גניבת ילדי התימנים שוב בכותרות

בגיל שבע היא נלקחה למוסד של אגודת ישראל בבני ברק. הילדות שם היו ממוצא תימני. מידי פעם היו מסדרים אותן בשורה, ו"הדודות מאמריקה" נכנסו לראות אותן אחת אחת, ולדבר עם המדריכים בשפה זרה, לאחר מכן, ילדים וילדות נעלמו מן המוסד, מספרת. היא סירבה להיחשף מעבר לכך: זה פצע פתוח, אמרה. יותר משישים שנה אחרי, עדיין מדובר בטראומה חיה וכואבת. ארכיון חדש חושף תיעוד נורא, למרות שפקידי מדינת ישראל ממשיכים לחפות על הפשעים בהסתרת רוב המידע.

לעדותה של שושנה, היבט חשוב מכיוון שזוהי עדות על המתרחש במוסדות שסחרו בילדים. מכיוון שלא נלקחה ע"י משפחה אומנה היא נותרה במוסדות עד גיל מאוחר, מה שהפך אותה לעדת התביעה המפתיעה ביותר בפרשה. היא הייתה ילדה מבריקה עם עיניים פקוחות שהתהלכה בין סוחרי ילדים, מוקפת ילדים וילדות תימנים שהופיעו ונעלמו.

היא נלקחה מאמה ממש לאחר הלידה יחד עם אחיה התאום בבית החולים הממשלתי בצריפין שהוזכר כבר במזכרו של ד"ר ליכטיג. עד גיל שבע שהו במוסד ויצ"ו בירושלים. שם, בין המון ילדים תימנים, ראתה מיטות מתרוקנות וילדים חדשים מגיעים. לרוב היו ספונים לבד בחדרים, עד שאזעקת מלחמה שבעקבותיה הורדו למקלטים לימדה אותה להפתעתה כי גם ילדים בהירים שהו בקרבת מקום. מעולם לא ראתה אנשים בוגרים מגיעים לשם, מלבד הצוות המטפל שהיה כולו לבן, ומעולם לא שמעה את המילה "אבא" או "אמא" מפי אחד הילדים.

בגיל שבע לערך נלקחה עם אחיה התאום למוסד סגור אריה של אגודת ישראל בבני ברק. גם במוסד זה היו כל הילדים ממוצא תימני, היא מספרת, וממשיכה בתיאור מזעזע: מדי פעם, היו מסדרים את הילדים בשורה באחד החדרים, בד"כ זה שהיה משמש כאולם התפילה, והדלת הייתה נפתחת. "הדודות מאמריקה", כך היו קוראים להן הילדים, נכנסו בעדה. הן דיברו בשפה זרה. אחת אחת לפי תור, הילדות היו נקראות אל הדודות והמדריכים שהיו בוחנים אותן מקרוב. לאחר מכן כל ילדה הייתה שבה לעמוד בשורה. ילדים וילדות נעלמו מן המוסד, היא מספרת. רק באותן שנים התוודעה כי משפחתה הביולוגית קיימת, וכי אמה הביולוגית נפטרה, חמש שנים לאחר הלידה. לא מן הנמנע שמתה מצער שכן מעולם לא ראתה את התאומים שילדה. שושנה סירבה להיחשף מעבר לכך: זהו פצע פתוח, כדבריה. יותר משישים שנה אחרי, וכמו רבים כמותה, עבורה עדיין מדובר בטראומה חיה וכואבת.
 

אף דודה לא לקחה את שושנה, שצולמה כאן אחרי שהועברה לקיבוץ.

שושנה היא אחת מאלפי ילדים חטופים מארצות תימן, מזרח ובלקן, שנמכרו ל"דודים" עשירים חשוכי ילדים, ו/או נמסרו לאימוץ בקיבוצים כדי לחנכם מחדש, ולנתק אותם ממורשתם. 

העדויות המחרידות על ההתאכזרות ליהודי תימן עוד בדרכם לעדן לפני עלייתם למטוסים, גזל כל הרכוש וחפצי היודאיקה העתיקים והיקרים של יהודי תימן שעלו לארץ בידי פקידי הסוכנות, שהמשיך בפשע לא יכופר של חטיפת ילדים ומכירתם, בשותפות של כל המפלגות בארץ, כולל החרדים.

בגלל התלונות הרבות משך השנים, המדינה הקימה שלוש וועדות "חקירה" שמטרתן היתה להרגיע את הציבור ששום דבר לא קרה, ולחפות על האשמים. החסיון של תיקי וועדות החקירה הוא עד שנת 2066. למרות שבמהלך פעילות הוועדות הושמדו הרבה ראיות, אבל מספיק קצת מהקצת שדלף החוצה כדי להעיד על השואה. וכן, ידוע  לכל מה עשתה "המדינה" לרב עוזי משולם ותלמידו אסולין, שהמשיכו לחשוף את השקרים של וועדות החקירה. על קברם נחקק "הי"ד".

עוד פרט שוועדות ה"חקירה" לא יכלו להסתיר.

הרבי שליט"א מלך המשיח התייחס לפרשה יותר מפעם אחת. להלן דברי הרבי שליט"א מלך המשיח מחורף תשמ"ז.

עמותה חדשה שמתמקדת על עבודותיו של ד"ר נתן שיפריס מהמכללה האקדמית אחוה, חושפת ומרכזת נתונים רבים ששופכים הרבה אור על הפרשיות המזעזעות.

