בעיתה' ובפועל למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

לחיים!

1:52:46

שיחה ג

כיון שכבר מדברים, מעניין לעניין באותו עניין – עניין הזריזות, וזריזות שכאמור – רחמנא ליצלן קשורה עם פיקוח נפש, כאן המקום גם להזכיר פעם נוספת אודות העדר הזריזות, שאחרים מרעישים ללא הרף הייתכן שמבצע שלום הגליל יכל להיעשות, לדעת כל המומחים, היודעים והמבינים, במשך ימים ספורים,

והוא הולך ונמשך, הולכים ועושים אסיפות ודיונים שולחים שלוחים, ושולחים טלגרמות ושולחים מכתבים, ומתייעצים ומבררים אצל כל מיני יועצים, ועד היום הזה זה לא הסתיים!

וכל יום שזה נמשך עולה רח"ל בפצועים, או חמור יותר.

ומתחילים לטעון – הייתכן? אי אפשר לעשות זאת בחיפזון, והעיקר הוא – זקוקים לדעת הרוב!

וברוב זה – כאמור – יושבים ערבים ויושבים קומוניסטים, ויושבים נוצרים, ועוד כיוצא בזה, בין המאה-ועשרים, ועד שאפילו אלו שנתמנו לשרים יש ביניהם כאלו, אשר או הם עצמם או המדריכים שלהם היו מאלו שהשתתפו בזה שלא סיימו בפעם הראשונה בה עמדו במצב כזה, מיד לאחר שהקב"ה הראה ניסים גלויים במלחמה המכונה 'מלחמת ששת הימים', הם היו אלו, או שנסעו בעצמם או ששלחו 'שלוחו של אדם כמותו' שמיד יודיעו בוושינגטון שלא מתכוונים לזה, ולא יחזיקו בזה וימסרו זאת חזרה, על-כל-פנים את רובו ככולו [של השטח] וכידוע פרטי הדברים!

לאחרי שהיו ניסים גלויים! שגם כאלו שבדרך כלל אינם שייכים להזכיר שם שמיים, הרי לא רק שאז הזכירו שם שמיים אלא אמרו אשר יד ה' עשתה זאת והיו ניסים גלויים!

אף-על-פי-כן הם נשארו בכיסאות. ההצלחה הייתה שוושינגטון הייתה כל כך נרעשת שלא האמינו שהם מתכוונים באמת והיו בטוחים שרוצים לרמות אותם, וכאשר הגיעו על ידי החכם וביקשו שיאמינו שהם מתכוונים לזה באמת ו'ניכרים דברי אמת', אזי באו לתת זאת לערבים הערבים רצו יותר!!

וזו הייתה ההצלחה, שלכן נתנו רק חלק, ולא את כל מה שרצו לתת! על-דרך-זה חזר על עצמו פעם שניה ופעם שלישית!!

והם עצמם הודו בזה, כמדובר בהתוועדויות שזה נכתב ונדפס בספר, שעל ידי שצייתו לאלו שפחדו בעצמם והפחידו גם אחרים מ'קול עלה נידף'!! הצד השני לא ידע כלל שיש תכניות לזה! והם הכריעו – לא הכריעו אלא הכריחו שיצייתו להם ולא קיימו 'גיוס' וכיוצא בזה, זה עלה – לא כעת רח"ל – במאות הרוגים!! והרבה יותר מכך – פצועים!!

ועד היום הזה אין במה לתרץ להם על כך, כעת כבר אינם יכולים יותר לכסות בלי לגלות את הפרטים שאז העלימו,

כולם יודעים בבירור מה היה המעמד ומצב אז, יודעים מה אמרו אז אנשי הביטחון ואנשי הצבא – דברים ברורים!!

ויודעים מי אמר ההיפך מהביטחון, מצד זה שבפנימיות הוא בגלות!! והוא פוחד ובשפלות מפני ה'גוי'שקייט' הפרטי שבו, ורוקד 'מה יפית', כמו בזמנים עברו, לפני ה'גוי'שקייט שלו, ונדמה לו שבזה מתבטא הגאון שלו, לכן הוא אמר זאת בגלוי ובפרסום, והסביר זאת בכמה וכמה אותיות, ובעוונותינו הרבים, למטה מכל שכל והבנה והשגה קיבלו דעה זו, וזה עלה רח"ל – כאמור – מאות הרוגים ופי כמה וכמה יותר פצועים, שכמה מהם עדיין אינם בריאים לגמרי עד היום הזה!!

וכאשר הם הולכים ברחוב ופוגשים את פלוני בן פלוני זה לא מפחיד אותו מלהמשיך באותה שיטה!

ולא רק שהוא ממשיך לעצמו, בד' אמות שלו, הוא עושה כל מה שביכלתו לכפות זאת על אנשי הצבא ולא לאפשר להם לעשות מלאכתם באמונה, שהרי אצלם מאה אחוז שזה לא יכול להיעשות אחרת, אם רוצים שיהיה ביטחון אמיתי, ועוד יותר – אם רוצים שיהיה שלום אמיתי!!

מכל הוויתורים ומכל הנסיגות, שהיו הכנה למלחמה שלאחרי זה!!

וטוענים שחתמו על חוזה 'קמפ דייויד' ולכן חסכו עכשיו חזית שניה [עם מצרים], זו לגמרי טענה שלא במקומה!!

אם לא היו חותמים והיו עומדים בתוקף, והיו חותמים בלי לוותר על שטחים אלו, אזי לא היו מגיעים לחזית הראשונה שיש עכשיו!!

כיון שכל הכסף שיש להם, עם הנשק וכל הידיעות שהם מקבלים הם קיבלו את רובם ממצרים!! ומצרים כבר הודתה שהידיעות שהם היו מקבלים על פי החוזה של 'קמפ דייויד', שבו נעשו "ידידים נאמנים" [עם האמריקאים] ואסור שיהיו סודות בין אחד לשני, הם מסרו זאת אחר כך לערבים, ועד שזה הגיע לאש"ף – למחבלים!!

אלו המנהיגים כיום ידעו זאת לפני חודשים! ואף-על-פי-כן המשיכו למסור את בארות הנפט, ומסרו שטח אחד אחרי השני, עד שהביאו את הגבול, (שלא יזיק לאף אחד – הן לקטנים והן לגדולים, ואפילו להם עצמם שלא יזיק) קילומטרים (או מיילים) בודדים מהערים הכי גדולות ומאוכלסות בארץ ישראל!!

