עלילת רובשקין - הסיפור האמיתי!

שחרורו הניסי והמפתיע של הרב החסיד ר׳ שלום מרדכי רובשקין, האיר שוב מחדש את הפרשה הכאובה והעגומה שליוותה אותו לפני כעשור, כאשר שלטונות ארה״ב ורשויות המשפט רדפו אותו על לא עוול בכפו תוך מצג תואנות שווא ורדיפה אכזרית חסרת בסיס. מתוך מגזין בית משיח.

השמחה הגדולה שהייתה בשבוע האחרון למשפחת רובשקין, הייתה למעשה שמחתם של כלל חסידי חב״ד בעולם כולו, ולשמחתם של רבבות יהודים ברחבי העולם, אשר לשמע הבשורה הגדולה, גילו אותות של שמחה והתרגשות רבה.

שחרורו המפתיע של הרה"ח ר׳ שלום ־ מרדכי האיר שוב מחדש את הפרשה הכאובה והעגומה שליוותה אותו לפני כעשור, כאשר שלטונות ארה״ב ורשויות המשפט רדפו אותו על לא עוול בכפו תוך מצג תואנות שווא ורדיפה אכזרית חסרת בסיס.

כמו מגילת אסתר בשעתה, גם פה, מן הראוי לזכור את תחילת הסיפור והשתלשלותו, החל מעגמת הנפש של "הימים ההם״ ועד לנס הגדול"בזמן הזה״.

מפעל הבשר הגדול של משפחת רובשקין

כשמדברים על "תיק רובשקין" צריך להתחיל מאביו של האסיר המפורסם ר׳ שלום ־מרדכי רובשקין. הלא הוא ראש השבט הרה״ח ר׳ אברהם אהרן רובשקין, הוא האיש שהקים את המפעל המפורסם של שחיטה יהודית כשרה בשם ״אגרי־ פרוססור" בעיירה פוסטוויל שבאייווה.

המושג ׳חסד׳ אצל המשפחה, זה משהו שטבוע בדם, עובר מדורי דורות, זאת לצד מסירות נפש בימי שנות הקומוניזם. משפחת רובשקין התגוררה בעיר החסידית ׳נעוול׳. גם בשנים הקשות ביותר, המשיכו אבות המשפחה לגדל את ילדיהם לתורה ולחסידות, חרף הסכנה שבדבר.

את מסחר הבשר החלה המשפחה בשנת תשי׳׳ג, לאחר שהיגרה לארה״ב ואבי המשפחה, ר׳ אברהם אהרן, פתח את חנות הבשר שלו העומדת עד היום הזה באותו מיקום בדיוק.

בשנים הראשונות ניהל מאבק כנגד ספקי הבשר הכשר בניו יורק שהיו מאורגנים כקרטל, והגנו בכל כוחם על המונופול שלהם על שוק הבשר שהניב להם רווחים נאים. אולם לאחר שנים של ניסיונות לא מוצלחים לשבור את המונופול ולהיכנס כשווה לשוק הבשר, ר׳ אברהם אהרן הגיע עם רעיון חדש: הוא יפתח בעצמו משחטה ויהיה הספק של עצמו, כך לא יצטרך טובות מאחרים.

באותו זמן, הוא לא חשב על שום דבר גדול, רק על משחטה קטנה שתוכל לספק לו בשר כשר ללקוחותיו. בחלומות

הפרועים ביותר הוא לא חשב שבתוך עשרים שנה "רובשקין" יהפוך לשם נרדף לבשר כשר, ושם מפורסם בכל בית יהודי בארצות הברית. הוא בודאי לא חלם שיהפוך ליצרן הבשר הכשר הגדול בעולם.

לאחר חיפושים ממושכים, מצא ר׳ אברהם אהרן רובשקין מפעל בשר נטוש בעיירה השקטה פוסטוויל שבמדינת אייווה. מדובר בעיירה שקטה וציורית שהייתה באותן שנים במצב כלכלי קשה ושיוועה למפעלים שיהיו באיזור. בתים עמדו ריקים ועסקים שבעבר פרחו, נותרו שוממים. העיירה מצאה את עצמה לפני קריסה.

ואז, הנס התרחש.

