באתי בבוקר והתינוקות לא היו

עדות דרמטית בפרשת ילדי תימן: "באתי בבוקר והתינוקות לא היו"
היא הייתה מטפלת בת 18 במעברת קדימה. כעת, 66 שנים אחרי, שולמית מליק שוברת שתיקה ובעדות שמתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" מתארת את שאירע בבית התינוקות: "ידעתי שכל פעם אחרי שמגיעה קבוצת נשים מחו"ל, היו נעלמים לי תינוקות. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים"
תמר קפלנסקי במוסף ידיעות אחרונות.

"היו מגיעות לבית התינוקות קבוצות של נשים מחוץ לארץ. ידעתי שכל פעם שמגיעה משלחת, אחרי יום-יומיים היו נעלמים לי תינוקות: כל פעם ילד, עוד ילדה, עוד מישהי. באתי בבוקר והם לא היו. בהתחלה חשבתי שלא הביאו אותם. לא עלה בדעתי שמישהו יכול לתת ילד או לקנות ילד. אחר כך התחלתי לחשוד".

עדותה של מליק, כמטפלת ראשונה שמסכימה להיחשף ולחשוף עדות של גניבת תינוקות יהודים מהוריהם ומכירתם, היא זוכרת את המנהלת שלה, שאמרה לה להכין לילד עוד חיתול ובקבוק, ולמחרת - הילד נעלם. ותמיד זה היה אחרי ביקור של נשים שדיברו בשפה זרה, בדרך כלל בצרפתית.

עד עתה היתה עדות דומה רק של ילדה בשם שושנה שהיתה תקופה ארוכה במוסד כזה, בהשגחה פרטית לא נלקחה לאימוץ ונשארה במוסד כמה שנים, ולכן היא זוכרת את הביקורים של אותן דודות שבוחנות את הילדים בשפה זרה, ואחר כך אותו ילד נעלם. עדותה של שושנה הגיעה לפירסום רק בשנתיים האחרונות.

בגיל 83, שולמית מליק כבר לא יכולה לשתוק עוד. בעדות דרמטית וראשונה מסוגה, שמתפרסמת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", היא מספרת, בפנים גלויות ובשם מלא, את מה שקרה לפני 66 שנה, כשעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה: מליק ראתה איך פעוטות נמסרים לזרים בזמן שהוריהם בעבודה, ושמעה את זעקת האמהות שחזרו וגילו שילדיהן אינם. עדותה שופכת אור חדש על פרשת ילדי תימן.

בתמונה: שולמית מליק נושאת במעברת קדימה את הפעוט ציון, שנעלם

בדצמבר 1951 החלה שולמית, אז בת 18, לעבוד בבית התינוקות שהיה שייך למפלגת הפועל המזרחי ופעל ליד מעברת קדימה. מהר מאוד הבחינה במשלחות הנשים שהגיעו למעברה מחו"ל. "אמרו לנו: היום תבוא משלחת, תלבישו יפה את הילדים. הן היו עוברות בין החדרים ומסתכלות. זאת הייתה אומרת: יש לו עיניים יפות. או: מממ... זה יהיה גבוה. הן באו לאמץ ילדים פה. אלה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. אני רק הייתי מקשיבה. אסור היה לי לדבר".

"להורים היו אומרים שהילד בבית חולים. זה מה שאמרו לי להגיד. שהילד חולה". לדבריה, היא ראתה את תהליך ה"אימוץ": "כן, כן. הלבשתי את הילד, ואז באו האחראית והגברת (ה"מאמצת" - ת"ק) ונתתי דף, אילו חיסונים הוא קיבל והכול. אף אחד לא אמר לי שלוקחים אותו לאימוץ. זאת הייתה ההרגשה שלי, כי הילד לא היה חוזר. הבנתי שלוקחים את הילד, כמו מתנה כזאת".

וילד אחד נשאר בראשה כל אותם שנים. "ציון הוא בלב שלי. הייתי באה בבוקר לעבודה. בזמן שהייתי מנגבת רגליים מהבוץ - הוא רק היה שומע את הקול שלי ומתחיל לרקוד עם המיטה עד שהגיע עם המיטה לדלת", מספרת מליק שעבדה אז כמטפלת. "מי שלקח אותו לקח ילד מקסים. מלא חיים הילד הזה היה".

מליק סיפרה כי אמרו לה שהיה לו חום גבוה, "אבל הוא היה בריא. אני השארתי אותו בריא. הוא אף פעם לא היה חולה". לדבריה, "את ציון אני לא שוכחת. חשבתי שתמיד נהיה בקשר, כזאת אהבה הייתה לי אליו. אבל לקחת אותו? איך אפשר לחשוב על דברים כאלה".

לדבריה, זה לא המקרה היחיד של ילד בריא שנאמר לה שהוא חולה. "היו אולי חמישה-שישה בתקופה שעבדתי שם", היא אומרת ושוללת את הטענות לפיהם מדובר במקרים ספורים. "אלו לא היו מקרים בודדים, זאת הייתה שיטה". מליק מספרת כי רק אחרי שנים רבות, עקב הפרסומים על הפרשה, הבינה לאן נעלמו התינוקות. "יש הרבה שיודעים מזה", היא אומרת. "מה, אני הייתי יחידה שם?".

היא משחזרת את ביקורי הנשים ואומרת: "אישה מבוגרת באה עם אישה צעירה והן התייעצו על הילדים. זה יפה, זה לא יפה. זה היה חשוד. כל הזמן הייתי שומעת - לקחו לבית חולים. ראיתי שזה מסריח, כל העניין הזה. אפילו שהייתי רק בת 18. אבל זו הייתה העבודה שלי, ושתקתי".

מליק מפרטת בעדותה מקרים נוספים שבהם נכחה כשפעוטות מבית התינוקות נמסרו לזרים - ולא שבו. "זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה", אומרת נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, החוקרת את פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. "בניגוד לעדויות קודמות, שולמית מעידה ישירות בפני הציבור, בפירוט חסר תקדים למיטב ידיעתנו, ועומדת באומץ רב חשופה בכיכר העיר".