וכאשר אומרים עכשיו שמוכרחים מרחק ביטחון של ארבעים וחמש, או עשרים קילומטר וכו', הם צריכים לשאול את עצמם:

הרי הכניסו את המצרים במרחק קטן בהרבה וקרוב יותר, אינני רוצה לנקוב את היישובים בשמותיהם, שהם נמצאים קרוב למקום שבו נמצאים המצרים!! שמסרו להם בידיים, מצד זה שחתמו את החוזה בקמפ דייויד!!

לאחר מכן המשיכו לראות ניסים גלויים, כאשר כבר הכריזו על המבצע וראו שאין כל ברירה ומוכרחים לעשות משהו והתחילו לעשות, מיד הראו, כמדובר כמה פעמים, שיש עשרה ימים שבהם נשיא מדינה זו נסע ולא יוכל להתווכח וללחוץ עליהם וכו',

אחר כך היו עוד תשעה ימים בהם המנהיג של אותה מדינה [ישראל] נסע מהמדינה וקיוו שמי שצריך לפעול זאת בפשטות ובפשיטות לא יתחשב בדעתם של מוגי-הלב והפחדנים, אפילו אם הם מכונים 'פוליטיקאים' או שרים וכיוצא בזה כאשר לו ברור שזה נוגע לפיקוח נפש של כמה וכמה יהודים בפועל!

ובזה לא שייך "אחרי רבים להטות" כאשר זהו פיקוח נפש בספק וספק ספיקא וכו' – גם אז זהו לחומרא!! ובפרט שהעומד על גביו נסע, ואמר לו שתשעה ימים הוא לא יהיה כאן ושינצל את הזמן!! המשיכו לעשות אסיפות, והמשיכו לגשת אל הפוליטיקאים, והמשיכו לטעון את אותה טענה.

שאלו אותם – הייתכן? אתם יודעים את הצרות שנעשו במלחמה המכונה 'מלחמת יום כיפור' על ידי כך שלא נתתם לגייס, הם לא ענו ונותרו חייבים תשובה!

אבל בנוגע לפועל – כובלים להם את הידיים. מדוע אתה נותן לכבול לך את הידיים? עליך הטילו אחריות זו – הרי 'אין שליח לדבר עבירה' כאשר מדובר אודות העבירה הקטנה ביותר!!

על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות פיקוח נפשות בפועל!!

וכאמור – ראו בזה דברים שונים ומשונים, אף אחד לא חשב שכך יהיה, כאשר הוא היה כאן נתנו לו הכל!! העיקר שיבצע את הדבר, גם כסף וגם נשק וגם הבטחה שלא ילחצו עליו, הוא נסע חזרה לשם – אהה?!

עוד אסיפה, ולאסיפה חייבים להזמין את כל אלו המורשים להשתתף באסיפה, מדוע אתה צריך לכנס אסיפה כללית?! כנס אסיפה רק של מומחים, או אסיפה שבה נקבע מלכתחילה שבענייני ביטחון מזמינים רק אנשים ספורים!!

ישנו דבר נוסף, שמתחילים [לטעון] על צדק ויושר לכל הדברים, והם עצמם אומרים שכאשר מדובר אודות פיקוח נפש ואש"ף, הם אינם שייכים לצדק ויושר!!

במה התעסקו? בהפצת מכתבים, וראיות, והוכחות, ושקלא וטריא וראיות שאש"ף אינם אנשים הגונים, על זה מבזבזים כסף, זמן, אנרגיה והשתדלות,

וכאשר ניצחו – פעלו שפלוני בן פלוני הודה שאש"ף אינם אנשים ישרים, ויכול אפילו להיות שלפעמים הם אומרים דבר שקר, ויכול אפילו להיות שלפעמים הם ירו על אזרחים, זוהי חגיגה גדולה ביותר! פעלו והצליחו שפלוני בן פלוני, שעד עכשיו לא האמין בזה כעת התחיל להאמין!

אין אפילו 'פרא אדם' שלא מאמין, ולא צריכים על כך ראיות!!

אך כאשר פוליטיקאי אחד מדבר עם השני אין כל נפקא-מינה מה הוא יודע ומהי האמת ומהי אמת לאמיתה הוא מדבר מה שמתאים לפי הפרוטוקול, שכאשר ישנה שאלה כזו צריכים לענות תשובה כזו.

בנוגע לפועל – כולם יודעים מיהם אש"ף, אש"ף עצמו אומרים זאת! זה נמצא בכתב, וזה נמצא בדפוס וכל הדברים!!

כל רגע שמשקיעים בזה, לוקחים אותו מדבר אחר, והעיקר – משלים את עצמם שפעלו משהו והראיה – ערכו 'מסיבת עיתונאים' ועשו אסיפה, ושם היו גם גויים, והם אחר כך פירסמו שהראו להם ראיות ומסמכים וכו' שאש"ף אינם אנשים ישרים...

ועל דרך זה בנוגע לקשר עם רוסיה הסובייטית. כולם יודעים אודות הקשר ואף אחד לא עושה מזה סוד אלא שאמרו שלא מתאים להדפיס אודות כך כיון שזה לא דיפלומטי!!

אצל אף אחד זה לא היה סוד וכולם ידעו זאת הם ידעו זאת והצד השני ידע זאת, אלא שהיה דבר מוסכם, מדוע צריך לעשות לשני חוסר נעימות ובמילא הלה יהיה ברוגז,

וכמדובר כמה פעמים – כאשר אומרים למישהו חיסרון והחיסרון איננו אמיתי, איננו מתאים לו, גם אז הוא נעשה ברוגז אך לא כל כך.

אך כאשר תופסים אותו בחיסרון ואומרים לו את החיסרון האמיתי שלו, כאן הוא נעשה באמת בכעס. אזי סיכמו שעל עניינים אלו לא ידברו בגלוי. במילא בגלוי הוא יכול להמשיך לדבר ולערוך כינוסים ואסיפות וכו',

לאחרי כל עניינים אלו זה כלל לא נגע!

עוד אסיפה ושוב כינוס, מחזיקים את אנשי הצבא ומייגעים אותם, ועד כמה שנזהרים – יש עוד פצוע וכיוצא בזה. למה ממתינים – אף אחד לא יודע!!

להמתין שהפוליטיקאים יפסיקו להיות פוליטיקאים – בוודאי שמשיח יבוא לפני כן.

הם לא עוסקים בזה, לא רוצים בזה, ולא ניתן להביא אותם לידי כך.