בשנת תשמ״ז הגיע ר׳ אברהם אהרן רובשקין לראשונה לפוסטוויל לאחר ששמע על משחטה גדולה העומדת ריקה בקצה העיר. כאשר התושבים שמעו על איש העסקים מברוקלין שמגלה ענין בעיר שלהם, הם ראו בכך את הצ׳אנס שלהם. הם הבטיחו לו כל דבר שירצה אם הוא יקח את המשתטה ויפתח את העסק שלו בעירם.

ר׳ אברהם אהרן לא בזבז זמן. הוא לקח את המשחטה והשקיע סכומי עתק לשפץ אותה כדי שתהיה ראויה ומתאימה עבור משחטה כשרה למהדרין. הוא לא ׳עיגל פינות׳ כאשר הדבר נגע לכשרות.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו משאיות הובלה לפוסטוויל, ופרקו תכולה של כשלושים בתים, עבור המשפחות של שוחטים ובודקים שהגיעו ישירות ממרכזים יהודיים. רבים מהם הלכו עם הלבוש החסידי, ולמקומיים הם נראו כאילו יצאו מחלום זר.

התועלת שאותם זרים הביאו לעיר היתה ברורה. בתוך זמן קצר המצב החל להשתפר; הכלכלה עלתה וסוכני נדל׳׳ן שלא הצליחו לסגור עסקה במשך שנים מצאו את עצמם עסוקים שוב בין לילה. מאות מקומיים מצאו עבודה במפעל ושני הצדדים נהנו מאוד מהשידוך.

בתוך מספר חודשים משפחת רובשקין בנתה בית כנסת ומקווה ופתחו חדר, ישיבה ובית ספר לבנות - הכל על חשבונם האישי. כך גם נפתחה מכולת עם מצרכים כשרים בעיר.

כאשר התושבים החדשים נראו לראשונה ברחובות העיירה, עם החליפות הארוכות, ציצית מתבדרת ושטריימל לראשם, הם תפסו את תשומת הלב של כל התושבים ללא יוצא מן הכלל. זה לא התקבל בקלות; העובדה שלחלק מהתושבים היתה  גם היסטוריה של אנטישמיות במשפחתם עוד קודם להגעת היהודים ־ לא עזרה להרגיע את המצב.

"זה היה הלם עבור רבים מהתושבים כאן שהיהודים עומדים להתגורר בעירם", סיפר בעבר ראש העירייה מר להי רקוו. הרב זעליג אהרונוב, אחד התושבים היהודים הראשונים שהגיעו לפוסטוויל מספר שהיו גם מעט היתקלויות אנטישמיות בשנים הראשונות.

אולם ככל שחלף הזמן, התושבים התגברו על השוני. הוותיקים למדו שהיהודים הם חברותיים מתחת לקונכיה המסתירה אותם, והיהודים בתורם התאקלמו אט אט והסתגלו לאורח החיים המקומי.

המשחטה הכשרה הגדולה בעולם

ר׳ אברהם אהרן רובשקין שלח את בניו יוסף, שלום ־ מרדכי והערשי, ביחד עם גיסם ר׳ יוסף גורארי׳ לפקח על המבצע הגדול של הקמת המפעל בפוסטוויל בעוד שהוא נותר להשגיח מרחוק מביתו שבבורו פארק, שם המשיך לעבוד בחנות הבשר שלו.

ר׳ שלום־מרדכי מצדו לא תכנן לצאת לאייווה ולא רצה לבנות את עצמו כאיש עסקים מוצלח. הכסף והעושר מעולם לא היו החלום שלו, והוא בכלל רצה לצאת בשליחות הרבי להפיץ תורה ויהדות בפינה נידחת בעולם. הוא נסע לפוסטוויל כיון שראה בכך שליחות; הוא רצה להיות השליח שתיפול בחלקו הזכות להבטיח שכל יהודי יוכל לקנות בשר כשר בכל מקום בארצות הברית. העסקים עצמם היו רק חלק מהתמונה אבל בודאי לא המטרה עצמה.

בתוך עשר שנים בלבד, המשחטה התפתחה והפכה למשחטה הכשרה הגדולה בכל אמריקה. מהמשחטה היו נשלחים משאיות קירור ענקיות עם כל סוגי הבשר הקיימים לניו יורק, שיקאגו, מיאמי, לוס אנג׳לס וכל ריכוז יהודי אחר. מהמפעל בפוסטוויל יצאו כשישים אחוז מהבשר הכשר וכארבעים אחוז מהעופות הכשרים בארצות הברית כולה. לא פחות מאחד עשרה מליון אמריקאים אכלו בשר של רובשקין!

