לתרום לבניית המשכן האישי

מן הפסוק בפרשתנו (כה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" לומדים רבותינו "ושכנתי בתוכם - (לשון רבים), בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד". הקדוש ברוך הוא מבטיח: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", שישכון לא רק במשכן ומקדש (כי אז היה צריך לכתוב "בתוכו"), אלא גם בקרב כל יהודי ויהודי. על ידי כך שהאדם עושה מחפציו הגשמיים מקדש לקדוש ברוך הוא - לומד תורה ומקיים מצוות, ומביא קדושה גם בענייני החולין ובדברי הרשות - שוכן הקדוש ברוך הוא בתוכו.

באדם יותר מבמקדש

ויותר מכך, ה"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - השראת השכינה בכל אדם מישראל, היא במידה מסויימת באופן מעמיק יותר מאשר ה"וְשָׁכַנְתִּי" שהיה במשכן ומקדש, שכן מובן שככל שיהיה ה"תחתון" של הדומם והמקום המוגבל של המשכן ומקדש נחות ביותר, אינו מגיע לנחיתותו של הדומם והמקום שבכללות העולם.

ובשעה שאדם מביא קדושה גם אל הדומם והמקום שבכללות העולם, הרי הוא משלים בזה את אמיתית הכוונה של "דירה בתחתונים"; מהתחתון ביותר (שאין תחתון למטה ממנו), הוא עושה דירה לעצמותו יתברך ממש, שלכן דווקא עבודה זו מביאה את המקדש השלישי שהוא בלי גבול (אפילו לעומת בית המקדש ראשון ושני). 

עבודת ה"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" כעת, היא - להביא את הקדושה בדברי החולין של כל אדם – וזה צריך להיות באותו אופן של ה"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" כפשוטו, כפי שהמשכן נבנה מזהב, וכסף וכו'. 

כשם שכל י"ג (ט"ו) הדברים מהם עשו את המשכן נעשו הם בעצמם קדושים, כך הוא גם בנוגע למקדש שהאדם צריך לעשות מדברי הרשות שלו: שהם עצמם יהיו קדושה. 

להכניס אלוקות בעסקים

אין די שבהנהגת היהודי בא לידי ביטוי ההבדל בינו לבין (להבדיל) אינו יהודי, רק בזהירות מאונאה במסחר, השגת גבול וכו' - שכן זוהי רק עבודה של הימנעות מלעסוק במסחר באופן האסור על פי תורה. אבל תכלית העבודה היא, שבתוך עשיית המסחר תורגש ותיראה אלוקות; ולא רק שהמסחר יהיה לשם שמים - שישתמש בגשמיות לשם קדושה, אלא שהגשמיות עצמה תהיה קדושה (כפי שהוא ב"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" כפשוטו, שהתרומות עצמן נעשו מקדש).

שזהו פירוש של "בכל דרכיך דעהו"; לא רק שדרכיך יהיו לשם "דעהו" אלא שבהם עצמם - "דעהו". בדוגמת אכילת שבת שהאכילה עצמה היא מצוה, נדרשת להיות גם אכילת חול וכן כל דברי הרשות, שייעשו לא רק לשם שמים, אלא שגם בהם עצמם יהיה דעהו: שולחנו של אדם צריך להיות "שֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'", שיהיה קדוש בדוגמת המזבח, וכך בכל העניינים. 

מלמעלה למטה

לפי זה יובן גם הקשר בין פרשת תרומה לפרשיות שלפניה - יתרו ומשפטים: בפרשת יתרו מדובר אודות מתן תורה בו נתחדש הקשר של רוחניות וגשמיות, חיבור עליונים ותחתונים; וענין זה עצמו (אך בהוספה), נידון גם בפרשת ואלה המשפטים - "ואלה - מוסיף על הראשונים". אלא שזהו, רק חיבור בין רוחניות עם מצוות בדברים גשמיים, ובשעת מעשה. אבל בפרשת תרומה מדובר על "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", החיבור בין עליונים לתחתונים לא רק לגבי מצוות, כי אם גם בדברי הרשות - "בכל דרכיך דעהו". וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם.

זהו גם כללות סדר הפרשיות שבספר שמות באופן של מלמטה למעלה: בפרשיות הראשונות מסופר על כל סדר גלות מצרים ויציאת מצרים שכל זה היה הקדמה והכנה למתן תורה; אחר כך (בפרשת יתרו ומשפטים) – היה ענין החידוש שבמתן תורה, החיבור של רוחניות עם מצוות בגשמיות, ואחר כך (מפרשת תרומה עד לסיום ספר שמות) - בכל דרכיך דעהו. ושלימות חיבור זה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי שיחות שבת פרשת שמיני ה'תשכ"ב)