להביא אדם לידי חרטה אפשר, כאשר יראו לו שהוא סובר שהדבר הוא באופן כזה, ובאמת הוא באופן אחר. אבל הם עצמם יודעים להיכן הם סוחבים!

כיון שכבר שלש פעמים שעשו זאת, וכאשר אומרים זאת ומזכירים להם – אין להם מה לענות!!

אלא שמצד סיבות שונות ומשונות הם מדברים מה שהם מדברים!!

2:08:32

אז הקב"ה עשה נס נוסף! עברו עשרת הימים ולא ניצלו אותם, עברו עוד תשעה ימים – ושוב לא ניצלו אותם, עברו – כנזכר לעיל – חילופי גברי, ואף אחד לא חשב שזה יארך שני ימים נוספים, ואף-על-פי-כן גם את זה לא ניצלו!

עד שראה זאת הקב"ה ברחמיו המרובים, והוא נתן עוד הוספה: קם נשיא מדינה זו ונוסע לראות כיצד ה'חללית' נוחתת בחזרה. והוא נוסע מעיר הבירה, מהו הפירוש בזה כפשוטו?

- לא עבור פוליטיקאים או חכמים הכי גדולים. - הנשיא הקודם יכל לראות זאת בטלוויזיה. ועל דרך זה היה כמה פעמים. וגם הפעם הוא יכל לראות זאת בטלוויזיה.

אם משום ש'מזליה חזי' או כיוצא בזה, הוא נוסע מעיר הבירה, הרי זהו תירוץ מוכן לכך שבינתיים הוא לא יוכל לעשות דברים משמעותיים. הנה יש עוד עשרים וארבע שעות והקב"ה יעזור שיהיו שלושים ושש שעות וארבעים ושמונה שעות, ותהיה שבת – "עד רדתה [ואפילו בשבת]", תנצל את הזמן, לא!

ניצלו את הזמן – כדי לערוך עוד אסיפה, להדפיס שוב בעיתון, לארגן שוב הפגנה, וגם הפגנה נגדית, יודעים מי משלם על ההפגנה, זה לא סוד עבור אף אחד!

ואף-על-פי-כן עושים מכך מציאות בפני עצמה, - יהי להם אשר להם! הם רוצים לחיות בחלומות – תחיו בחלומות, אבל בגלל זה יהיה שינוי בתוכניות הקשורות עם פיקוח  נפשות, לא היה כך לעולמים, מצד אנושיות! כבר לא מדברים אודות הלכה, שולחן-ערוך ויושר וצדק ואנושיות.

והעיקר – כעת כבר לא זקוקים עבור כך לחקירות ודרישות, שלש פעמים כבר עשו את אותה טעות! וכעת ראו שהיו עשרה ימים ולא ניצלו זאת, תשעה ימים – ולא ניצלו, חילופי גברא – לא ניצלו, ושוב יום נוסף – שוב לא ניצלו!

כאשר למדתי ב'חדר' היו נוהגים לומר ב'חדר' שלמלמד יש 'קאנטשיקע', קאנטשיקע הוא שוט שבו היכו את הילדים, ואמרו שישנם חילוקים בתלמידים:

יש תלמיד כזה ששום דבר לא עוזר איתו עד שלא יניחו אותו על השולחן ויצליפו בו בפועל – הוא לא יבין שמתכוונים אליו, אך תלמיד נורמלי – מספיק שמראים לו את השוט. ואומרים לו שיידע שזה נמצא ביד. זה מספיק שהוא יידע מה עליו לעשות ומה אסור לעשות.

קרה עניין שונה ומשונה, שהביאור היחידי עליו הוא שבזה 'הראו את השוט', ואחר כך החזירו אותו מבלי להשתמש בו בתקווה שאולי זה יעזור:

כידוע ישנן כאן 'תחנות' [תקשורת] שיש להן את האנשים שלהן שיש להם קשרים לפנים ולפני ולפנים בוושינגטון, בעיר הבירה. הגיע יום שבו הנשיא היה צריך לשאת נאום. ואחד מהם אמר בגלוי, וזה היה בכל התחנות, וכולם שמעו זאת, ושמעו זאת גם בארץ הקודש.

שבעוד מספר שעות הוא עומד לדבר, ולתת הכרזה בנוגע למדיניות החוץ, כיצד יש לנהוג עם ארץ ישראל, ומסר פרטים ופרטי פרטים – בדיוק מה שאש"ף רוצים. (אינני רוצה לחזור על כך בדיבור)

והוא אמר שזה מה שיאמר הנשיא, הוא לא אמר שהוא משער מה יקרה בעוד חודשים, אלא בעוד כמה שעות!

וכאמור – אמר זאת אדם כזה שכולם יודעים שיש לו קשרים לפני ולפנים, אצל אף אחד לא מתקבל על השכל שהוא אמר דבר לפני שהוא בירר זאת, כפי שקוראים לזה כאן.

מדוע הוא צריך לעשות מעצמו שקרן כאשר זו שאלה ש'עבידא לאיגלויי' בעוד כמה שעות. עברו מספר שעות והתקיים הנאום, ברשמיות ובפומבי ובפרסום הכי גדול, והנאום היה בדיוק ההיפך!!

שמסכימים עם הכל, ואין שום טענות, לא הבטיחו שום דבר ולא עברו על שום הבטחה, והייתכן שרוצים להשוות זאת [לפלישת רוסיה] לאפגניסטן?! זה לא שייך כלל וזה בדיוק להיפך, הם [ישראל] נרדפים וזו פעולת הגנה ולא התקפה וכו' וכו'.

בדרך הטבע – כאמור – יש לזה ביאור אחד ויחיד.

לומר שזה שדיווח קודם ההיפך אינו יודע – "לא ידע מאי דקאמר", הרי הדין והשכל הפשוט הוא ש'אומן אינו מרע אומנותו'.

הוא יודע שכל עניינו הוא שהוא מודיע כמה שעות מראש מה שאחר כך ייאמר בפומבי, אם הוא יידע, או שלא יידע מאומה או יידע ההיפך, ואחר כך ילך על דעת עצמו, כפי שמנסים כעת לשכנע, ויאמר דבר שהוא היפך הדיעה של 'מחלקת המדינה', של הנשיא, של שני מזכירי המדינה וכו' וכו',

מי שמאמין לזה אינו "פתי יאמין לכל דבר", הוא אפילו לא פתי! הוא עושה את עצמו כאילו מאמין כיון שאדם נורמלי לא יאמין לדבר כזה.