משפחת רובשקין מכרה בשר בשווי עשר וחצי מליארד דולר בשנה!

לא לקח זמן רב עד שההצלחה המדהימה הזאת הביאה התעניינות של כמה שראו את ההצלחה בעין רעה והחליטו שהם יעשו הכל כדי להפיל את המפעל המצליח.

ארגוני זכויות החיות מתחילים להתסיס

הבעיות התחילו בשנת תשס"ד, כאשר ארגון זכויות החיות (peta) וארגון אנשים למען יחם הוגן לחיות (מסתבר שהם דואגים ליחס שכזה רק לבהמות אבל לא לבני אדם), פרסמו וידאו המתאר את תהליך השחיטה היהודי באופן נורא. ר׳ שלום ־ מרדכי סיפר בראיון שנתן לימים למגזין ׳זמן׳ כיצד זה התרחש:

"ארגון זכויות בעלי החיים יצרו איתנו קשר בדרישה להתיר להם לבקר במשחטה וכן שנערוך שינויים מרחיקי לכת בכל תהליך השחיטה. כמובן שדחינו את כל הבקשות שלהם, תוך הסברה שכל ההיבטים של השחיטה הינם תחת השגחה של רבנים ומשגיחים, המוודאים הקפדה גבוהה על הסטנדרטים החמורים של הכשרות. הייתי מודע כמה נזק יכול הארגון הזה לגרום וכמה נזק הוא כבר גרם למשחטות במקומות אחרים. אבל הם הצליחו להכניס סוכן שלהם במסווה של עובד במשחטה והוא צילם קטעי וידאו מהמפעל. או אז הם ערכו מהומה תקשורתית, בטענה שאנו מתאכזרים לחיות.

"במאמץ להגן על עצמנו, הרצנו קמפיין נגדי להוכיח את השקרים שלהם. משרד הבריאות מצדו פתח בחקירה עצמאית ומיד הוכח שאין שום אמת מאחורי הטענות. משרד הבריאות סירב להמשיך להתעסק בנושא.

יתירה מכך, הבאנו משלחת של מומחים עולמיים בתחום בהם הרב ד"ר לאוינגר, שר החקלאות של המדינה וכן ד"ר גרינוד מאוניברסיטת קולורדו שהוא המומחה מספר אחד לשחיטה באמריקה, והם כתבו דו"ח חיובי מאוד על המשחטה ותהליך השחיטה.

לבסוף הקמפיין נגדנו גווע בשקט. ארגון זכויות החיות והנזק לא היה כל כך נורא, וגם לא היה קשה מידי לשכנע את הקהל שהארגון פשוט משקר ומשתמש בטקטיקות פסולות. אבל בחלומות הכי שחורים שלנו לא יכולנו לדמיין שהחלק הגרוע עוד לפנינו".

מה שקרה לאחר מכן היה שקבוצה של יהודים לא דתיים החליטו להמשיך את המאבק מהמקום בו ארגון זכויות החיות הפסיק. הם קבעו לעצמם לא לנוח עד שיצליחו להפיל את המשחטה הגדולה ביותר באמריקה.

 מכיוון שמשחטת רובשקין היתה סמל לכשרות עבור מאות אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות, ההצלחה שלהם היתה לצנינים בעיני אותם יהודים בעלי שנאה עצמית. ארגון זכויות החיות סלל את הדרך, והם ימשיכו עד להצלחה כאשר יסגרו את המשחטה.

כתב של העיתון היהודי־שמאלני Forward פרסם בשנת תשס"ו כתבה נרחבת תחת הכותרת "ג׳ונגל כשר" אודות ביקור שלו במשחטה כאשר לטענתו נחשף למעשים נוראיים המתרחשים בין כתלי המפעל. הוא טען שתנאי העבודה הינם מתחת לכל ביקורת ושבני משפחת רובשקין עושקים את העובדים.

הכתבה יצרה מהומה בעולם היהודי בארה"ב. רבים שכחו כמובן שהכתבה מגיעה מעיתון שתוקף את העולם החרדי במשך עשרות שנים. כעת נוצר הרושם שהמשחטה לא רק מתעללת בחיות אלא אפילו בבני אדם!