ד"ר שיפריס היה אחד משותפיו של הרב עוזי משולם ואף ישב בכלא על פעילותו, נמנה עם אלה שתיעדו את חומרי הוועדה, ומחקרו המקיף מתבסס על 1,100 העדויות שהוגשו לוועדות ו-400 מקרי היעדרות נוספים שאיתר בעצמו. על פי מחקר זה, תחילה נאספו תינוקות מהוריהם אל בית התינוקות, שפעל בכל אחד מארבעת מחנות העולים מתימן וברוב המעברות. אנשי הצוות הרפואי שאספו את התינוקות הבטיחו לעולים שהדבר נעשה למען בריאות ילדיהם, שהם יוכלו לראותם ושהאמהות יוכלו להניק אותם בכל יום. רוב העולים, שנתנו אמון מלא בממסד, הסכימו למסור את ילדיהם. שיפריס מתאר מקרים שבהם הורים התנגדו וננקטה כלפיהם אלימות, כמו כליאתם בחדר סגור ותלישת הילדים מידיהם. אף שמצבם הבריאותי של הילדים בבתי התינוקות היה תקין – בני משפחות, אנשי צוות רפואי ונהגי אמבולנסים העידו שבכל מחנות עולי תימן הוצאו פעוטות מבתי התינוקות במשלוחים, תמיד בלילה, והועברו לבתי חולים. בשלב זה בדרך כלל נמסר להורים שילדיהם מתו.

ד"ר שיפריס הצליח למעשה לעשות את מה שהממסד חושש ממנו יותר מכל – לתאר את חטיפת הילדים לא כאירוע פרטני של איש רפואה כזה או אחר, אלא כמנגנון של חטיפת פעוטות. הארכיון החדש שיוקם מבקש לעשות אותו דבר ואף להרחיב את היריעה ולהנגיש את המידע לקהל הרחב. חתוכה מציין שמאגר המידע יכלול מאות רבות של עדויות. "ואז איך אפשר לבטל סיפור שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים?" הוא שואל. "קל מאוד להכחיש משהו שמושתק. אבל ברגע שהמידע הסמוי יוצא החוצה, אי אפשר להכחיש עוד".

הארכיון החדש כולל לא רק טקסטים רבים ומסמכים חשובים, כי אם גם פנים. כשעוברים על העדויות בזו אחר זו, מביטים בפנים של האמהות, ההשפעה עצומה. לא רק בגלל ההצפה במידע מזעזע ומכאיב, אלא גם בגלל ההבנה שמחלחלת, שהיה כאן מנגנון שנועד לחטוף ילדים. השלטונות הצליחו לנטרל את הרב משולם וחסידיו, אבל היום יהיה קשה הרבה יותר להשמיד את כל הראיות, לשרוף ארכיונים - במיוחד כשהם נמצאים ברשת.

הארכיון החדש ופעילות העמותה מקיימים למעשה את צוואתו של הרב משולם וממשיכים את דרכו. הרב משולם צויר בתקשורת הישראלית כטרוריסט, אבל הוא היה פעיל פוליטי רדיקלי. הוא עסק באיסוף עדויות, חקירה, ארכיונאות ותיעוד במקום שהמדינה מנעה זאת. כלי התקשורת ואנשי הממסד הקפידו להגחיך את דמותו, להפוך אותו למשוגע, למנהיג כת, לאיש הזוי. איש הזוי הוא איש שאומר דברים הזויים - וכך התייחסו השלטונות ועודם מתייחסים לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, כהמצאות והזיות של אלפי בני אדם מוזרים ומבולבלים.

אבל את הסיפור הזה אי אפשר להחניק לנצח. תחושות הבושה והאשמה שהובילה להשתקה של רבים מהסיפורים על חטיפת הילדים הולכות ונמוגות. הילדים והנכדים פותחים את הסיפורים, מתעדים את הוריהם והורי הוריהם. אנשים קוראים סיפורים ברשת ומרגישים יותר בנוח לחלוק את הסיפור שלהם. יום המודעות השנתי לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, שיזמה עמותת עמר"ם לפני שנתיים, יוצר אף הוא קהילה של כמה עשרות בני משפחות וחטופים. יום המודעות, המצוין בתאריך פטירת הרב משולם, 21 ביוני, מצוין גם בכלי תקשורת ומוסדות שאינם קשורים בעמותה.

התעוררות נוספת קיימת במישור המשפטי. ב–1994 הגיש הרב משולם תלונה נגד מדינת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעים נגד האנושות, אך ללא תוצאות. עד כה שום משפחה לא תבעה את המדינה או את מוסדותיה על חטיפת הילדים, או אף על קבורתם בחשאי. כיום יש משפחות השוקלות תביעות משפטיות בישראל. באחרונה פנתה עמותת עמר"ם, יחד עם עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח את הארכיונים והפרוטוקולים הקשורים בפרשה. אם דרישתם תידחה, הם מתכוונים לעתור לבג"ץ.

בחינת תגובתו של הממסד לארכיון תהיה מעניינת, שכן הארכיון, המציג עדויות לחטיפת ילדים שיטתית, הוא כתב אשמה חמור נגד המדינה. נהרי מספרת שבמדינות אחרות שבהן התרחשו פשעים של חטיפת ילדים ותינוקות, כמו למשל ארגנטינה, המדינה הכירה לבסוף בעוול שנעשה וקיבלה אחריות עליו רק בזכות מאבק אזרחי ממושך ולחץ ציבורי עצום.

אם מדינת ישראל תכיר בפרשה של חטיפת ילדים מזרחים על ידי ממסד אשכנזי, תהיה כאן קבלה של נרטיב מזרחי שאי אפשר להתעלם ממנו או להכחיש אותו. פשע שהתבסס על גזענות מובהקת. והסיפור הזה ישנה לחלוטין את יחסי הכוחות