אבל ישנו ביאור הכי פשוט: הפריחו מה שנקרא כאן 'בלון', כדי לבדוק מה יקרה באם יפרסמו כך וכך, וחשבו שזה יגרום סערה נוראה בין העסקנים היהודים.

לא היתה שום סערה, כולם הלכו לטייל או שיחקו 'גולף' או שהתעסקו בעסקיהם, או אמרו תהלים – יראי השמים שביניהם. לא עשו כל רעש, כל 'טומעל', שום מחאה!

התלחשו ביניהם – הייתכן שעומדים לומר דבר כזה ומה יש לעשות כאשר הנשיא יאמר זאת.

לאחר מכן כאשר הנשיא אמר בדיוק ההיפך כפי שאף אחד לא יכל לצפות בדרך הטבע שיאמר, זהו אך ורק נס גלוי מן השמים.

מדוע היו זקוקים להפחדה ולאיום, עם הצער והעגמת-נפש וכו', במשך כמה שעות בהן הלה פרסם זאת? אין על כך אף ביאור אחר – הראו כאן את ה'שוט'!

ואין הכוונה שהשוט חס ושלום איננו – השוט נמצא, אך נותנים ארכה אחרי ארכה – עוד שני ימים, שוב יום, ושוב 36 שעות, אחר כך אולי יהיה עוד, ואחר כך יבוא משיח...

וכאן לא זזים מהמקום!

וכאמור – אין שליח לדבר עבירה, סוף-כל-סוף אשמים אותם שנים-שלושה אנשים!! שזה תלוי בהם, שהם ישלימו את הדבר בשלימותו, וישלימו אותו באופן שאנשי הביטחון אומרים!!

אף אחד לא ישכנעו בכזו שטות, שכאשר יש מקום מצומצם אי אפשר לכבוש אותו באופן אחר מלבד זאת שמוכרחים להיכנס פנימה ולהילחם על כל צעד וצעד, ולהילחם בדרך תחנונים ובזהירות וכו'.

כאשר ישנו מקום הכי מצומצם, וכולם מודים שהוא מוקף מכל הצדדים – סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא,

והמקום מצומצם, לא ד' אמות על ד' אמות, אבל שטח כזה שאינו תופס מקום כלל לגבי התותחים שנמצאים מן המוכן במקום המוכן!!

וכאשר תהיה ההכרה אצל הצד השני שמתכוונים באמת להשתמש בתותחים אלו הרי הם מיד יכנעו, בלי שום תנאים!!

זה שהם מושכים את הזמן ומציבים תנאים שונים ומשונים או לא שונים ומשונים, וכל יום דבר חדש ובמילא צריכים בכל יום אסיפה, חדשה ויישוב הדעת חדש, ואחר כך לספור את הקולות – מהי דעת הרוב וכו', עבורם זהו רווח זמן!!

ומה שהתווכחו, ועשו מזה עניין של ניצחון האם הם [המחבלים] ייצאו מהעיר עם הרובים או שייצאו בלי הרובים.

הכל יודעים שאפילו אם הם ייצאו בעירום ובחוסר כל, הרי מיד כשיגיעו לאחת מהמדינות, יהיו להם כל הלבושים עם כל הנעליים עם כל הכלים, וכל כלי הנשק – הן נשק קל והן נשק כבד!!

במילא לא הרויחו בזה שום דבר!! להמתין עוד רגע, זהו רק כדי שאצל ההוא יוחלט, שאותם פוליטיקאים שעד עתה הכניסו אותנו לכזה מעמד ומצב, שזה נמשך במשך שבועות, דבר שיכל להסתיים במשך תשעה או שמונה ימים, או פחות, רחמנא ליצלן הם ימשיכו לשלוט.

במילא מתעסקים בזה שצריכים להשתדל להראות לעולם מיהם אש"ף שהם אינם אנשים הגונים, לא רק שאינם צדיקים גמורים אלא אפילו 'בינונים' גם לא. חידוש עצום! גם 'בינונים' הם לא...

על זה השקיעו כמה השתדלויות, ואחר כך התחילו 'לשחק' בהאם יניחו להם נשק כבד או נשק קל וכו', אשר למעשה, בנוגע לפיקוח נפש, כאמור אין בזה כל נפקא-מינה, מיד כשהם ייכנסו לרשות שבה איננו בעלי-הבית שם כבר מוכנים להם כל העניינים!! השאלה היא רק אם הם ייצאו בכבוד או בהכנעה וכו',

אזי אמנם שהרווויחו שהם ייצאו בעירום ובחוסר כל מבלי שיהיו כלי משחית בידם, אך במה דברים אמורים? כאשר עבור כך לא מעמידים בסכנה את כל התכנית!!

2:20:12

[הסכנה היא] לא מצידם אך בדרך הטבע – ישנן מדינות הנמצאות הרחק משם, וביניהן גם המדינה שלנו, שהראו את ה"שוט", ואין לדעת מה יילד יום.

וצריכים 'לחטוף' - אני אומר "דבר בטלנות", אבל אין לי כל ברירה – צריכים להספיק לפני שלושת השבועות!!

מהי השייכות של זה לפוליטיקה, מהי השייכות לביטחון? זה שייך לדין בשולחן-ערוך, שב עם השולחן-ערוך ותלמד שולחן-ערוך, התנהג לפי השולחן-ערוך, מהי השייכות של זה לצבא?

אך האמת היא שהשולחן-ערוך שייך לקב"ה, "הוי' אלוקי הצבאות", כפי שהוא מנהיג את העולם. והוא ציווה שקודם שלושת השבועות זהו זמן בפני עצמו! והראה זאת בפועל – כאמור לעיל, שהתחילו עשרת הימים, ותשעה הימים, ושני הימים, ועוד מעת-לעת, ועוד 16 שעות, עשרים שעות או שלושים שעות וכו'.

חשבתי לעצמי האם להזכיר אודות שלושת השבועות או לא, כיון שזה יחליש את הטענות האחרות. הרי אין זה שהם מחפשים את האמת אלא "תואנה הם מבקשים" כיצד ביכולתם לבטל את הדעה ההפכית. איפכא מסתברא!...

במילא צריכים למצוא את הנקודה החלשה ביותר – מה שאצלי היא הנקודה החזקה ביותר, מתחילים אצלם לטעון שזו הנקודה החלשה ביותר ולא צריכים לערב שולחן-ערוך עם ענייני ביטחון!