מספר ימים לאחר פרסום הכתבה, שתי דמויות ידועות ומכובדות הרב אשר זלינגדון מאגודת ישראל וד"ר קרלוס קברנה הגיעו למפעל לבדוק את הטענות. הם שוחחו עם העובדים ואפילו דיברו עם התושבים המקומיים. הדו׳׳ח שלהם הוכיח כי הכתבה בעיתון השמאלני הייתה שטות גמורה. גם חקירה בלתי תלוי׳ של ארגון הכשרות העולמי או יו (ou) הביאה לתוצאות דומות.

הרב פנחס ליפשיץ, עורך העיתון הליטאי יתד נאמן היה הראשון - ובמשך זמן רב גם היחיד - שלקח עמדה נחרצת וברורה נגד הטענות השקריות, בנסיון להוציא את העולם החרדי מהאדישות. הוא נסע בעצמו לפוסטוויל שם ראיין את העובדים במפעל והיה מופתע מהתגובות הטובות שקיבל.

העובדים העידו שהרובשקינים תמיד נוחים והוגנים אליהם והם הביעו שביעות רצון מלאה מהעבודה. כמה מהם אפילו הרחיקו לכת ואמרו "לעולם לא נעזוב כאן את העבודה, אפילו אם יציעו לנו שכר גבוה יותר במקום אחר".

גב׳ לאה רובשקין הצביעה על כך שהיתה סיבה בגללה העובדים אצלהם היו שבעי רצון מהעבודה במקום. ר׳ שלום־ מרדכי תמיד היה נחמד אליהם, ואם היה צורך מיוחד בעזרה - הוא תמיד היה שם עבורם. היו אנשים רבים שהפסידו את מקום עבודתם והתבוססו עמוק בבוץ ואז הם הגיעו לפוסטוויל. ר׳ שלום־מרדכי קיבל אותם בזרועות פתוחות ועזר להם לבנות מחדש את חייהם.

טוב ליבו של ר׳ שלום־מרדכי לא היה מוגבל לעובדים במשחטה. כל האיכרים הספקים שמכרו בקר למשחטה היו אסירי תודה לרובשקין, כיון שפתיחת המפעל הצילה אותם אחרי שנים של מיתון כלכלי עמוק ביותר.

"כולם ידעו שלשלום ־מרדכי יש מילה ששווה זהב", סיפר גם אחד האיכרים המקומיים בבית המשפט בימי המשפט.

למרבה הצער, כל זה לא עזר להמתיק את הכתבה המרושעת בעיתון היהודי השמאלני. הכתבה השערורייתית פורסמה במספר עיתונים יהודיים נוספים, ולבסוף הגיעה גם ל׳ניו יורק טיימס', עיתון שלא מפספס הזדמנות טובה להכות ביהודים החרדיים.

פשיטה של משטרת ההגירה

באותו זמן, איש לא ידע שהקמפיין של זכויות בעלי החיים והקמפיין של זכויות העובדים לא יצאו באותו זמן במקרה. הם היו תוצאה של קמפיין אחד מתוכנן היטב שהוכן במטרה אחת מוצהרת: להשחיר את פניה של משפחת רובשקין בכלל ור׳ שלום־מרדכי רובשקין בפרט, כיוון שהוא זה שהתנגד בתוקף לדרישותיהם לערוך שינויים בתהליך השחיטה. מזעזע לראות כיצד גילו אותם יפי נפש שמחה כאשר נפסקו לרובשקין 27 שנים בכלא. באתר שלהם נכתב בשמחה: לפחות בעשרים ושבע השנים הקרובות הוא לא יוכל לפגוע בחיות...

באביב תשס"ח, הענינים היו יחסית רגועים בפוסטוויל, אבל אחר כך הסתבר שהיה זה השקט שלפני הסערה.

היכן שהוא בסוכנות ממשלתית, צוות נרחב של תובעים סיים להכין תצהיר בן שישים עמודים כהכנה לפשיטה של כוחות פדרליים על המשחטה בפוסטוויל. התכנית היתה להציג את התצהיר לשופט במטרה לקבל צו חיפוש, וכך לקבל הזדמנות לבדוק את המשחטה הכשרה, כאילו היתה מחנה טרור.

