להקנות את הפירות לבורא

בדיני מקח וממכר המוזכרים בפרשתנו, ישנו כלל ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", דהיינו: אדם שמקנה לחבירו דבר שעדיין לא קיים, ושטרם נולד, יכול לחזור בו כי אין זה נחשב לקניין. למשל – אם אדם מקנה את הפירות שעתידים לצאת מהעץ, אין זה נחשב קניין כי הפירות טרם צמחו.

רק כאשר האדם מקנה את "הגוף לפירותיו" דהיינו: שמקנה לחבירו את כח הצמיחה הקיים בעץ, אותו כח שכבר עכשיו קיים, אז הקניין עומד וקיים. מאחר והקניין הוא על הדבר הקיים כעת ולא רק על דברים עתידיים שאינם קיימים.

הגוף מול הפירות

כבכל דיני התורה, הרי בנוסף למשמעותם הפשוטה, ישנה גם הוראה בעבודת ה' בפן הרוחני של דין זה, משמעות הנוגעת לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן. כך גם בהלכות אלו של קניין העץ והפירות, ישנה הוראה בעבודה הרוחנית של האדם לקונו:

עבודת ה' באופן כללי היא עשיית 'קניין'. על היהודי להקנות את עצמו ואת כל אשר לו לקדוש ברוך הוא, שיהיה ניכר עליו שהוא וכל מה שברשותו הרי הם בבעלותו של הבורא יתברך. וזה נעשה על ידי שההנהגה שלו במחשבה, דיבור ומעשה בטלים תמיד לרצון האלוקי של ה'.

בקניין הזה, שיהודי 'מקנה' את עצמו לקדוש ברוך הוא, ישנם שתי דרגות; קניין הגוף, וקניין הפירות: 'גוף' אצל האדם זה נפשו, גופו וכוחותיו, ואילו 'פירות', זה הפעולות שאדם מבצע עם כל אותם האברים.

להקנות את הכל

וזהו ההבדל בין שתי הדרגות של 'קניין גוף' ו'קניין פירות': ב'קניין פירות' האדם מקנה לקדוש ברוך הוא את כל המעשים שלו, והוא זהיר תמיד שהכל יתאים לרצונו של הקדוש ברוך הוא. אבל 'גופו' עדיין לא 'נקנה', כי למוח והלב שלו ניתנת עדיין אפשרות לחטוא ולעשות ההיפך מרצונו של הקדוש ברוך הוא.

לעומת זאת ב'קניין הגוף' האדם מקנה לקדוש ברוך הוא את כל כולו, כולל השכל והמידות שלו, וממילא לא יכול להתעורר אצלו כלל רצון אחר חוץ מקיום התורה והמצוות, ומימוש רצונו של הקדוש ברוך הוא.

לפי זה יובן המשמעות הרוחנית של הכלל ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם":

יהודי שנמצא רק בדרגה של 'קניין פירות' יכול להקנות לקדוש ברוך הוא רק את מעשיו, מחשבותיו ודיבוריו, וזאת על ידי שישלוט עליהם ויקיים איתם רק את רצונו של הקדוש ברוך הוא. אבל אין ביכולתו להקנות דבר "שלא בא לעולם" כי עדיין אין וודאות שהמעשה ייעשה בעתיד כראוי, כי הוא הרי עדיין במצב ש"יכול לחזור בו" (חס ושלום), כי לגוף שלו עדיין ישנה אפשרות לחטוא.

להגיע לתכלית

כל יהודי הוא שליח של הקדוש ברוך הוא ליישם את כוונת ותכלית הבריאה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", עם זאת, לא כל יהודי עומד במצב של "צדיק" שגופו קנוי לקדוש ברוך הוא.

ולזאת ניתנת העצה לכל יהודי כיצד לבצע בשלימות את שליחותו של הקדוש ברוך הוא:

כאשר יהודי מקנה לקדוש ברוך הוא את "הגוף לפירותיו", זאת אומרת שהוא לא רק 'נלחם' שאיבריו יצייתו להוראותיו של הקדוש ברוך הוא, אלא הוא גם משפיע עליהם לכפות את הרע שבלב מצד האהבה שיש לו לקדוש ברוך הוא, אז יש בכוחו להקנות לקדוש ברוך הוא גם דבר "שלא בא לעולם" ואז כל מעשיו נעשים ממילא 'קנויים' ומתאימים לרצונו.

ועל ידי זה יקויים תיכף ומיד היעוד "בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ" בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק כ"ז שיחה א' לפ' בהר)