ושני הדברים: הביטחון האמיתי קשור עם הוי' אלוקי הצבאות, כפי שהם עצמם הודו – זה מה שהביא את הניסים והנפלאות שהיו בכל ארבעת המלחמות!!

והיכן שהם התערבו – הייתה רחמנא-ליצלן נסיגה, (אינני רוצה לומר מילה חריפה יותר), והיכן שהם לא התערבו היה ניצחון למעלה מדרך הטבע לגמרי!

וכולם אמרו ש'יד ה' עשתה זאת' ו'היא נפלאת בעינינו'.

אבל כעת הנפקא-מינה היא שנשארו רק ימים ספורים, אזי על-כל-פנים אם זה יהיה שעה אחת קודם, אם זה כבר קרה בי"ג תמוז – תבוא עליהם ברכה, ואם זה יבוא רגע אחרי י"ג תמוז הרי זה עדיף מאשר שני רגעים אחרי י"ג תמוז.

מהי השייכות של י"ג תמוז עם אש"ף, לבנון שלום הגליל וכו'? לא איכפת לי שאין לזה שייכות בפוליטיקה – העיקר שזה יפעל!

וגם להם לא נוגע הדבר. הנפקא-מינה אינה מהי החכמה שבדבר, הנפקא-מינה היא 'טאפארו דא פלאחו' – שהדבר יתבצע!

ויהי רצון שעל-כל-פנים באופן ד'יפה שעה אחת קודם' ישלימו את העניין, וכאמור לעיל – אין כל הסברה!! מדוע מתעכבים, ההסברה היחידה היא שזה יכול חס-ושלום לעלות בקרבנות אם ייכנסו פנימה. לא צריכים להיכנס פנימה!!

יכולים לעשות הכל מבחוץ, כיון שלא נמצאים ארבעים מייל משם, או עשרים מייל משם, או מייל אחד משם – עומדים ממש בכל העיר כולה כארבע אמות!!

נמצאים בתוך העיר גופא!

ה'עולם' אוהב שעושים דבר של 'שטורעם', הראיה שנמצאים בתוך העיר גופא – ישנו תניא שהדפיסו בתוך ביירות!!

והיה מספיק זמן להביא אותו לכאן!

וכאשר הדפיסו אותו, ערכו שם התוועדות חסידית עם אנשי הצבא, ואמרו לחיים, לחיים לאנשי הצבא, לחיים לכל עם ישראל, וזה היה לפני ימים!! והראיה – שהיה זמן להביא לכאן את התניא, שיוכלו להחזיק אותו כאן על השולחן בי"ב-י"ג תמוז, ומודפס על התניא שהוא נדפס בביירות!!

כך היה בפועל, יש על כך תמונות ויש עדות, והעיקר הוא – היתה שם התוועדות חסידית, למדו תניא והתפללו תפילות, ועשו זאת יחד עם [אנשי] בית הכנסת ובית המדרש שנמצא בביירות, עוד לפני שהייתה כל המציאות של אש"ף!! והם ימשיכו לחיות שם.

וזה שאפשר להדפיס שם את התניא זהו כיון שאנשי צבא הגנה לישראל עשו את כל הכנות לזה, ועוד יותר מהכנה – הדפיסו תניא בפועל, למדו תניא בפועל, התפללו תפילה בפועל, נתנו צדקה בפועל, – צדקה בגופו ובנפשו וכו', ולמדו תורה בפועל, יחד עם התפילה בפועל.

וכאמור – זה היה בתוך ביירות!! כיון שאין הפירוש שכל ביירות נכבשה על ידיהם [של אש"ף], זה רק חלק, וחלק זה – מפורסם וידוע לכל היכן הוא, ועומדים מוכנים ומזומנים  ויכולים לעשות ממנו 'תל',

וכאמור – לא צריכים לעשות ממנו "תל" ולא צריכים לפגוע אפילו בנפש אחת של הגויים אפילו לא של אש"ף, כאשר הם ישתכנעו שמתכוונים לזה באמת, ולא רק שמפזרים דיבורים לכאן ודיבורים לשם ובסוף יפעלו כפי שפעלו במשך שלוש מלחמות ברצף!! שבהן ראו ניסים גלויים!! והייתה מפלה ניצחת של הצד השני, ומבחינה פוליטית – הצד השני ניצח לאחר כל מלחמה בפני עצמה!!

והם מקווים רחמנא-ליצלן שזה יתרחש בפעם זו גם כן, והיסוד שלהם הוא – שאותם אנשים שאז עשו את הצרות מתערבים גם כעת, ולצערנו מתחשבים בדעתם, ולא שמתחשבים בהם רק בתור מיעוט, אלא חושבים שאולי צריכים לוותר להם.

וכאשר אין שום תירוץ אומרים שזה יחסוך כמה פצועים או חמור מכך, זה בדיוק ההיפך!!

לא צריכים להכניס לעומק השטח אפילו חייל אחד ויחיד!! כיון שאפילו אנשים פשוטים רואים בעיני בשר שאפשר לעשות 'תל' מכל השטח, ואם יודיעו חמש דקות קודם, לא 36 שעות קודם, שיש זמן לכל הנמצאים שם בחמש דקות אלו לעבור לחלק השני של ביירות, או לצאת מביירות - אף אחד מהם לא יפגע.

ההסבר מדוע אינם עושים זאת – כאמור, כיון שישנן הבטחות או שקלא-וטריא וכו', אם יעכבו זאת, ימתינו עוד קצת ויקיימו משא ומתן ימתינו קצת בשקט ויתנו מעט יותר – אחר כך יהיה 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', והם יקבלו מאתיים וכו' וכו',

וכאמור – הדפיסו תניא גם בצור, וגם זה מונח כאן על השולחן, שכאשר 'חרבה צור' מתחיל ה'יתמלא ירושלים', ועל דרך זה בעוד ערים בלבנון שביניהן – בצידון וכיוצא בזה, וממשיכים בהדפסה, שזהו הפצת המעיינות חוצה בפועל, החל מאנשי צבא הגנה לישראל, שלמדו תניא והניחו תפילין בפועל!! "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – יברחו מהם!!

ואלו המעכבים את כל העניין אלו כמה אנשים ספורים אך הם עושים הרבה רעש, ואותם שני אנשים, או שלושה אנשים שבידם לפעול זאת בשעתא חדא וברגעא חדא ובאופן שזה לא יעלה בפצוע אחד ויחיד מבני ישראל, על-אחת-כמה-וכמה הרוג אחד ויחיד, ועוד יותר – זה לא יעלה גם לצד השני בפצועים והרוגים אם הם יראו שמתכוונים לזה באמת, כיון שבהם זה תלוי.