התובעים מילאו את התצהיר עם כל אשמה שעלתה בדמיונם הפרוע, כיון שידעו שהם מעולם לא יצטרכו להוכיח את אמיתות הטענות. המסמך כולו הוכן רק כדי לצייר את רובשקין כפושע עוד טרם נפתח המשפט.

כל ההכנות לפשיטה נערכו תחת מעטה כבד של חשאיות, הרחק מהתקשורת והציבור, וכמובן רחוק מאוד מידיעתם של אלפי עובדים ובני משפחותיהם, שלא ידעו כי במקום אחר כבר הוחלט על הפשיטה שתשנה את חייהם ברגע, וממש לא בכיוון חיובי.

היום השחור

למרות ההקפדה על חשאיות מוחלטת מסביב להכנות לפשיטה על המשחטה, שמועות החלו להתפשט באייווה מספר שבועות קודם לכן, והתושבים החלו להריח שמשהו גדול מתקרב.

היו שמועות רבות, אך כולן התפוגגו באותו יום שחור, ז׳ באייר תשס"׳ח, כאשר מאות סוכנים פדרליים, כולם לבושים בשחור, פשטו על העיירה הקטנה פוסטוויל שבאייווה. הסוכנים היו חמושים מכף רגל ועד ראש בנשק צבאי, חלקם היו מלווים בכלבי תקיפה. מסוקים צבאיים פיטרלו בשמים. תושביה של העיירה היו בהלם מוחלט. בפוסטוויל בה אפילו צפירה ברכב נחשב אירוע חדשותי, היתה הפשיטה הרבה מעבר למשהו שניתן לדמיין.

הסוכנים נכנסו למשחטה כמו סופת הוריקן, כאילו היה זה מחנה טרור. הם היו תאבים לאקשן. הם פשטו על המפעל מכל הכיוונים בו זמנית. סוכנים חמושים הקיפו את המבנים כולם.

שלום ־ מרדכי הגיע במהירות למפעל, שניות לפני שדלת חדרו עמדה להיעקר ממקומה. אחד הסוכנים הציג לו צו חיפוש משופטת. הם נכנסו למשרדו של ר׳ שלום ־מרדכי והתחילו מיד לבדוק את המזוזות. הם הסבירו שהם צריכים לבדוק שלא מדובר במטעני צינור...

הסוכנים ציוו על כל העובדים לרדת לקומת המרתף ולהתאסף בחדר האוכל של העובדים. הם צעקו וקיללו את העובדים, ודחפו אותם כאילו היו חיות. במקום שררה פאניקה גדולה והמקום היה נראה כמו שדה קרב. עובדים התחבאו בכל מקום אפשרי. המהומה והפחד גרמו לתוצאה טראגית כאשר אחד העובדים התחבא במקרר ענק וקפא למוות לאחר שלא הצליח לפתוח את הדלת מבפנים.

בשלב זה החלו הסוכנים לחלק את העובדים לשתי קבוצות: אלו שיכלו להציג את המסמכים הנדרשים, ואלו שלא יכלו. מיד אחר כך התחילו לראיין כל אחד באופן אישי. אנשים היו מבוהלים מאוד וחלק ישבו על הרצפה ובכו. המראה כולו היה טראומתי.

בסך הכל נעצרו 389 עובדים. התביעה ציפתה להרבה יותר מכך ובמקום שהוכן עבורם היו יותר משבע מאות מיטות לעצורים. בכל אופן, איימו על כל העצורים שיאשימו אותם בפשעים חמורים אם לא יודו באשמה בעסקת טיעון מהירה שהוכנה עבור כולם. "הם פשטו על המשחטה כאילו היתה זה פשיטת המאה", סיפר ר׳ געצל רובשקין.

הממשל הפדלרי ערך פשיטות דומות במפעלים רבים בארצות הברית ומעולם לא היה זה בצורה ברוטאלית שכזאת. אבל במקרה של רובשקין התובעים החליטו ללכת רחוק והציגו זאת כאילו רובשקין ידעו שהם מעסיקים עובדים לא חוקיים ואפילו עזרו להם.

התביעה בלהטה להפליל את רובשקין אף הודיעה, כי כל עובד שיגיע להעיד ויביא איתו הוכחה לפשע שהתרחש נגדו במשחטה, לא רק ישוחרר מיידית, אלא גם יקבל ויזה לארה"ב ששמורה לפליטים או כאלו שעברו התעללות במדינה, והיא מעניקה ארבע שנות שהות חוקית.

