להדליק את האש הנכונה

בפתיחת פרשתנו, לאחר שמשה מקהיל את כל עדת בני ישראל, הוא מצווה על נושא השבת. אלא שסגנון הציווי: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (פרשתנו לה, ב), 'תעשה' – כאילו המלאכה תיעשה מאליה, מעצמה.

וההוראה שבדבר: שציווי שמירת השבת ישפיע על ששת ימי המעשה, שגם הם יהיו חדורים בענין השבת.

מי המנהיג?

וההסבר בזה: ענינו של יום השבת (כמבואר ב'ספר החינוך') הוא - "לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם", שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא המנהיג אותו ואת הברואים כולם, והכרה זו חודרת ונעשית היסוד להנהגת היהודי במשך כל ימות השבוע, שגם כשעוסק במשא ומתן לפרנסתו, הרי ביודעו שהקדוש ברוך הוא נותן לו את פרנסתו, והעסק אינו אלא "כלי" לברכת ה' – כנאמר (דברים טו, יח) "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

וכאשר דבר זה ברור אצלו, אזי עשיית המלאכה היא באופן ש"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", כאילו שהיא נעשית מעצמה, שאינו נאלץ להשקיע את כולו בדבר, אלא כלשון הכתוב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל" (תהלים קכח, ב), שהיגיעה היא רק ב"כפים" בלבד, כי ה"ראש" וה"לב" מונחים ושקועים בתורה ומצוות.

ואכן כאשר עשיית המלאכה בששת ימים היא באופן ש"תעשה" מעצמה, בהיותו חדור ב"אמונת חידוש העולם" המודגשת בשבת (וכמאמר הגמרא ש"תלמיד חכם איקרי (נקרא) שבת") - אזי, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" הרי הוא "שַׁבָּתוֹן". 

המנון שמאחד

עניין זה מתגלה בעיקר בציווי המופיע בפסוק הבא מיד לאחר מכן "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (פרשתנו לה, ג): "אש" - מורה על החום וההתלהבות. ועל זה נאמר "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" - ש"בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", היינו, כשאדם עוסק בענייני הרשות ועניני העסק בעולם, צריכה להיות ההנהגה שלו בכל ימי המעשה באופן ש"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ", ללא חום והתלהבות, וזאת משום שהחמימות וההתלהבות של "אש" אמורה להיות שמורה רק לענייני קדושה, כדרשת חכמינו "בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית-המקדש" (הדלקת המנורה, אש המזבח, וכיוצא בזה).

לפי זה יובן שציווי שמירת שבת הוא הכנה לציווי על נדבות המשכן – שאז התאחד בני ישראל גם בעניין הממון, בתרומות לבניית המשכן: הסיבה עיקרית לפירוד ומחלוקת בין בני אדם, היא, על ידי שממונו של אדם חביב עליו יותר מידי, ועד כדי כך שמצינו בהלכות שבת כמה דינים של חשש חילול שבת מפני ש"אדם בהול על ממונו", היינו, שתאוות הממון יכולה להוריד את האדם עד למצב של פגיעה, חס ושלום, בקדושת השבת.

החול נהיה קדוש

והעצה לזה היא - "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". שלילת האש, החום וההתלהבות הבלתי רצויים, בענייני עסק שעל ידם מרוויח את הממון (ועל אחת כמה וכמה שלילת האש מחלוקת ומריבה), כשהדרך לכך היא על ידי זה שאדם יהיה חדור בעניין קדושת השבת.

בהיות האדם במצב כזה, לא זו בלבד שהממון אינו פוגע חלילה בקדושת השבת, אלא אדרבה – העסק בימי החול נהיה חדור בקדושה (שבת), וכוונת העסק בממון היא בשביל עניני קדושה, לעשות מהם משכן ומקדש לה', "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ועד  שהעסק בממון חדור באש של קדושה – כהבערת האש שהייתה בבית המקדש בשבת - כיון שכוונתו בהתלהבות היא בשביל ענייני בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת ויקהל ה'תשמ"ט)