וכפי שלומדים השבוע – אגיד עוד "דבר בטלנות", נכנסנו לפרשת פינחס, החידוש של פנחס היה, שזו הייתה 'הלכה ואין מורין כן' והוא הלך ועשה זאת!! הוא לא הלך לעשות אסיפה של הסנהדרין, ולשאול מה עליו לעשות, ולאחר מכן הוא יעשה זאת, בינתיים הוא יודע את המעמד ומצב, והוא יודע ש'אין מורין כן'.

מדוע אתה צריך להמתין שהפחדן הפוליטיקאי יודה בגלוי שהייתה לו טעות בארבע מלחמות, והוא האשם במאות הרוגים ופצועים?

סוף-כל-סוף לא היה לו ברירה והוא יוכרח להודות, אבל אי אפשר להמשיך את המעמד ומצב העכשווי, כאשר אותו אחד ויחיד, או אותם שניים או שלושה יפעלו את העניין שהוא הלכה!! הלכה בתורת חיים ובתורת אמת,

והלכה בהלכות צבא, בהלכות תכסיסי מלחמה,

וכאמור – זו הדרך האחת והיחידה לחסוך הרוגים ואפילו פצועים משני הצדדים, וזו הדרך האחת והיחידה שנותנת תקווה שיותר לא יצטרכו להגיע לידי מלחמות, ומכאן ולהבא יהיה שלום קיים ואמיתי בימים האחרונים של הגלות, וזה יכין ויזרז את ביאת משיח צדקנו אשר 'שלום ושלווה יהיה בימיו', ו'לא ישא גוי אל גוי חרב', במהרה בימינו ממש!!

לחיים.

כל עניין צריכים לבצע במעשה בפועל בעצמו.  כל האמור דובר בנוגע למה שאחרים צריכים לעשות אלו הנמצאים שם, וההצלחה היא באופן כזה, שאם שני אנשים יחליטו באמת שאין להם מה לפחד מפחדנים פוליטיקאים, הם יוכלו לבצע זאת בשעתא חדא וברגעא חדא, ובאופן שלא יהיו הרוגים ולא פצועים משני הצדדים כאשר הם יתחילו, ויראו בפועל שמתכוונים לעשות זאת!!

ואזי, כאשר מכינים את הנשק זה עצמו מטיל אימה ופחד – הנשק הטבעי, ובפרט כאשר זה בא ביחד עם הנשק האמיתי "בשם ה' אלוקינו נזכיר", ואחר כך זה מתבטא גם בדגל – "בשם אלוקינו נדגיל", וזה קשור גם עם הנחת תפילין ומבצע תפילין עם שאר כל המבצעים, כמו הכשרות שישנה בצבא,

ובכלל – עצם העניין דמסירות הנפש בפועל בגופם להגן על ישראל, על ארץ הקודש ועל גוי קדוש הדר בה, ולהגן בפועל עד כדי מסירות נפש, זו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות, אין למעלה יותר מהעניין דמסירות נפש בפועל.

זה עצמו מספיק כדי להביא ניסים גלויים, כולל גם נס זה – שאותם שניים ישכחו מהמציאות של כל השאר, ויפעלו ויסיימו וישלימו את השליחות הקדושה המוטלת עליהם, לפעול ולסיים את מה שהתחילו.

יכולה להיות שקלא-וטריא האם להתחיל, אך לאחרי שהכניסו את עצמם ואת עם ישראל ואת כל הצבא למעמד ומצב זה, הרי זהו בדוגמת המדובר כמה פעמים, שכאשר רחמנא-ליצלן יש לערוך ניתוח. ואחר כך מכניסים לשם איש הירא ורך הלבב. והוא רואה שנשפכות שלוש טיפות הדם הראשונות, הוא מתחיל לבקש – עכשיו תפסיקו, כבר התחילו לחתוך, התחילו את הניתוח, כעת תפסיקו, הפציינט יתרפא וישוב לכוחותיו ואז תעשו עוד ניתוח!

ואחר כך, גם את הניתוח השני אסור לעשות בבת אחת הרי נשפך דם, והרי זו רעת פציינט, יש לערוך את הניתוח ב'המשכים', כפי שקוראים לזה כאן,

כאשר מישהו ינסה לומר דבר כזה בנוגע לבריאות הגוף כפשוטה, בנוגע לרופאים – מובן מה יעשו איתו, וכיצד יצייתו לו.

עשו אותו דבר עם שלושה מליון יהודים כן ירבו! עשו "ניתוח", אחר כך הביאו "איש הירא ורך הלבב", הוא דרש להפסיק, לא רצו לציית לו אזי הוא דרש לעשות אסיפה, הוא טען שזה לא 'דמוקרטי' ויש לשאול גם את השני, יש לשאול בחוץ-לארץ, בהמשך היה שוב כך ופעם נוספת כך, עשו ניתוח שני – וחזר על עצמו אותו דבר! ניתוח שלישי – וחזר על עצמו אותו דבר! כעת ישנו ניתוח רביעי שכבר התחילו לעשות,

והקריבו קרבנות, השם ינקום דמם!! מאות אנשים! ומאות פצועים! וכעת נופל לאחד רעיון, או לשניים או לשלושה או לארבעה, שכדי שהמצב יביא ל"שלום" וכיוצא בזה מהי העצה לכך? להשאיר את הפצע, שיישאר עם כל החיידקים וכל הדברים, אלא מה – למראית עין יעבירו את החיידים ממקום אחד לשני...

ואחר כך יקוו שבמשך הזמן שהוא יתרפא, אז יעשו כינוס, יסעו לבקר בכל מיני מדינות ויעשו כל מיני אסיפות, ואז יראו מה יהיה אז...

עורכים 'ניסויים' על שלושה מיליון יהודים רחמנא-ליצלן, ומאפשרים שיעשו זאת אותם אלו שגרמו צרות צרורות!!

שלוש-ארבע פעמים ברצף, במעמד ומצב שהיה כמעט בדיוק – העתק של המעמד ומצב כעת!!