בשורה התחתונה, הממשלה לא מצאה שום דבר נגד רובשקין. כל האישומים בדבר העסקת עובדים בלתי חוקיים לא הגיעו אפילו לבית משפט מחוסר הוכחות. במקום זה, הממשלה בנתה בנין אישומים חדש, שאין לו דבר עם הפשיטה הגדולה לעצירת שוהים לא חוקיים.

הניסיון לרסק את המפעל

הפשיטה על המשתטה הותירה את המפעל במצב של כאוס גדול. מיד לאחר שעזבו הכוחות הפדרליים היה צריך להחזיר את העבודה במפעל לקדמותה. במקום היה בשר שהחל את התהליך והיה צריך לטפל בו לפני שיתקלקל, אבל לא היו פועלים שיעשו את עבודתם. בלית ברירה ניסו מנהלי המפעל להשיג עובדים מעיירות סמוכות ואפילו ממדינות אחרות: הם הביאו חסרי בית מטקסס, הודים מנברסקה, מהגרים חוקיים מברזיל ואפילו מוסלמים שהגרו מסומליה.

אבל מהר מאד הבינו שאי אפשר להחליף ארבע מאות עובדים בעלי ניסיון רב־שנים באוסף של עובדים חסרי הכשרה. כך מצאו את עצמם המנהלים עומדים מול שוקת שבורה.

התוצאה הבלתי נמנעת היתה כמובן כאוס ובלבול. למשחטה כבר לא עמד כוח האדם הנדרש להמשיך את שחיטת הבקר. הממשלה הפדרלית הפילה את המשחטה, משם כבר לא יכלה לקום בכוחות עצמה.

המכה הכלכלית שחטפה המשחטה פגעה במהירות בכיס של העובדים, והשפיעה בתוך זמן קצר על הכלכלה של העיירה כולה. המפעל היה אבן הדומינו הראשונה שנפלה, ואחריה היו רבים נוספים. ועם זאת, הממשלה סירבה עדיין להוריד את הלחץ. סוכנים פדרליים הגיעו מפעם לפעם לעיירה, ביקשו ניירות נוספים, שרק החמירו את המצב ועשו קשה יותר את המשימה להחזיר את המפעל לחיים.

הממשלה הפדרלית בזבזה 12 מליון דולר מכספי משלם המיסים על הפשיטה הענקית והמיותרת הזאת. האלטרנטיבה השניה היתה פשוטה וזולה לאין־שיעור: לקיים בדיקה מקיפה בשיתוף פעולה מלא של הנהלת המפעל, כפי שביקש עורך דינם של רובשקין בימים שקדמו לפשיטה.

אם לא די בכך, הרי שסוכנים פדרליים עשו הכל כדי למנוע ממפעלים לעשות עסקים עם המשחטה. חברות שהראו נכונות וענין לעזור לרובשקין, הוזהרו שהן משחקות באש.

בני משפחת רובשקין עמדו ועיניהם כלות, כשהם רואים כיצד נציגי הממשלה מחריבים את מפעל חייהם המשגשג, ואין בפניהם שום אפשרויות להציל את ממלכת הבשר הכשר שהקימו בדם וביזע.

האשמות מגוחכות

בתוך שבועות ספורים מהפשיטה, דיווח המפעל על הפסד נקי של 15 מליון דולר. במלחמת מאסף ניסה ר׳ שלומ־מרדכי לעצור את המפולת בכל דרך. הממשלה דחפה אותו לפינה ובלית ברירה הוא פנה לבנק שבו החזיק את חשבונות החברה וביקש הלוואה. בדיוק לכך חיכו הסוכנים הפדרליים. הם האשימו אותו בניסיון לרמות את הבנק בכך שביקש סיוע לעסקים הלא־חוקיים שלו... מכאן יצאה תביעה חדשה: הונאת הבנקים! שכן, אם רובשקין ידע שהוא מעסיק עובדים לא חוקיים, זה אומר שהוא השתמש בכסף של הבנק למטרות לא חוקיות, והוא הרי התחייב לא לעשות כך...

