14 שנים לחורבן גוש קטיף

אלוף במי"ל גרשון הכהן פיקד על פינוי גוש קטיף. מאז פרישתו מצה"ל הוא עושה תשובה על המהלך, ומשתדל למנוע מהממשלה לפעול כך בעתיד. לאחרונה פרסם כתבה נוספת (באנגלית ובעברית) ב"מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים", בנוגע לסכנה הביטחונית והחברתיות מגירוש נוסף ביו"ש ח"ו. במאמרי הפקת הלקחים שלו בנוגע לגירוש קטיף, הוא מזהיר שוב ושוב את הממשלה מפני התוצאות של גירוש נוסף ח"ו.

ובה בעת, ממשלת נתניהו ממשיכה להחריב ישובים כל שנות קיומה, ולהתנכל למתיישבי יהודה ושומרון. ממשלת נתניהו שגירשה והחריבה את עופרה ועמונה על לא דבר בצו בג"ץ, לא מחריבה את הישוב הבדואי חאן אל אחמר שיש עליו צו הריסה מבג"ץ. נתניהו מתכונן ל"תוכנית המאה" שעיקריה סוכמו כבר בין ג'ראד קושנר, טראמפ ונתניהו ועוד לא התגלתה לציבור. אי אפשר לסמוך על נתניהו שהבטיח בידוק מגנומטרים בשערי בהר הבית לערבים - ולא זו אף זו שנתניהו התקפל לפני הערבים שבנו מסגד נוסף בשער הרחמים על הר הבית. אי אפשר לסמוך על מי שהכריז עשרות פעמים בכל פורום בינלאומי על "שתי מדינות לשני עמים", שהוא ימנע מדינה ערבית בין הנהר לים, כאשר מדינה זו קיימת בפועל באשמתו, כבר שנים רבות. 

ויקיפדיה: בשנת 2005 מונה אלוף גרשון הכהן לקצין הממונה על פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות. הכהן צוטט בעיתון "משפחה" כמי שמתנגד ליישום תוכנית התנתקות. עם זאת, כאשר נשאל לגביה לפני ביצועה השיב: "ההחלטה היא לגיטימית. היא חוקית. חייבים לבצע אותה." ולשאלה האם הוא שלם עם המשימה השיב "לחלוטין".

** ההערות וההדגשות אינן במקור, ובאו כדי לקשר את הדברים לזעקתו של הרבי שליט"א מלך המשיח בעניין גירוש סיני, שמרוכזות בספר "קראתי ואין עונה".

14 שנים לחורבן גוש קטיף

גרשון הכהן

תקציר: לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב הצטרף ב-14 השנים האחרונות זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. למול מנהיגים כאהוד ברק וקבוצות השפעה כ"מפקדים לביטחון ישראל" המבקשים חורבן נוסף ליישובי יהודה ושומרון, בהיקף גדול עשרות מונים, אימת החורבן ממשיכה להיות ענין אקטואלי.

בתודעה הציבורית מייחסים לי את התואר "מפקד כוחות ההתנתקות". לו היה מדובר במשימה שמתגאים בה היו טורחים להזכיר שהיו שם עמי שותפים משמעותיים – עוד שלושה מפקדי אוגדות ומפקדי משטרה ראויים להערכה. ההתמקדות המודגשת דווקא בי ובתפקידי שם נובעת אולי מכך שבאופן בולט הגעתי למשימה עם סיפור אישי ייחודי: אהדתי וזיקתי למפעל ההתיישבות הייתה ידועה, ובדיונים סגורים גם עם הרמטכ"ל לא הסתרתי את הסתייגותי המקצועית מהמהלך. ההתמקדות בי אף נובעת מהאופן הייחודי בו פרשתי את המשימה ובהתאמה הכנתי את הכוחות. כמובן מילאתי בנאמנות את חובת הציות הממלכתית, אולם הציות לפקודה – בוודאי ברמת מפקד אוגדה – לעולם אינו ציות אינסטרומנטלי.

