העם שלא יכול להתערבב

בפרשת קדושים מדובר על איסור "ערלה" (אי אכילת פירות מהעץ בשלוש השנים הראשונות שלו). הדין בערלה הוא שפירות הערלה שנתערבו בפירות מותרים, אם יש בפירות ההיתר כמות פי מאתיים מפירות הערלה הרי הם בטלים. (בשונה מרוב איסורי תורה הבטלים ברוב (או "בששים") ערלה - בפי מאתיים ואחד).

דין  אף הוא רק בדיעבד, אם כבר נתערבו. אבל לכתחילה אסור לערב פירות ערלה בפירות אחרים כדי לבטלם. אם נתערבה נטיעה של ערלה בין מאתיים נטיעות של היתר, ואי אפשר להכיר איזו נטיעה היא של ערלה - אסור ללקט לכתחילה את הפירות מהנטיעות, כי אז הרי מתבטלים פירות הערלה (שבאו מנטיעה שעלתה במאתיים ואחד). והדין הוא שלכתחילה אסור לערב איסור בהיתר כדי לבטל את האיסור. אבל בדיעבד, בטל.

הטעם לכך שפירות הערלה מתבטלים דווקא לאחר לקיטתן, אבל כל עוד הפירות על הנטיעות אין הנטיעה של ערלה בטילה בשאר הנטיעות הוא לפי הכלל ש"מחובר לא בטל".

מחוברים למקור

כל הענינים בחלק ה'נגלה' של התורה, הם הוראה גם בעבודה הרוחנית של האדם:

ישנו כלל בתורה, שמיעוט בטל ברוב, עלול איפוא יהודי לחשוב: כיון בני ישראל הם "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), איך יתכן שיהיה לבני ישראל את הכוח שלא להיטמע ולא להתבולל בין אומות העולם, שביניהם הם נמצאים כבר מאות רבות של שנים?

על כך באה ההוראה: כיון שיהודים בכל מקום, היכן שרק נמצאים, הרי הם מחוברים למקורם - הקדוש ברוך הוא, הרי הם אינם יכולים להתערב, והם תמיד "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) - עם בפני עצמו.

ולאידך, כשם, שעל הקדוש ברוך הוא נאמר כביכול "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו), אין בו שינוי כלל, הוא היה, הווה, ויהיה בשווה, כך גם בני ישראל - על ידי "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים" (דברים ד, ד), החיבור עם הקדוש ברוך הוא – הם נשארים שלמים לעולם, כפי שמסיים הפסוק במלאכי: "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" שלא שייך בהם כל כליון חס ושלום.

לגלות את הקשר

פירוש נוסף, יש לפסוק "אֲנִי ה' .. וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב" שהוא בתמיהה: מכיון ש"אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", מדוע אם כן "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" - מדוע ידיעה זו לא פועלת אצל ישראל "כלות הנפש"?

כיון שכל הפירושים של פסוק יש קשר ביניהם, מרומז גם כאן, שאפילו אדם שנמצא במצב שהידיעה של "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" אינה פועלת בו כלות הנפש כלל (פירוש השני), הרי גם אז מחובר הוא למקורו, ובמילא אין שייך בו ביטול וכיליון כלל בין אומות העולם, חס ושלום (כפירוש הראשון).

אלא שיש להביא התחברות זו לידי גילוי. וכאשר "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" כשיראו את האלקות שבבני ישראל, הרי לא רק ש"עַמֵּי הָאָרֶץ" (שזה גם כל עניני העולם) לא יתנגדו, אלא אדרבה, "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", ויסייעו לבני ישראל בעבודתם לקונם. שזו היא הרי תכלית כל הבריאה, כפי שאומרת המשנה: "לא נבראו אלא לשמשני, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

תפקידם של האומות

ההוראה האמורה, שמחובר אינו בטל, נאמרה במשנה לעניין ערלה, שעניינה הוא תיקון ל"חטא עץ הדעת". נאמר בקבלה וחסידות, שחטא עץ הדעת גרם לכך שהקליפה תתנגד לקדושה. גם לפני החטא הייתה מציאות של קליפות, אלא שאז לא הייתה מתנגדת לקדושה, אדרבה, היא הייתה כקליפה השומרת ומגינה על הפירות. רק שעל ידי החטא נעשתה ל'מנגד'.

בקיום ההוראה האמורה מהדין בערלה - בהבאת לידי גילוי את החיבור של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא - יתוקן מה שגרם חטא עץ הדעת - לא רק שיהודים לא יאבדו בין אומות העולם, אלא אדרבה, אומות העולם יכירו שכל מציאותם היא כדי לשמש את בני ישראל - כפי שהיה לפני החטא, כשה"קליפה" הגינה על ה"פרי" - וכמו שכתוב "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיה סא, ה), בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק ג' עמוד 993)