עורכי הדין הגישו בקשה־ לשופטת לפיה יתקיים קודם כל המשפט על העסקת עובדים זרים, כדי שיוכלו להגן על מרשם ולהוכיח כי הוא זכאי באשמה זו, וממילא היתה נופלת מיד האשמה על הונאת הבנקים כביכול. אך לפועל החליטו התובעים שלא להגיש כלל תביעה בנושא העסקת עובדים זרים שלא כחוק, מה שהותיר את שלום־מרדכי מבלי אפשרות להגן על עצמו.

האשמה נוספת כנגד רובשקין היתה שהוא הגזים בסכומים שחייבים לו הספקים, על מנת לשכנע את הבנק לתת לו הלוואה, ובכך גרם לבנק הפסד של 26 מליון דולר. אולם העובדות היו אחרות לגמרי: לבנק היתה גישה מלאה לכל הדו״חות הכספיים של המשחטה וקודם הענקת הלוואה, הבנק בדק היטב את הנעשה במפעל.

בשלב מסויים לא הייתה ברירה, ור׳ שלום ־ מרדכי החל לחפש קונה עבור העסק המשפחתי הענק, במטרה לכסות הפסדים ולוודא את המשך קיומו של המפעל שהעסיק מאות יהודים שומרי מצוות. כאן שוב נכנסו התובעים לתמונה. ישנם עדויות מתועדות במסמכים כיצד הם הזהירו מספר קונים אפשריים שאם יקנו את המשחטה הם יואשמו בסיוע ל"פשעיו" של רובשקין. היו אפילו קונים שהחלו ברצינות להיכנס למשא ומתן אבל התובעים הצליחו להבריח את כולם. כך הם המשיכו עד שהמשחטה כבר כמעט לא היתה שווה כסף, ונמכרה במחיר הפסד ליהודי חרדי ממונטריאול.

 הממשלה עשתה אפילו צעד נוסף ופרסמה "הודעת הפסד" על כל מה ששייך למשפחת רובשקין, מה שבעצם היה "עיקול" על כל המשתמע מכך. צעד כזה נעשה בדרך כלל רק על נכסים של אנשי עולם תחתון, סוחרי סמים וכיוצא, אבל כאן מדובר על עסקים חוקיים ומצליחים של משפחה שעבדה קשה מאוד להקים הכל מאפס.

כך נותר רובשקין לא רק ללא מקור מחיה, אלא גם ללא אפשרות להגן על עצמו ולקחת עורכי דין מתאימים למאבק משפטי מורכב שכזה. לקח הרבה מאוד זמן עד שהעסקנים החרדיים הבינו כי מדובר במקרה אנטישמי קלאסי והם נרתמו להשגת מקורות מימון, אך היה זה מאוחר מידי, לאחר שהשופטת כבר חרצה את דינו לעשרים ושבע שנים בכלא.

אחר כך, כאשר התובעים הציגו דרישה למאסר עולם לרובשקין, הם ציירו תמונה כביכול לא היה מדובר במשחטה מצליחה, אלא בעסק של פושעים וגנבים. והראיה לכך היתה פשוטה: הרי אף אחד אחר לא רצה לקנות את המפעל!... האבסורד שבטענה הזאת זועק לשמים. לא רק שהמשחטה היתה ביזנס מצליח שסיפק בשר כשר ליהודים בכל רחבי ארצות הברית, לא רק שהחברה הרוויחה מליונים, אלא שהיו כמה וכמה קונים פוטנציאליים שרצו לקנות את המפעל והם רק פחדו בגלל אזהרות התובעים.

בשבועות הבאים ערכו הסוכנים פשיטה כפולה על ביתו הפרטי של ר׳ שלום־מרדכי רובשקין, מתוך מטרה ברורה להבהיל את המשפחה כולה. בפשיטה השניה, רק הילדים היו בבית תחת ההשגחה של מושקא בת השמונה עשרה. הדלת נפתחה ללא התראה מוקדמת, ומספר סוכנים פרצו לבית. זה היה ביום שישי, השולחן כבר היה ערוך לשבת. הסוכנים הסתערו

על הבית כמו סופה והחלו לחפש בכל פינה וחור: הם הוציאו את הדברים מכל הארונות, המגירות והמדפים וזרקו את תכולתם על הרצפה. הם לקחו איתם כל פיסת נייר מודפס.

