מדוע החסיד לא קיבל ברכה?

הגמרא מספרת על אחד הדרכים בהם היה אברהם אבינו מפרסם אלוקות בעולם:
כאשר היו העוברים ושבים נכנסים אליו לאכול ולשתות, היו הם קמים לבסוף להודות לו ולברכו. אמר להם "וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם" ואז הודו ושיבחו לקב"ה.
אך היו כאלו שלא רצו לברך את הקב"ה, ואז דרש מהם אברהם סכום כסף גדול על האוכל וכו', ובשמעם על הסכום הגדול "נכנעו" ואמרו "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו".
למה להכריח?
ולכאורה תמוה: מהי התועלת בכך שאברהם 'הכריח' את אותם אנשים לברך לה', והלא הם עשו זאת בלית ברירה וללא הכרה אמיתית בבורא העולם?
ישנם כמה דוגמאות למקרים בהם גורמים לאדם לגלות את רצונו האמיתי על ידי הכאה והכרח. ולדוגמא:
כאשר המרגלים חזרו משליחותם ואמרו "לא נוכל לעלות" וכו', הוכיח אותם משה רבינו בדברים קשים, עד שלבסוף אמרו "הננו ועלינו".
בדומה לכך אנו רואים בדברי המשנה אודות ה'בת־קול' הנוזפת במי שאינו עוסק בתורה, שלכאורה היה מתאים יותר שה'בת־קול' תספר במעלת לימוד התורה במקום לנזוף במי שאינו עוסק בה?
אלא שאכן לפעמים יש לנקוט בדרך זו של "שבירה" בכדי לגלות את הרצון הפנימי החבוי.
כל יהודי רוצה לקיים את רצון ה', אך לפעמים רצון זה מכוסה בגסות וחומריות הגוף, ולכן זקוקים ל"הכאה", ו"שבירה", שמורידים את הכיסוי ומגלים את הרצון הפנימי.
שבירה יוצרת כלי
ע"פ זה יובן הסיפור הבא:
בתחילת נשיאותו של הרבי הרש"ב (רבי שלום דובער מליובאוויטש) נכנס אליו חסיד לבקש ברכה עבור עניין חשוב. אך הרבי ענה לו שהוא אינו יכול לעזור לו בנושא זה.
בשמעו את תשובת הרבי, יצא החוצה ופרץ בבכי מר. בעודו בוכה פגש בו אחיו של הרבי (הרז"א). לשמע תשובת היהודי לפשר בכיו, נכנס הרז"א אל הרבי (כאמור, היה זה בתחילת הנשיאות) ואמר "הזוהי הדרך? יהודי מבקש ברכה והרבי אומר לו שהוא אינו יכול לעזור לו?".
מיד הורה הרבי להכניס את אותו יהודי, והרבי ברכו והברכה אכן נתקיימה בפועל.
וצריך להבין: מדוע לא עודד אותו הרבי לפחות בדברי עידוד וחיזוק?
אלא שאכן אותו יהודי לא היה כלי באותה שעה לקבל את הברכה, ולכן אמר לו הרבי שהוא אינו יכול לעזור לו. אך כאשר דברי הרבי פעלו בו "שבירה", יכל אותו יהודי לקבל את הברכה מהרבי.
בכל דרך
לפי כל זה יובן למה הכריח אברהם את האורחים לברך את ה': גם אומות העולם מסוגלים להכיר בכך שקב"ה הוא בורא העולם, ולכן עסק אברהם בהסברים לכל עובר ושב. אך כאשר אברהם ראה שיש אנשים שדבר זה לא נקלט אצלם כל-כך, הוא "שבר" אותם והכריח אותם לברך את ה', ובכך לקלוט (במידה מסוימת) את העניין, וכתוצאה מכך הם אמרו "ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו".
וזוהי ההוראה אלינו: כאשר פועלים בקירוב יהודים אל הקב"ה, יש לפעול בכל דרך אפשרית - כולל גם ע"י נתינת מזון ומשקה (כמו אברהם), ובאם נדרש, יש לפעול אפילו כאשר זה באמצעות לחץ (כמובן בדרכי נועם ובדרכי שלום).
וע"י פרסום שמו של הקב"ה, זוכים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
(ע"פ לקו"ש חלק ט"ו ע' 122)