תמיד ישנם שינויים, ובעולם 'אי אפשר לצמצם בידי אדם',  מוכרחים להיות שינויים. אך נקודת ופנימיות ותוכן העניין היא אותו מעמד ומצב, אותם אנשים שצריכים לבצע את השליחות, אותם אנשים, או תלמידיהם, שמפריעים, ואותן טענות – שזוהי הדרך לשלום וזוהי הדרך לצדק ויושר, ואז ישאו חן בעיני אומות העולם, וצריכים להתחשב – לא 'הן עם לבדד ישכון' אלא זקוקים לאומות העולם וכו'.

כולם יודעים שהקב"ה רוצה שיהיה בדרך הטבע ולכן צריכים את אומות העולם, צריכים נשק וצריכים ממון, והם נותנים נשק ונותנים ממון בלי תנאים!!

אומרים רק כלפי חוץ שמגבילים זאת. ואף-על-פי-כן מאפשרים להוביל שלושה מיליון יהודים מבלי לספר להם את האמת, או שמספרים להם חצי אמת.

והעיקר – כאן לא נוגע השקלא-וטריא ואריכות הדיבור. כולם יודעים שההחלטה למעשה בפועל תלויה בשניים או שלושה אנשים. וכל האחריות מוטלת עליהם!!

וכפי שראו בעיני בשר ובפשטות, שלוש-ארבע פעמים ברצף, כאשר רוצים לערוך ניתוח וכבר התחילו אותו, וכבר עשו שלושה-רבעים ממנו או יותר, וזה כבר עלה במאות הרוגים ופצועים, הרי הם נושאים באחריות!! אם לא יסיימו זאת ובהקדם הכי אפשרי, זה יהיה כמו אלו שלא נתנו לסיים את המבצע הקשור עם מלחמת יום הכיפורים, ואחר כך הדפיסה [ראש הממשלה דאז] שכל החיים לא תוכל למחול לעצמה ועומדים לנגדה כל החיים אותם הרוגים ופצועים לנגד עיניה!!

ועכשיו זה מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, ולאידך גיסא – הרבה יותר קל לבצע את הסיום שכאמור יכול להתבצע בשעתא חדא וברגעא חדא, ובאופן שיעשו זאת מבחוץ!!

ובפרט גם שיש לנו אנשים בפנים גם כן!! ואין המקום לדבר ולפרסם בזה, יעשו זאת מבחוץ וכאשר יראה הצד שכנגד שמתכוונים לזה באמת זה לא יזיק לצד השני, לא בנפש ולא בפצועים ולא בכיוצא בזה, אלא רק שהם יצטרכו לצאת משם.

ויהי רצון, כסיום הפרשה הקודמת – "והמגיפה נעצרה", עוד לפני הפרשה הקודמת, ואחרי כן היה מעשה פינחס, ומעשה פינחס היה 'הלכה ואין מורין כן' זה הביא למעמד ומצב שני –  לאחרי שכבר נפלו הרוגים ופצועים וכו', זה הביא ל"הנני נותן לו את בריתי שלום", - זה מה שיביא "את בריתי שלום" עד כמה שאפשרי בזמן הגלות,

וזה יהיה – כאמור – הכנה קרובה לשלום האמיתי, כאשר תתבטל הגלות ותהיה 'אתחלתא דגאולה' יחד עם הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וגם-כן בשעתא חדא וברגעא חדא!!

ומה שיכולים לעשות כאן בזה זהו – כאמור לעיל – העניין דתורה, תפילה וצדקה לזכות אנשי צבא הגנה בישראל, וגם לזכות אותם שני אנשים – שיעמדו בניסיון, וזה לא ייקח להם יותר משעתא חדא ורגעא חדא, ושלא ישאלו אף אחד שום עניינים ובלי שום פרסום אף אחד מאומות העולם לא מעוניין בפרסום! זה רק מפריע להם, כי אחר כך הם יצטרכו לשלוח התנצלות שהם כן ידעו, לא ידעו, הסכימו, לא הסכימו, כן כעסו, לא כעסו... הם יהיו מרוצים אם לא יתייעצו איתם בגלוי!!

ומה שעושים זאת בחשאי – הרי עושים זאת בין כך, ויודעים מה הם רוצים, ויודעים שלהם לא איכפת שיסיימו, ויסיימו באופן הכי טוב שזה על ידי כך שזה יהיה בשעתא חדא וברגעא חדא.

וכאמור – מה שכל אחד יכול לעשות, ובמילא צריך לעשות להוסיף בתורה, תפילה וצדקה לזכותם של אנשי צבא הגנה בישראל, לזכות אותם אלו שיכולים לסייע ולבצע את הדבר בפשטות ובפשיטות ובזריזות הכי גדולה, ואז זה יעלה קצת מאוד או שבכלל לא יעלה בחיי אדם אלא רק בכסף,

והכסף שנותנים הוא בין כך לא שלהם. מקבלים את הכסף, כידוע ומפורסם אף-על-פי שלא כותבים על כך בעיתונים זה איננו סוד כלל.

וכאמור – בפועל, מכיון שבעל הגאולה אומר שעניין הנעשה בעשרה יש בו תוקף מיוחד כיון שזהו ציבור, יערכו התוועדויות בימים שנותרו עד התחלת שלושת השבועות. ובהתוועדויות אלו יהיה ברבים העניין דתורה, תפילה וצדקה, בהתוועדויות שייערכו ביום, ויעשו זאת בכל מושבותיהם, היכן שרק ניתן לערוך התוועדות.

ומכל-שכן וקל-וחומר מכך שעשו התוועדות כזו בביירות, ובצידון, ובשאר הערים שם שבהן נמצאים בתי כנסיות יהודיים ובתי מדרשות, ונמצאים שם יהודים שחיים שם כל השנים כולן! והם הולכים לבית הכנסת להתפלל!

על-אחת-כמה-וכמה שיכולים לעשות זאת במקומות אלו שבהם לא צריכים את כל ההגבלות שצריכים שם מצד זה שנמצאים במקום שאינו רגוע לגמרי.

וכאמור – מכיון שזהו מוצאי י"ג תמוז נשארו כמה ימים עד שישה-עשר בתמוז – והוא בכלל, ינצלו זאת להתוועדויות של תורה, תפילה וצדקה לזכותם של האמורים, וצדקה במיוחד, בהתוועדויות המתקיימות ביום.