פירוש המשימה

היה ברור לי כי אנו פועלים באירוע טעון סמלים ומשמעויות לעתידה ולערכיה של מדינת ישראל. למפעל הציוני שהיה מבוסס מראשיתו על תנופת בנייה והתיישבות לא קל לשאת פעולת עקירה רחבת היקף. בהצגה ראשונה של רעיון הפעולה לאלוף פיקוד הדרום דן הראל פתחתי בשקף שהגדיר כיוון: "מכלל פעולות כוחות הביטחון צריך להדהד מסר שיצבע את הפינוי באור ציוני". הראל החוויר. לשמחתי מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל, ניצב אורי בר-לב, שהיה שותף לדיון, נתן לי תמיכה מלאה בהמלצה: "תקשיבו לגרשון הוא היחיד בכיוון".

אמנם עקירת יישובים נעשתה כבר בפינוי יישובי ימית וסיני ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הרי שעם כל הקושי, ההקשר היה אחר: הפינוי מסיני נעשה לאור תקוות הסכם השלום ודווקא במפלגת העבודה הובעה התנגדות נחרצת לעקירת היישובים המתחייבת מהסכם זה. בכינוס שנערך בנושא ב-1980, כשנתיים לפני העקירה, אמר ישראל גלילי: "יש ערך לעמלו וליצירתו של האדם. האדם המושרש באדמתו הוא גם בטבעו מזוהה שורשית עם מרחב חייו… בנטישת יישובים ופינויים יש משום עקירה אכזרית מעין כמוה… הכלל הוא שאנו אמורים לקיים התיישבות לצמיתות ועולים ליישובים חדשים על מנת שלא לנטוש אותם".[1] הוא הכיר אמנם בסמכותה הדמוקרטית של הכנסת להחליט על נטישת האזור אך סיכם: "ישנה סכנה בקלות הדעת הזאת, הנחפזת להשתמש בהתיישבות כערך שימושי, כקלפי מיקוח שנקל לשחק בהם". [2]

ייתכן שגם עבור ראש הממשלה, יצחק רבין, היה חורבן גוש קטיף מתקבל כתפנית בלתי מוצדקת במגמת המפעל הציוני. בנאומו האחרון בכנסת הוא הציגו כמופת לגוש התיישבותי באומרו: "והלוואי שיהיו גושי יישובים כמו גוש קטיף ביהודה ושומרון".

השאלה הגדולה הייתה כיצד ניתן לבטא באורח הפעולה הפיזי עליו הופקדנו מערכת מתחים רעיונית שעבור הכוחות המבצעים הייתה מופשטת לחלוטין. על חיוניותו של המאמץ להעניק לעקירה הלך רוח ציוני למדתי מתוך גילויי עוינות ציבוריים למתיישבים שביקשו לנצל את ההתנתקות להכרעה סופית במחלוקת על עתיד ההתיישבות בארץ ישראל. כך למשל ביטא אברהם בורג, במאמר בהארץ, ציפייה שפעולת העקירה תסמן נקודת תפנית במהלך הציוני: "קץ המשוואה התיישבות = ציונות". אבירמה גולן כתבה באותו עיתון (תחת הכותרת "סוף זמן הגאולה") כי "אכזבת הדתיים הלאומיים מהמדינה היא הזדמנות לרוב הדומם להגדיר מחדש את עיקרון ישיבתו בארץ… המדינה אינה ראשית צמיחת גאולתו של איש. היא מעין 'ועד בית' גוף ארגוני מוסכם".