רשעות לשמה

אבי המשפחה, ר' שלום ־מרדכי, היה באותה עת בדיון גורלי בבית המשפט ולצדו רעייתו. התובעים הפדרליים עמדו בבית המשפט ואמרו בלי בושה שאסור לשחרר את רובשקין בערבות כיון שהוא יהודי, ומדינת ישראל מציעה אזרחות ישראלית לכל יהודי בעולם, דבר שיקל על רובשקין לברוח מאמריקה.

כאשר התובעים התנגדו לשחרורו של רובשקין הם העלו שוב ושוב את סוגיית האזרחות הישראלית דה־פאקטו, למרות העובדה שרובשקין נולד בארצות הברית והחזיק כל חייו רק באזרחות אמריקאית, אבל כאן הוא נחשב לפתע כאזרח ישראלי. ההלם הגדול היה כאשר השופט הפדרלי קיבל את טענות התביעה, ורובשקין, אב לעשרה ילדים, נותר בכלא לחודשים ארוכים, ללא ביקורים אפילו של ילדיו, מחכה למשפטו.

כעבור מספר חודשים התקיים המשפט בו חרצה השופטת את גזר דינו הנורא: 27 שנים בכלא! ה"שופטת" לינדה רייד, היא אותה אישה שמאחורי הקלעים היתה שותפה לאירגון פשיטת משטרת ההגירה, והיא זו שהיתה שותפה להכנת כתב האישום הראשוני בן 60 סעיפים שהוכח כולו כשיקרי. אותה אישה ישבה כשופטת במשפטו של רובשקין, ולא הסכימה להשעות את עצמה כאשר הוגשו מסמכים המעידים על מעורבותה בפרשה. 

בתחילת נשיאותו של אובמה, הוא הכריז שהוא יתן חנינה לכל אסיר שישיג 10,000 בקשות לחנינה מאזרחי ארה"ב. האסיר הראשון שהגיש בקשה כזו - היה שלום - מרדכי רובשקין שהביא קרוב ל-30,000 בקשות חנינה מאזרחי ארה"ב. אובמה הראה את פרצופו האמיתי, ולא חנן אותו.

במשך השנים שאחרי זה, עשרות משפטנים וחברי קונגרס הגישו בקשות למשפט חוזר על סמך עוד מסמכים ועדויות שהתגלו יותר מאוחר, שמוכיחים על חוסר הצדק והעיוות הנורא בשפיטתה של לינדה רייד, (וגם בהשוואה לחומרת העונש גם אם ח"ו ההאשמות היו נכונת). כל הבקשות נדחו על ע"י המערכת המשפטית של ארה"ב. 

כאמור, התביעה לא יכלה להוכיח את רוב סעיפי האישום בהם הואשם אחרי הפשיטה הגדולה, ורוב המפשט לא היה על סעיפים אלו, אפילו לא על הסעיף של העסקת עובדים זרים בניגוד לחוק, אלא על ניסיונו של רובשקין לשקם את המפעל ע"י כביכול ניסיון לרמות את הבנק (שעבד איתו כל השנים ושידע מכל המצב הכספי של המפעל לפני, ואחרי הפשיטה), וזאת לאחרי שהממשלה עצמה השביתה מהמפעל קרוב לארבע מאות עובדים מנוסים, ואיימה על הספקים שלא ימכרו לו סחורה.

כל הניסיונות השונים לערער על חומרת העונש, כמו גם על עצם ההפללה, עלו בתוהו. השופטת האנטישמית - שלאחר מכן התגלו פגמים מהותיים בתפקודה וביושרתה - לא אפשרה לערער על גזר הדין הנורא.

עורך הדין זנור סיפר על התדהמה והזעזוע כאשר שמע את פסיקת השופטת של 27 שנים בכלא. הוא סיפר על תיק אחר בו היה מעורב מספר חודשים קודם לכן, בו הלקוח שלו רצח מישהו בברוטליות, והוא נשפט לחמש שנים בכלא...

אבל כל זה לא הפריע לשופטת לינדה רייד ימ"ש לגזור את דינו של רובשקין לעשרים ושבע שנים בכלא, לאחר שמפעל חייו נחרב בלאו הכי.

זה היה השלב שבו הבינו בני המשפחה, כמו אלפים רבים שליוו אותם מרחוק והתפללו עבור שחרורו של ר׳ שלום־ מרדכי, כי כעת צריך לחכות לניסים משמים.

חלפו שמונה השנים, והנס הגדול אכן הגיע

(תורגם ונערך מתוך תחקיר "זמן" Zman Magazine)