וכן גם בהתוועדות זו – לאחרי שהיה עניין התורה, חזרו את המאמר של בעל הגאולה "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה", כעת יהיה עניין התפילה, נוסף על התפילה שקודם התורה – תפילת ערבית שהיא תפילת יעקב שאצלו יש "נחלה בלי מיצרים", ובית המקדש השלישי נקרא כפי שהוא קרא לו – בשם "בית", וכל הגאולה השלישית קשורה עם יעקב אבינו 'נחלה בלי מיצרים', כמבואר גם במאמרים של בעל הגאולה,

וגם יהיה עניין התפילה שלאחרי אמירת התורה, על ידי שישירו בשירה וקול זמרה את התפילה ד'יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', וישיר זאת שליח ציבור וכל הציבור אחריו.

אחר כך יתנו לכל אחד "שקל" - (דולר) לצדקה כדי לתת זאת לזכות האמורים ולתת זאת מיד כאור היום, שאז הוא עיקר זמן הצדקה, ובהוספה כל אחד מדילי', כפי נדבת ליבו.

והצדקה, תורה ועבודה-ותפילה כמדובר כמה פעמים הפסק-דין בשולחן ערוך שכאשר מקבלים החלטה טובה, אזי מיד באה התוצאה של ההחלטות, עוד לפני שמקיימים אותן בפועל, כיון שהקב"ה יודע ורואה שיקיימו אותן בפועל.

כן יהיה גם כן, שהתורה, העבודה והגמילות-חסדים יפעלו מיד שהעולם יהיה 'עומד' והעולם יהיה 'קיים', אף-על-פי שהוא מזדעזע באופן שאין כמוהו באופן מבהיל במיוחד,

ומשיח יבוא עוד לפני שלושת השבועות, ואף-על-פי-כן יסיימו [ימשיכו] עם ההתוועדויות עד שלושת השבועות, עד התחלתם.

ואזי גם כן, כפי שכתוב בנוגע לתענית, כאשר מקבלים אותה בזמן שבו אי אפשר לצום צריכים אחר כך לקיים אותה כאשר יכולים לצום, אבל הפעולה הטובה באה כבר מיד לאחרי ההחלטה.

ואזי יהיו שלושת השבועות האלו, כאמור לעיל באופן ד"ייהפכו ימים אלו למועדים ולימים טובים" ולששון ולשמחה,

בשנה זו ממש!!

לחיים!

2:46:40

איפה החזן טלישבסקי? שניגן את ה"יהי רצון"

ב"ה

2:53:15

שיחה ד

דובר גם אודות ההתוועדות שהיתה בביירות וכיוצא בזה ששם הדפיסו את התניא, למדו תניא, ודיברו דברי תורה ודיברו דברי תפילה ביחד ובהשתתפות של היהודים שחיים שם משנים קדמוניות, ובהשתתפות אנשי צבא הגנה לישראל, ובהשתתפות תלמידים של נשיא דורנו, מו"ח אדמו"ר או תלמידי תלמידיו,

וכדי שיהיה לזה המשך – הביאו לכאן גם את ה'משקה' שהיה באותה התוועדות, וגם בהתוועדויות בשאר הערים, אזי ימסרו אותו, מכיון שלחלק זאת כעת זהו טרחא דציבורא ימסרו למרא דאתרא את הבקבוק, והוא, במשך הזמן, יתן לכל אחד, יוסיף משקה וייתן לכל אחד לחלק.

ועל ידי כך גם ישתתפו, ובלשון הגמרא – "גדולה לגימה שמקרבת", להוסיף עוד יותר באחדות ישראל בכלל, ובאופן הקשור עם פנימיות התורה, תורה שבכתב של חסידות – התניא, כפי שהוא נלמד עם תורה שבעל-פה של חסידות, ענייני באורים לתניא והפירושים לתניא שדוברו אז, וגם עם נגלה, והתורה שבעל-פה שבנגלה.

וזו תהיה ההכנה קרובה יחד עם זה שלאחר ברכה אחרונה יתנו לכל אחד, על יד ה'טנקיסטים', דולר כדי לתת אותו לצדקה כמדובר לעיל, אחר כך יהיה גם ההמשך בימים שנותרו עד שלושת השבועות, ואפילו ש'אחכה לו בכל יום שיבוא' הרי ימשיכו אפילו לאחרי ביאתו ובהשתתפותו.

וכל העניינים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים לזכותם, ובאופן דציבור ורבים – עשרה שיושבין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הציבור, ואזי זה יביא, בשעתא חדא וברגעא חדא את העניין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש!!

לחיים.

2:56:21

הוא נמצא כאן, המרא דאתרא? אז שמישהו ימסור לו, מי המזכיר שלו? ליפסקר כאן? גם לא נמצא?

[ניגש הרחשד"ב ליפסקר, מזכיר 'ועד רבני ליובאוויטש']

תמסור לו את זה בתור מזכיר ותמסור לו גם כן שיחלק לאחרים שנמצאים פה, וגם לאלו הנמצאים בקעמפים.

אלו שצריכים לעשות ברכה אחרונה בוודאי יעשו ברכה אחרונה, ובהקדמה – ינגנו את הניגון הקשור עם הגאולה דבעל הגאולה, ניעט ניעט ניקאווא.

* * *

2:58:07

בנוגע להתוועדויות – מתכוונים לכל אלו הנמצאים פה, ולכל אלו השומעים ב'שידור', ולכל אלו שימסרו להם על כך, וכל מי שרוצה לארגן ולהשתתף וכו' – תבוא עליו ברכה וכל המרבה הרי זה משובח!

מכיון שבהתחלה היא תמיד על ידי אלו שהם עיקר המתחילים בזה ימסרו להם גם מה'מזונות' של התוועדות זו, ומסתמא הם יעוררו את עצמם, ויעוררו גם אחרים שיהיה ביתר שאת וביתר עוז.

היו צריכים להכריז אודות שיעורי החת"ת והמגבית, אך כיון שכבר הכריזו זאת ביום השבת שהוא יום מסוגל, "מיני' מתברכין כולהו יומין",ואז הכריזו אודות השיעורים דחומש, תהילים ותניא, וגם אודות המגבית הקשורה עם י"ב-י"ג תמוז, וכל המרבה הרי זה משובח.

מסתמא יגשו ה'טנקיסטים' ויחלקו את הדולרים לצדקה.

2:58:45

לחלק את זה!

2:59:15

לחלק את זה! אל תיקח לעצמך! תחלק לקהל!

2:59:45

אמרו שצריך לחלק! הם לוקחים את זה לעצמם!

צריך לומר להם שיחזירו את זה אם הם לא מחלקים

3:01:38

לחלק! לקחת רק אחד!