למול ציפיות בשמאל הישראלי לראות את ה"נהר הציוני" נסוב לאחור ביקשתי לחולל מתוך דפוסי פעולתנו מגמה אחרת: בעל כורחנו הנהר הציוני אמנם יתנגש עם העקירה במכשול הרסני. אולם במאמץ להכלת המאבק, בתאום עם הנהגת המתיישבים, הנהר יעקוף את המכשול וימשיך בדרכו המסורתית. לשם כך נדרשה לי נקודת איזון בין החובה לביצוע המשימה לבין כבוד עמוק למתיישבים ולערכי ההתיישבות, בשאיפה לא רק לא לפגוע, אלא אף להעצים את גבורתם. בהשראת ההבחנה בין ירושלים של מטה לבין ירושלים של מעלה, נטעתי בהגיון היסוד לפעולתנו את ההבחנה בין גוש קטיף של מטה לגוש קטיף של מעלה. כך הפרדנו למעשה בין גוש קטיף הפיזי, על בתיו ושדותיו, אותו עלינו לעקור ולהחריב בצו הפקודה לבין גוש קטיף הרוחני והערכי – כסמל וחלום ציוני חלוצי – אותו ביקשנו להעצים ולשמר. בצורת הפעולה נתנו לכך ביטוי מעשי. לדוגמה: בפינוי בתי הכנסת בנווה דקלים, שבאחד מהם התבצרו מאות נערים ובשני מאות נערות – העדפתי את חטיבת הנגדים, אנשי קבע מבוגרים, למשימת פינוי הנערים ואת כוח היס"מ המיומן יותר הותרתי בעתודה. הנגדים הוותיקים שיודעים מהי תפילה ובית כנסת אכן ניגשו למשימה באווירה המתאימה. לפינוי הבנות הוקם בין לילה גדוד ייעודי שכולו בנות. בתשומת לב לייחודו של האירוע, ובשכנוע הרב אבינר, אפשרתי לעיתונאי רינו צרור לתעד את המתרחש בבית הכנסת, שהוצג לימים בסרטו המרגש "שירת הבנות", כתיעוד לדורות.

לא לעקירה נוספת

לכאורה, מבחינה צבאית נחשבת משימת הפינוי בתהליך ההתנתקות למוצלחת. המשימה ארכה זמן קצר מזה שהוקצב לה. למרות החששות הכבדים מאובדן חיי אדם בוצעה המשימה ללא נפגעים. המייחלים לעקירה נוספת ביהודה ושומרון מוצאים באירועי קיץ 2005 את הנוסחה המתאימה לטיפול ביישובי האזור. אלא שמבחינה אסטרטגית מדובר בכשל בסיסי: אירועים אסטרטגיים, על-פי טבעם תלויי הקשר נסיבתי משתנה, וככאלה הם חד-פעמיים בטבעם. הציפייה לחזור עליהם במתכונתם הקודמת, תוך התעלמות מהשתנות הנסיבות, צופנת בחובה זרעי כישלון מובטחים. כך כשל ראש הממשלה אולמרט בפינוי עמונה בחורף 2006, בפעולה שנוהלה תוך התעלמות מוחלטת מהקשר חדש שהתהווה במחצית השנה שלאחר אירועי הקיץ.

למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, העלול להביא לגירושם של כמאה חמישים אלף מתיישבים מבתיהם, חובה להדגיש כי הנסיבות השתנו במלוא הממדים – לא עוד! לעומתם, אלו המבקשים למנוע עקירה נוספת חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי-לאומי ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.

= = = = 

[1] הרבי שליט"א מלך המשיח בשיחותיו הקדושות על הגירוש, אמר שהבטיחו למתיישבים בשם הממשלה שהם ישארו שם (בימית) לנצח, ומיהרו להפר את ההבטחה באומרם ש"הסכמים [=עם הגוים] חייבים לקיים". עוד אמר הרבי שליט"א מלך המשיח, שערבים יכולים לגור בישראל, ומדוע יהודים לא יכולים לגור במצרים? [=וגם לא באום אל פחם].

[2]  ההתיישבות כקלף מיקוח: הרבי שליט"א מלך המשיח זעק עשרות פעמים אחרי מלחמת ששת הימים, על המשלחות ששלחו מיד לוושינגטון שרוצים להחזיר הכל תמורת "שלום". ועד היום הממשלה מחזיקה את השטחים ומתיישבים ביו"ש כקלף מיקוח. נתניהו וכל ראשי הממשלה מיצחק רבין ועד נתניהו (למעט יצחק שמיר), קיימו שיחות עם חאפז אסד ובנו בשאר על ירידה מהגולן עד הכינרת תוך גירוש כל הישובים היהודיים.